להניח מחדש בסיס לטיפוח יציב בתקופת תיקון הפא

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

מורה נכבד, מטפחים עמיתים לדרך,

אני רוצה לשתף אתכם היום בכמה מהצעדים שצעדתי בנתיב הטיפוח שלי, צעדים שאני רוצה לזכור ולהוקיר, כדי שבהמשך אוכל לפעול טוב עוד יותר. המורה אומר לנו שוב ושוב להעריך את הדרך שהלכנו בה.

מתוך "הרצאת פא בחג הפסחא שנת 2004 בוועידת הפא בניו יורק":

"יש להעריך את זה, חייבים להעריך את הדרך שהלכתם בה. רק אם אתם מעריכים את קטעי הדרך האלה שעברתם, תוכלו ללכת היטב בדרך שלפניכם. הדרך שנשארה אינה ארוכה עוד. לכו בה עוד יותר טוב, פעלו עוד יותר נכון."

התעוררתי מהפא לכך שכדי שנוכל ללכת היטב את הנתיב שנשאר לנו, עלינו להוקיר את הנתיב שכבר הלכנו בו.

כשאני שוכח או לא מודע לכל מה שכבר טיפחתי בהצלחה, קל לי להיכנס למצב של דכדוך, וליפול לעבר ייאוש. כשאני נכנס למצב כזה הישויות השליליות האלה הקשורות בייאוש ובדכדוך יכולות לחזק את המחשבות השליליות שלי, לגרום לי לשקוע בהן, לאבד תקווה, ובכך הן מצליחות לגרום לי לא להצליח לפעול בנחישות ובמרץ, במקום לנצל כל רגע שאני עוד כאן כדי לעשות טוב. כשאני זוכר היטב את הנתיב שכבר הלכתי בו היטב, את הדברים שכבר טיפחתי, אני נעשה מודע לפלא של הדאפא, זוכר את הנסים שקרו לי לאורך הדרך, שומר על מצב רוח מרומם, ויכול לרכז את תשומת הלב שלי בללכת היטב את הנתיב שנותר במקום בחרטות העבר.

לייצב את היסודות - לימוד הפא לפני הכול

במשך תקופה ארוכה נכנסתי למצב טיפוח לא יציב, שהלך ונעשה עוד פחות יציב ככל שעבר הזמן. לא הצלחתי להבטיח לימוד פא יציב על בסיס קבוע, וגם לא תרגול. המורה אומר ב"תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא":

"כשאתם לא מתמידים לפעמים בלימוד הפא, יהיו לכם החזקות רבות של אנשים רגילים, ואפילו כל מיני מחשבות אנושיות אולי יעלו. אם תשתמשו בחשיבה אנושית כדי לגשת וכדי לעשות את מה שאתם עומדים מולו - כולל אפילו דברים בעלי חשיבות אדירה - הדבר יגרום, עם הזמן, לכך שיהיה קשה להצליח בפרויקטים שאתם עושים. אם אתם לא לומדים את הפא, מספר ההחזקות האנושיות שלכם יגדל, וייעשה יותר ויותר בולט, ואתם גם תיעשו דומים יותר ויותר לאנשים רגילים. והרושם שתתנו לאחרים לא יהיה של מטפח."

אני מבין היום שזה מה שקרה לי במשך תקופה ארוכה. אף על פי שהשקעתי מאמצים רבים בפרויקט של דאפא, לא יכולתי להצליח היטב, הקשיים בעבודה היו עצומים והייתי מתוסכל מאוד. גם שליחת המחשבות שלי הפכה למשהו צורני בלבד. בנוסף, מחשבות שליליות ורעות השתקפו במחשבה שלי בעוצמה, ופעמים רבות אפילו לא יכולתי להבחין בכך שאלה אינן מחשבות שלי עצמי, ואפילו קיבלתי אותן וחיזקתי אותן. המורה אומר ב"תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא":

"כשישויות ברמות שונות מבחינות שאתה רוצה משהו, או שיש לך החזקה למשהו, ושהוא בדיוק מתאים להן, תהיה להן השפעה והן אפילו יובילו אותך. כשאדם אינו רציונלי, או כשהוא משחרר את הכעס שלו, אלמנטים שליליים מפעילים השפעה. כל דבר הוא ישות חיה, הדברים האלו כוללים רשעות, תשוקות ושנאה, בין היתר. אז במצבים כאלה באופן טבעי יש להם השפעה."

