Minghui Fahui: לצעוד בנתיב שלי עם המאסטר (חלק ראשון)

(Minghui.org)

התנסות מהוועידה האינטרנטית התשיעית לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

בהרצאות בארה"ב (הוראת הפא בעיר ניו יורק 1997) המורה אמר (תרגום זמני):

"אבל למרות שאינכם יכולים לראות אותי באופן אישי, כל עוד תטפחו ותתרגלו, אני נמצא למעשה ממש לצדכם. וכול עוד תטפחו ותתרגלו אוכל להיות אחראי עליכם כל הדרך עד סופה; יותר מכך, אני דואג לכם בכל רגע נתון".

אף על-פי שאני תלמידת דאפא פשוטה בין מאות מיליונים ואף פעם לא ראיתי את המורה, ההוויה של המורה הפכה באמת לחלק מחיי. לפתע היה ברור לי שתקופה זאת של טיפוח היא ברכה שאף פעם לא קרתה לי בעבר ואף פעם לא תקרה לי בעתיד, משום שזה בדיוק הזמן שאני נמצאת עם המורה. בעולם האנושי הזה, רק כשאני נמצאת עם המורה יכול גופי שמלא ברגשות ותשוקות להתנקות.

לסלק את ההחזקה לרגשות

הפא מלא חמלה לכל הישויות החיות. הוא מעניק שמחה לכל הישויות החיות ברמות היחסיות שלהן. האיכות והאצילות של החיים תמיד יותר יפות ברמות הגבוהות יותר. אולם הזדמנות כזאת לעלות ברמות אינה הזדמנות רגילה, וזה לא משהו שכל מי שחי יכול להשיג. ברמה הזאת של בני אדם השמחה היא רגש. בספר "ג'ואן פאלון" המורה מזכיר פעמים רבות:

"ואנשים רגילים בדיוק חיים בשביל הצ'ינג."

גם אני שמתי דגש יתר לרגשות. הרגשתי שהחיים הם חסרי משמעות ללא מישהו שידאג לי. לכן כשחיפשתי בן זוג, ההופעה שלו ומצבו הפיננסי לא היו חשובים, אבל היה עליו לדאוג לי. מצאתי בעל קשוב ואדיב. כשהייתי מתעוררת בבוקר הוא אפילו היה לוחץ על שפופרת משחת השיניים עבורי.

כשהתחלתי לטפח ב-1997 בעלי לא דיבר אתי במשך כשנה. לפני הטיפוח היה עלי להתפטר מהעבודה עקב מצב בריאותי הרופף. כיום אף על-פי שיותר אינני סובלת ממחלות וגופי מרגיש קל, אני לא יוצאת לעבודה. אני מבשלת ועוזרת במפעל שבעלי פתח. וכך כל השנה ההיא עמדתי בפני "יחס אלים" מצידו. היו ברורים לי עקרונות הפא ושהוא הגיע לחיי למען השיפור שלי ושעלי לפעול על-פי מה שהמורה הדגיש ב- "יסודות להתקדמות במרץ":

"השכנת השלום עם החיצוני באמצעות טיפוח של הפנימי".

כשהאישה שבעלי פגש בחוץ באה לבקר בביתנו, כשראיתי שהיא לא לבשה מספיק בגדים חמים, בתחילת האביב מזג האוויר די קר לכן הלבשתי אותה במעיל שלי. הכנתי לה כוס מים חמים והבהרתי לה את האמת לגבי הדאפא. לפני שעזבה היא אמרה בכנות: "לא ציפיתי שתהיי כל כך טובה". ברגע שעזבה הייתי ממש מותשת והיו לי קשיים עם הנשימה.

יום אחד ב-2001 בתי התמימה שאלה: "אימא, האם הצלחת לראות דרך השטחיות של העולם? בתיק של אבא יש תמונה של אישה אחרת" למעשה ראיתי הרבה יותר מתמונה. היו שם זוג תחתונים חדשים מצמר עם רקמה של אווזי מנדרין שהם סמל לאהבה של זוג. הכרחתי את עצמי להיראות שלווה ולקחתי את בתי לעשות לה אמבט, אבל התמוטטתי לתוך האמבטיה.