ברגעים כאלה,תחת השפעה של ישויות כאלה, הרגשתי מדוכדך, וגם לא הצלחתי לזכור אף אחת מאותן חוויות והתנסויות שעזרו לי לראות שהדאפא הוא נכון ואת אותן תחושות עוצמתיות שמגיעות למטפח בזמן הטיפוח. בתוך מצב של דכדוך קשה ביקשתי פעם אחת עזרה מהמאסטר מכל הלב. מאותו יום החלו להופיע לי בראשי סצנות מהטיפוח שלי מהשנים הקודמות. בכל יום כאילו צצו מזיכרוני והופיעו מול עיני חוויות מופלאות שונות שחוויתי במהלך הטיפוח ואותם רגעים קסומים של התעוררות לאמת. זה נתן לי כוח מחודש ואמונה מחודשת לצעוד קדימה. אבל טיפוח לא יכול להתבסס על תחושות והרגשות, ומכיוון שלא השכלתי לבסס את לימוד הפא שלי בתהליך הזה שבו המורה עזר לי לראות מחדש את הפאר של הדאפא, עדיין לא הצלחתי לצאת מהמשבר.

מה שהוסיף לתסבוכת הייתה המנטליות המסובכת של האקדמיה שדורשת לבחון כל דבר באופן "ביקורתי". כאילו בתוך הלימודים נתתי פתח למין ישות מדורדרת כזאת של "ביקורתיות" להיכנס לראשי, ובזמן לימוד הפא היא הייתה מעירה כל הזמן הערות "ביקורתיות" על הפא, ומפריעה לי להיכנס לשקן ולהיטמע בלב שלם בתוך הפא.

המורה אומר בספר "ג'ואן פאלון":

"מחשבה נכונה אחת תכניע מאה עוולות".

אכן, מחשבה נכונה אחת שלי עזרה לי לפרוץ דרך התכנונים של הכוחות הישנים ונתנה לי תקווה מחודשת. ברגע אחד של בהירות שבו ראיתי את הסכנה שאני נמצא בה, החלטתי לעשות מעשה נחוש כדי להפוך את המצב שאני נמצא בו. החלטתי לעצור את הכול - לקחת חופשה מכל המחויבויות שלי שמסיחות את דעתי ומפריעות לי להרגיע את הלב - ולהשקיע רק בלימוד הפא ובתרגול במשך כמה ימים. לבנות מחדש את היסודות. כך, במקום מרוחק מהבית ומכל מחויבות, ומבלי לחשוב על אף אחת מהמשימות שאני צריך לבצע כשאחזור מהחופשה, השקעתי את כל כולי בלהטמיע את עצמי מחדש בפא.

אחרי ארבעה ימים הרגשתי תחושה של רעננות אדירה ושל התלהבות כזו, מצב דומה לזה שהרגשתי כשרק התחלתי את הטיפוח. העייפות, הלאות והעצלות שליוו אותי במשך תקופה ארוכה התחלפו במרץ עצום ובתחושה של אנרגטיות. לדוגמה, לפני החופשה אפילו שטיפה של צלחת אחת הייתה נראית עבורי עול עצום. אבל כשחזרתי הסתערתי במרץ על משימות כמו ניקיון הבית וכביסה, ולא התעייפתי אפילו קצת. מעולם לא הרגשתי כך לאחר אף חופשה אחרת שלקחתי. לפני החופשה ליוו אותי במשך תקופה ארוכה מאוד כאבי בטן קלים שגם גרמו לי להיות בררן בבחירת מאכלים. אבל לאחר שחזרתי התחושה הזאת נעלמה לחלוטין, וחזרה התחושה המוכרת לי מתקופות של טיפוח נחוש, תחושה של קלילות, ושבכלל לא משנה לי מה אני אוכל כל עוד אמלא את הבטן. גם הערפל וחוסר הצלילות במחשבה התחלפו בבהירות ובצלילות.

התחלתי לבחון מחדש הרבה דברים בחיים שלי, גדולים וקטנים, והתעוררתי לפתע לכך שהרבה דברים שחשבתי שהם "פשוט כך", שהם הכרחיים או שהם טבעיים, בעצם לא חייבים להיות כך, ושאני יכול לשנות אותם במחשבה אחת. המורה אומר ב"יסודות להתקדמות במרץ", "הסבר הפא":

"עליכם גם להבין ש"טבעי" לא קיים ויש סיבות ל"הכרח"."

לפי הבנתי, מאחורי כל דבר ודבר שקורה ביקום הזה יש תכנון. השאלה היא מי תכנן אותו. המורה? האלוהויות הישרות? או הכוחות הישנים ואלמנטים רעים?

דוגמה אחת היא העייפות וחוסר הריכוז שהייתי מרגיש בכל פעם שניסיתי ללמוד את הפא בסינית במשך תקופה ארוכה. הרגשתי שזה מוזר, אבל הסברתי לעצמי שככה זה עם שפה חדשה, שזה תמיד קשה, ושאולי עדיף שאחזור ללמוד רק בעברית. אבל אחרי שחזרתי מהחופשה, עם בסיס מחודש של הבנת הפא, פתאום הבנתי שזה לא סתם "מוזר". הרי אפילו כשהסינית שלי הייתה הרבה פחות טובה הייתי תמיד מרגיש אנרגיה עצומה וערנות אדירה כשהייתי קורא אפילו פיסקה אחת בסינית. והרי במקור היה זה בדיוק בשביל ללמוד את הפא בסינית שהתחלתי ללמוד את השפה הזאת. דווקא עכשיו, שהסינית שלי השתפרה עד לרמה שאני יכול להבין את רוב הפא שאני קורא, אני לא מצליח ללמוד את הפא בסינית? למה שזה יהיה כך? האם ללמוד את הפא בסינית זה לא דבר נפלא? ברגע שהבנתי את זה, אמרתי בלבי: "אני רוצה ללמוד את הפא בסינית, ולא מקבל תכנונים של הכוחות הישנים". התחלתי מיד לקרוא בספר "ג'ואן פאלון" בסינית, ולראשונה מזה תקופה ארוכה הגעתי לרמת ריכוז גבוהה מאוד והתעוררתי להבנות חדשות.

דוגמה אחרת היא שליחת המחשבות הנכונות. הרבה פעמים מצאתי את עצמי בדיוק כשאני צריך לנסוע ממקום למקום בשעה של שליחת המחשבות הנכונות ביחד ברחבי העולם. התייחסתי לזה כאל משהו "טבעי", משהו שפשוט קורה לפעמים, ואין מה לעשות. אבל מיד לאחר אותה חופשה פתאום ראיתי את זה אחרת. רצף אירועים כאילו "מקרי" הביא אותי שוב לעלות על הקטנוע בדיוק בשעה 6 דקות ל-1. חשבתי לעצמי שאין ברירה, עליתי על הקטנוע והתחלתי לנסוע. אבל מיד נזכרתי בהבנה המחודשת שלי על "טבעי" ועל "הכרח". למה שיופיע תכנון מדוקדק כל כך שיביא אותי להתחיל בנסיעה בדיוק בשעה הזאת? תכנון מדוקדק שכלל חברים שנתקלתי בהם בדיוק ברגע מסוים וכוס קפה שנשפכה עלי בדיוק ברגע אחר. ברגע שהבנתי את זה הסתכלתי שמאלה וראיתי דשא יפה עם עצים מצלים. הבנתי מיד את הרמז. עצרתי את הקטנוע והתיישבתי על הדשא לשלוח מחשבות נכונות. הייתי מרוכז מאוד בזמן שליחת המחשבות הנכונות, כפי שמזמן לא הייתי.