האישה שעבדה בקידום דרך האינטרנט הייתה מגיעה לעתים קרובות למפעל. בעלי והיא היו משוחחים בהתלהבות רבה. ואני הייתי יושבת בצד ומביטה בלב דואב. שאלתי את עצמי: "מדוע אינך רוצה לעזוב? אם את מטפחת אז פשוט עזבי". חזרתי הביתה ותרגלתי את התרגילים. בתרגיל השני של "תנוחת עמידה של גלגל החוק" בכיתי ואמרתי לעצמי: "אל תבכי עכשיו, תבכי אחרי סיום התרגילים". לאחר זאת, הכאב שכך קמעה ופשוט זמזמתי שיר. בשיר "שמונה בני אלמוות חוצים את האוקיאנוס" חלק ממנו מספר: "לבני אלמוות אין כל צרות. הם יכולים לזרוק את התהילה והרווח מאחוריהם" (תרגום חופשי) האם איני מטפחת אלוהות? עלי להתעודד קמעה. יחד עם זאת טיפלתי בתורנות עם גיסתי, בחמי שהפך לצמח. לא משנה מה, עדיין נחשבתי לאשת הבן. לכבס בגדים, חיתולים ולהאכיל, זה כל מה שעלי לעשות. כשהיא מתייצבת מול חמותי שהייתה אישה קשה, גיסתי החדשה אמרה לי:" גיסתי, אם לא הייתי רואה שאת בת עיר ואת כל כך נחמדה כשאת משרתת אותה, הייתי כבר עושה לה משהו מאוד לא נחמד".

לעתים קרובות גם יצאתי לחפש עבודה. לפחות לא אצטרך לראות את בעלי כל יום, וחיי יהפכו קצת פחות נוחים. יש כל כך הרבה דברים לעשות בתיקון הפא ואני זקוקה לזמן. המאסטר האיר את עיניי לראות שהסביבה הזאת מתייחסת שלמות המלאה שלי בעתיד. אני יודעת שהמאסטר לצידי. אני לא אעז שלא להקשיב לדברי המאסטר היות ואינני רוצה לאכזב אותו. המאסטר השתמש גם בדרכים שונות להזהיר אותי לגבי כמה מההחסרות שלי בטיפוח. לדוגמה, בחלום, דודתי תמיד עקבה אחר בעלי (בסינית המילה דודה וחשדנות נשמעות אותו דבר). זה היה רמז שאני יותר מדי חשדנית. חלמתי גם שאני נכנסת לבית של מישהו וגונבת לחמניות מתוקות ועוגיות אורז דביקות. מיהרתי ואז גיליתי שבבית ממול היה כלב גדול שנעץ בי מבט. הרגשתי שהמאסטר אומר לי שאני רותחת מזעם לעתים קרובות ושד צופה בי.

בתעוקה הארוכה והממושכת שהרגשתי, לבי נשבר כל כך הרבה פעמים. חמלתו האדירה של המורה היא שתיקנה את לבי השבור.

בסביבות חורף 2003, ערב אחד כשחזרתי הביתה, לא היה לי מפתח. היה מאוחר מאוד ולא היה לי נוח כלל להפריע לחברתי. צלצלתי לבעלי פעמים רבות. כשענה, יכולתי לשמוע שהוא שתה וברקע היה רעש של אנשים. לאחר זמן ארוך הוא הגיע לבסוף הביתה. היה לי קר והייתי מדוכאת. למחרת בבוקר ישבתי על קצה מיטתי לומדת ובוכה באותו זמן. אמרתי למאסטר: "מאסטר, אתה רואה כמה אני סובלת. אני רוצה להתגרש". המורה הופיע ממש לצידי כשהוא נראה גבוה, מכובד ומרשים. הוא גיחך ושאל אותי: "מה את רוצה?" בצערי לא חשבתי ופשוט עניתי: "אני רוצה את הדאפא". אז המאסטר שאל: "האם עדיין תטפחי?" עניתי: "אני אטפח". המאסטר הושיט את ידו ותפס משהו שהיה בתוך לבי. כל הצער שחשתי נעלם. מאסטר... ואז ראיתי באמת את המאסטר. למחרת, עדיין נרגשת, בכיתי בעודי רוכבת על האופנוע כדי למסור חומרי הבהרת אמת למתרגלת אחרת. כשנסעתי ליוו אותי אלוהויות בשמים. הן בכו ויכולתי לראות את דמעותיהן נופלות. הן אמרו: "הביטו, הדאפא יצרה אלוהות מאדם המלא ברגש ותשוקה". הם היו מלאים בהערצה לכוחה של הדאפא.