בעקבות החופשה הייתה לי הבנה ברורה שהדבר הראשון שאני צריך לשנות בטיפוח שלי הוא לוודא שאני צריך לוודא שאני משריין זמן, והרבה זמן, ללימוד הפא ולתרגול בכל יום. אבל למרות זאת, עדיין כשחזרתי לשגרה ולעומס, עדיין לא הצלחתי לעשות זאת. מדוע במהלך שנים רבות כל כך של טיפוח לא הצלחתי לייצב את לימוד הפא שלי? הסתכלתי פנימה כדי למצוא את הסיבות. ראיתי שיש לי החזקה חזקה לעשיית דברים, החזקה ליכולות שלי, והחזקה להתפארות. פעמים רבות כשצץ משהו שצריך להיעשות, אם הייתי מרגיש שאני זה שיש לו היכולת לעשות אותו הייתי לוקח על עצמי לעשות אותו, לפעמים במחיר של הקרבה של מחויבויות אחרות שלקחתי על עצמי. פעמים רבות במחיר של הקרבה של לימוד הפא או התרגול. פעמים רבות הדברים האלה שאני חייב לעשות היו צצים בדיוק בזמן שבו תכננתי ללמוד את הפא, אבל עדיין לא הבנתי את הרמז. הייתי מתרץ לעצמי שאין ברירה, שזה הכרחי, ש"אין אף אחד אחר שיוכל לעשות את זה", ושתמיד אוכל להשלים את לימוד הפא מאוחר יותר, או שהאיכות של לימוד הפא חשובה יותר מהכמות. הייתה לי החזקה כביכול "להגשים את עצמי בתיקון הפא". אם הייתה לי יכולת מסוימת, הייתי מרגיש שאני חייב לנצל אותה בתקופת תיקון הפא. כך בהרבה תקופות שונות לקחתי על עצמי יותר ממה שהייתי מסוגל לבצע היטב. אני מבין היום שזה היה לאמת את עצמי במקום לאמת את הפא. לקחת אחריות באמת זה לקחת על עצמי רק במידה שאני מסוגל לבצע היטב, וגם לא להזניח את לימוד הפא.

מה שהעמיק אצלי את ההבנה הזאת הייתה התנסות אישית שעזרה לי לראות את ההבדל העצום ביכולת שלי ובאיכות העבודה שלי לאחר הרבה מאוד לימוד פא. אף על פי שאני כותב כתבות ל"עיתון אפוק טיימס" כבר יותר משש שנים, מלאכת הכתיבה עדיין מייסרת וקשה עבורי. בעיקר בתקופות מסוימות, ברגע שאני ניגש לכתוב אני נתקף בחרדה, או במצב מחשבה מעורפל, ולא מצליח לכתוב אף משפט. בהסתכלות פנימה, אני מבין שיש לי החזקה לגבי התוצאה של הכתיבה, שהמחשבה שכל משפט צריך להיות מושלם משתקת אותי, ושיש לי החזקה של התפארות ומחשבות לגבי מה יחשבו עלי. שמתי לב שכשאני כותב טיוטה בידיעה שהיא לא הולכת להתפרסם, יש לי הרבה פחות חסימה ואני מצליח לכתוב יותר בקלות. הייתי משתמש בזה בתור טכניקה - מסביר לעצמי שאני רק כותב טיוטה, ושזה לא הולך להתפרסם, ואז הייתי מצליח לכתוב. אבל אחרי לימוד טוב מאוד וממושך מאוד של הפא, ראיתי שאני לא צריך להשתמש בשום טכניקה שכזאת.

ערב אחד, בתקופה שבה שוב שקעתי בעשייה והזנחתי קצת את הטיפוח, ישבתי בבית לאחר יום עמוס ובתוך תקופה עמוסה שבה לא הצלחתי ללמוד את הפא, וניסיתי ללמוד את הפא. אבל לא הצלחתי להתרכז. הגוף שלי התפתל מחוסר נוחות, ולא הצלחתי להיכנס לשקט. פתאום דחקה בי תחושה של דחיפות, כמו זו שהביאה אותי לקחת חופשה. הבנתי שאם אני לא עושה משהו עכשיו, אני אמשיך למעוד לתוך המעגל הבלתי נגמר של העשייה. אכלתי משהו, ויצאתי החוצה למקום שקט וללא הסחות דעת וללא מיטה, והחלטתי לא לחזור הביתה לפני שאני לומד הרבה מאוד את הפא. למדתי ותרגלתי כמעט כל אותו לילה. למחרת, למרות שישנתי מעט מאוד, הרגשתי צלילות שהרבה זמן לא הרגשתי. כתבתי בלי מעצורים וברצף את הכתבה שהייתי צריך לכתוב, והתפניתי לערוך כתבה אחרת. כשערכתי אותה שמתי לב שבניגוד לתמיד אני צריך לקרוא אותה רק פעם אחת, ואני כבר יודע בדיוק מה כתוב בה ואפילו זוכר לצטט ממנה משפטים שלמים. ידעתי בדיוק מה אני צריך להגיד לכתב לשפר, ולא הייתי צריך להתלבט ולחשוב הרבה כמו תמיד, ולאחר מכן ידעתי בדיוק איך לערוך את הכתבה ביעילות ובמהירות. זו חוכמה שמגיעה מתוך הפא, וצלילות שמגיעה מתוך טיפוח עצמי.

בוועידת הפא בניו יורק ב-2007 שאל תלמיד את המורה על כך שהוא מרגיש שהיכולות שלו מוגבלות ושלוקח לו זמן רב לכתוב מאמרי חדשות. המורה ענה:

"פריצות דרך יקרו אם תתמיד בלימוד הפא שלך. רק על ידי לימוד הפא היטב אתה יכול לאמת את הפא, ורק על ידי לימוד הפא היטב אתה יכול להשתפר. מטפחים רבים מצאו שהם יכולים לחשוב על דברים שהם לא ידעו לעשות לפני כן באופן יותר יצירתי, באופן יותר מקיף הודות ללימוד הפא, והם יכולים לעשות כל דבר במומחיות רבה. זה מה שקורה כאשר אתה לומד את הפא היטב. עכשיו, אני לא אומר שלא טיפחת היטב. אני מדבר על עיקרון של הפא. קרא יותר את הספר, למד יותר את הפא, ובוודאי תשיג חכמה."

אבל אחרי אותו יום צלול ומוצלח חזרה תחושת הרגילות, ואיתה התערערה הנחישות. אני מבין שכדי לעשות טיפוח יציב, חשוב לא ללכת לקיצוניות, לא לעבור מקצה אחד לקצה שני. במקום לא ללמוד היטב כמה ימים ואז ללמוד לילה שלם, מוטב לוודא לימוד פא מספיק באופן יומיומי. אני מבין שהדבר הטוב ביותר הוא לשריין זמן קבוע ללימוד הפא.

המורה אומר בוועידת הפא של ניו יורק 2010:

"הטוב ביותר עבורכם הוא לקבוע זמן קבוע ללימוד הפא."

באותה הרצאה המורה אומר גם:

"אתם חייבים להיות נחושים לגבי לימוד הפא, וללמוד תכופות, ורק אז תוכלו לא לאבד את הכיוון שלכם, ותוכלו ללכת את הדרך שלכם בצורה נכונה ולעשות היטב את מה שאתם צריכים לעשות".

לאחר ההתנסות הזאת נזכרתי במה שהמורה אומר במאמר שלו לוועידת הפא בהודו, שהוא מעודד אותם (ציטוט):

"ללמוד יותר את הפא, ללמוד היטב את הפא, וללמוד את הפא בתדירות גבוהה" (סוף ציטוט).

כתבתי לי את המשפט הזה ושמתי לי אותו על שולחן העבודה כתזכורת.

התנסות מתיאום הפצת עיתון א"ט

זה כבר כמעט שנה שאני מתאם של כמה מאזורי ההפצה של הא"ט. התפקיד הזה נתן לי הזדמנות אדירה לזהות החזקות שלי ופערים בסיסיים בהבנה של חוק היקום. לפעמים הרגשתי תרעומת על זה שאני צריך לעשות את זה – אף על פי שזה היה מראש רעיון שלי, חשבתי לעצמי שאני כבר עושה הרבה תפקידים אחרים, ולמה צריך להעמיס עלי גם את זה . הרגשתי שזה פוגע בי. לא הצלחתי להסתכל פנימה, ולהבין שזו בעצם הזדמנות בשבילי. אבל כשהצלחתי באמת להתייחס לזה כאל הזדמנות, הרגשתי לפתע בר מזל גדול על ההזדמנות הזאת שניתנה לי לשפר את השין-שינג ולסייע לתאם פעילות שמביאה הצלה לאנשים.

בדרך כלל הימים שלפני ההפצה ושל ההפצה היו ימים קשים ועמוסים בשבילי. מעבר למשימות הרגילות שלי הייתי צריך לגייס מספיק מתרגלים ולדאוג לחלקם להסעה, לדאוג למכוניות,  להגעה של העיתונים לנקודות, לעגלות, ועוד. הייתי יושב עם דפים ומחשב ומתכנן. כמה שלא תכננתי, תמיד הרגשתי שהתכנון שלי לא מספיק טוב, לא מספיק מקיף, ואכן – תמיד היו בעיות שצצו, ותמיד הרגשתי שיכולתי למנוע אותן אם הייתי מתכנן טוב יותר. מטפחים עמיתים שיתפו אותי שלדעתם אני חושב יותר מדי, ושאת הזמן שאני חוסך בשעת ההפצה באמצעות תכנון מקיף מראש אני מבזבז בזמן שאני יושב כל כך הרבה שעות על תכנון. ניסיתי להניח קצת, אבל ההחזקה שלי לפרפקציוניזם לא נתנה לי להניח את זה לגמרי.

המורה אומר בהרצאת הפא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי, 2003:

"לפעמים כשאתם חושבים על דברים, פיתחתם מין הרגל: "אני רוצה לעשות משהו. אני אעשה את הדבר הזה כך ואעשה את הדבר ההוא כך. אתה שוקל, עד שתרגיש שזה מאוד מקיף ומושלם. ברגע שאתה עושה את זה, המצב הריאלי האמיתי משתנה מאוד וזה דווקא לא עובד. (צוחק) אם זה לא עובד, אתה שוקל מחדש. לא עושים את זה כך. אם משתמשים במחשבות נכונות, אם אתה חושב שצריך לעשות את זה באופן מסוים, אז לך תעשה את זה ותדע באופן טבעי איך לטפל בזה כשתתקל בבעיות. אם המחשבות הנכונות חזקות, הכל ילך חלק ואתה בודאי תפעל היטב."

פעמים רבות בגלל העומס הגדול של ימי ההפצה לא הייתי מצליח ללמוד את הפא היטב באותם ימים. אבל הפעם, ביום ההפצה וידאתי שאני קם בזמן ללימוד הפא שבמשרד, ועשיתי לי במהלך היום הפסקה נוספת ללימוד הפא. מעבר לכך, קראתי באותו יום הרבה התנסויות של מתרגלים. ההתנסויות התמימות והפשוטות של מתרגלים שפשוט רוצים לשפר את השין-שינג שלהם ולנצל כל הזדמנות שנקרית בדרכם להסתכל פנימה ולהשתפר עוד יותר - עוררו אותי להיזכר בהתלהבות של ההתחלה, בפשטות ובעוצמה של הטיפוח העצמי, ונתנו לי השראה. קראתי למשל על מתרגל שהדביק מדבקה של אמת-חמלה-סובלנות על שמשת המכונית, אבל נסע בחוסר סבלנות. נהג אחר נעצר לידו ברמזור, ואמרו לו שהיה טוב אם היה נוהג במכונית בהתאם למילים שמודבקות לו על החלון. המטפח התעורר לזה מיד, הודה לאותו נהג, והחל מאותו רגע לנסוע לא רק בהתאם לחוק, אלא גם בהתאם לחוק היקום. התנסות אחרת שקראתי הייתה על מתרגל שנסע במהירות מופרזת, וכששוטר עצר אותו הוא ניצל את ההזדמנות להרגיע את הלב ולא להתעצבן כמו פעם. זה לא היה מקרי שקראתי דווקא את שתי ההתנסויות האלה, כי כמה שעות לאחר מכן עצר אותי שוטר על עבירת תנועה.

אף על פי שכל אחד מצוותי החלוקה שתחתיי ידע מה המשימה שלו, והכול היה אמור להתנהל ללא בעיה, הרגשתי צורך להיות בנקודת המפגש בזמן כדי לדאוג שהכול יהיה כמו שצריך. אבל בדיוק ברגע שהייתי צריך לצאת לדרך משהו עיכב אותי. הגיעה השעה לשלוח מחשבות נכונות, אבל מכיוון שהרגשתי שאני חייב  "לדאוג שהדברים יסתדרו", חשבתי ש"אין ברירה", שזה "הכרח", ושעליי לצאת לדרך.

ברגע שיצאתי מהמשרד, וירדתי מהמדרכה עם הקטנוע, עצרה אותי ניידת משטרה. ידעתי שהאופן שבו ירדתי מהמדרכה לא היה לחלוטין לפי החוק, אבל עד אותו יום מעולם לא התעוררו בעיות כלשהן. בהתחלה חשבתי "אוי לא – עכשיו אני אחטוף קנס רציני". אבל מיד נזכרתי שאני מתרגל ושאני צריך להירגע. עצרתי את הקטנוע, הורדתי קסדה, הרגעתי את הלב, וחייכתי לשוטר. נזכרתי בשתי ההתנסויות שקראתי באותו יום. לא ניסיתי לחמוק מהאחריות. חשבתי מחשבה אחת פשוטה שכתלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא אני לא צריך עכשיו לקבל קנס כספי. שיתפתי פעולה עם השוטר בחיוך וברוגע. כשהשוטר נכנס לניידת הוא והשוטרת אמרו זה לזה "איזה נחמד הוא!" (את זה הם סיפרו לי אחר כך).

הסתכלתי פנימה, והנחתי את הלב של החשש, החשש מהפסד כספי, וכל הדאגות, ונתתי למסלול הטבעי לעשות את שלו. ידעתי שחוץ מלשפר את השין-שינג שלי  אין לי שום שליטה על הסיטואציה . לא ניסיתי לשנות את הסיטואציה. ידעתי שיש את המורה ואת האלוהויות הנכונות שיסדרו את מה שצריך לקרות שם.

השוטר החליט לתת לי אזהרה בלבד. בזמן שרשם את האזהרה ניגשתי לקטנוע והבאתי להם עלון. הסברתי להם שאני מטפח של פאלון דאפא וככזה שואף לשפר את עצמי. הם התעניינו מאוד לשמוע מה זה, והופתעו מאוד מהאופן שבו התייחסתי בשלווה לכל המפגש הזה. סיפרתי להם שהרבה אנשים היו יכולים להתעצבן ממקרה כזה, אבל כמטפח אני מנצל את זה כהזדמנות להבין שטעיתי ולשפר את עצמי. בהמשך הנסיעה פתאום הייתי מודע הרבה יותר לנהיגה זהירה, בטוחה ולפי החוק.

כשהגעתי לנקודת המפגש, באותה שעה שהייתי מגיע אילו הייתי נשאר במשרד לשלוח מחשבות נכונות, גיליתי שלא ממש היה צורך בי, שכולם כבר יצאו לדרך והם מסתדרים יפה בלעדיי. חשבתי לעצמי איזה תכנון מדוקדק. גם הזדמנות אדירה לשפר את השין-שינג ולפתח לב של חמלה מול השוטרים, גם הזדמנות להבהרת אמת, וגם עוד רמז לכך שאני צריך להניח את הלב של הדאגה ואת הצורך לוודא בשתי ידי שהכול יסתדר כמו שצריך.

מתוך ההתנסות הזאת הייתה לי הבנה מחודשת של המושג "וו-וויי", ללא עשייה. המורה כותב בהונג-יין (תרגום לא רשמי):

"לסלק את ההחזקות זה וו-וויי אמיתי".

בסין המסורתית דיברו רבות על הרעיון של "ללא עשייה ואין דבר שאינו נעשה". היום, אני מבין את זה מחדש מתוך הפא. כשאנחנו באמת מסלקים את ההחזקות שלנו ולא עושים עם הידיים והרגליים, אז כל מה שצריך להיעשות נעשה באופן טבעי וללא מאמץ.  כשהייתי מתאמץ ומתאמץ תמיד היו דברים שעדיין לא היו נעשים כמו שצריך. הפעם, כשהנחתי את הרדיפה ואת ההחזקה לשליטה בעניינים, עשיתי את התפקיד שלי בלי החזקות, ורק עד למקום שבו האחריות שלי נגמרת, ומשם הנחתי למסלול הטבעי של הדברים - באמת לא היה דבר שלא נעשה. כל הצוותים באזור שלי סיימו מוקדם מהרגיל.

נעשיתי מרוצה מאוד, כמה נהדר זה שהדברים יכולים להתנהל חלק בלעדיי! מיד הבחנתי בלב הזה של זחיחות הדעת, וניסיתי לסלק אותו. אבל בכל זאת, היה צריך לבחון את השין-שינג שלי, ולא הכול הלך חלק. לפתע התעורר קונפליקט בין שתי מטפחות, עד כדי כך שאחת הודיעה שהיא לא רוצה יותר לחלק עם השנייה. השנייה הייתה צריכה להביא לה עוד עיתונים אבל סירבה לענות לה או ליצור קשר איתה. בהתחלה חשבתי, כרגיל, לקפוץ לשם, לסדר את העניינים, להביא לה עיתונים, לדאוג "שהכול יהיה מסודר". אבל אז הבנתי שזאת בדיוק ההחזקה שלי שאני צריך להניח. אני לא צריך לקחת על עצמי את תחומי האחריות של אחרים. כמתאם אני צריך לבחון את עצמי ולראות איך אני יכול לפעול טוב יותר. במקום לקפוץ על המשימה שצצה, שאלתי בשלווה את המתרגלת שחיכתה לעיתונים, "איך את חושבת שאני יכול לעזור?" היא הציעה שאתקשר למתרגלת השנייה, שבהתחלה לא ענתה לי, אבל לאחר מכן התקשרה אלי, ואמרה לי בכעס שהיא לא תתקשר אל המתרגלת ולא תחפש אותה. הרגעתי את הלב שלי והסתכלתי פנימה, למה אני רואה את זה? לפתע הבנתי שתמיד הייתה לי ביקורת כלפי המתרגלת שאני מדבר איתה. לא הבנתי איך זה שהיא מתעצבנת, וחשבתי שמשהו לא בסדר עם הטיפוח שלה. כשהיא הייתה גוערת בי במקום להסתכל פנימה, בלבי האשמתי אותה בכך שהיא לא משתפת פעולה עם המתאם כפי שהמורה דורש, ואפילו גערתי בה חזרה וכעסתי מאוד. תוך כדי הסתכלות פנימה הצלחתי לא להתייחס להתרחשות שעל פני השטח, שהבנתי שזו רק השתקפות ולא התופעה המהותית. תוך כדי שהיא דיברה בכעס על כך שלא תחפש אותה, רק הסתכלתי פנימה, ולפתע היא אמרה לי, "מצאתי אותה", והבעיה נפתרה. ה"עשייה" אצלי כמתאם הייתה הסתכלות פנימה. הדברים שעל פני השטח הסתדרו עקב כך מעצמם.

אני באמת אסיר תודה כלפי המורה על התכנונים המדוקדקים שלו לעזור לנו לשפר את השין-שינג בתהליך הטיפוח, ומתחרט על כל אותן ההזדמנויות שפספסתי בעקשנותי.

במבט לאחור, אני רואה שאפילו בתקופה האפלה והמדוכדכת שעברתי עד לאחרונה, כל המחשבות הרעות ומה שנראה כהחזקות נוראיות לא היו אני. באותו רגע קשה לראות את זה, וזה נראה כאילו פשוט "אני לא טוב". במבט לאחור זה נראה כ"הולכתי שולל". המורה אומר בהרצאה "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא":

"הדבר שהמחשבות של האדם מתאימות לו ישלוט על האדם. במילים אחרות, כשישויות ברמות שונות מבחינות שאתה רוצה משהו, או שיש לך החזקה למשהו, ושהוא בדיוק מתאים להן, תהיה להן השפעה והן אפילו יובילו אותך".

הרבה דברים רעים שלטו עלי כשנתתי להם פרצה לתוך הגוף שלי. אבל ברגע שהמחשבה משתנה - וזה לא דורש תהליך מורכב, זה עניין של רגע - הדברים האלה כבר לא יכולים להיכנס.

כתוצאה מהתהליך שעברתי אני רוצה לעודד את כולנו ללמוד המון את הפא, לא להיקבר על ידי חרטות וטעויות העבר, ולזכור שלא חשוב כמה טעויות עשינו – המורה מסתכל עלינו מפרספקטיבה רחבה של אינספור גלגולים ושל המקור האמיתי שלנו - וכל עוד תיקון הפא לא הסתיים, יש לנו הזדמנות יקרה מפז לפעול היטב.

תודה מורה נכבד על ההדרכה לאורך כל הדרך, תודה מטפחים עמיתים על הסיוע והתמיכה ללא תנאי.

כל מה ששיתפתי נאמר מתוך הבנתי המוגבלת ברמה שבה אני נמצא. אשמח לשמוע כל הערה או הבנה שונה.

תודה.