באותו רגע הבנתי שכעס הוא סוג של חומר. ברגע שלא יכול היה לשלוט בי לגמרי, הוא הפך למשהו כמו המוני עננים שחורים שהופיעו מעל ראשי, כשהם מביטים בי חסרי ישע. כשהייתי קצת אמוציונאלית, הם היו מנסים לקדוח בראשי.

עקב היותי תקועה זמן ארוך במצוקה, בלבי אמרתי למאסטר: "מאסטר, זה לא שאיני יכולה לטפח וזה לא שאיני מטפחת באמת, אבל מדוע אני נמצאת תמיד במצוקה הזאת?" באותו לילה בחצות, לאחר שליחת מחשבות נכונות חזקות, שכבתי וחלמתי על ספר גדול מאוד ועבה. עמדתי מצידו הימני של הספר. לפניי התגלגל לו עשן סמיך בצבע אפור שחור. הוא תקשר איתי בטלפתיה ואמר: "האם את זוכרת שהיית גב' פנג במהלך ההיסטוריה?" נענעתי בראשי. הוא ציין שעלי לדפדף בספר. בעמודים הראשונים היו נערות יפהפיות. נראה שאני הייתי הראשונה שם. אחרי שדפדפתי בספר שאל אותי העשן הסמיך בקול רם ורציני: "האם את חושבת שאפשר לפטור אותך כך סתם מכל חובותייך בהיסטוריה?" עניתי בקול חזק: "הם כולם מה שכפיתם עלי. אני לא מכירה בהם". התעוררתי כשאני זוכרת בבירור את כל פרטי החלום. היה לי ברור שאלה הם הכוחות הישנים שלמעשה לא אפשרו לי להתגבר על המצוקה. הקונפליקט ביני לבין בעלי נכפה עלינו למעשה על ידי סוג של כוח חיצוני שולט. בעלי סבל למעשה רבות אבל למרות זאת אף פעם לא הכפיש את שם המאסטר או את הפא. למרות שלא היה מאושר מההשתתפות שלי בפרויקטים לאימות הפא, הוא אף פעם לא הפריע לי. במיוחד כשהבהרתי את האמת לפניו, ללקוחות שלו ולחבריו, הוא נראה גאה בי מאוד. יכולתי להרגיש שהוא מעריץ אותי בלבו. אני אטפח באמת ואפצה אותו בעתיד.

פעם למדתי את הפא בבית ושלחתי מחשבות נכונות חזקות כל שעה. אחרי ששלחתי מחשבות הושטתי יד לקחת את הספר "ג'ואן פאלון". האותיות של המילה נחש בספר הפכו לנחש קטן שקפץ מול עיני וממש זעזע אותי. לאחר מכן נתקלתי בכמה הפרעות משד התאווה. בחלומותיי הוא היה מופיע כמו קצב אכזרי. הוא פסע הלוך ושוב בשדה הממדי שלי. לפעמים היה מושיט את ידו כדי לתפוש אותי. בממד הזה הוא התגלם כמתרגל מסוים שהפך לפתע הפך למאוד אדיב אלי ודואג לי. חלמתי שהוא מכור לסמים וההתמכרות שלו הייתה מתרחשת שנית בכל פעם שראה אותי. בפעם הזאת ראיתי שהתאווה המינית היא סוג של חומר דביק בצבע אפור שחור. הוא דבק ללבי כשהוא נותן לי הרגשה של מתיקות. למרות שציינתי בפניו שזה בלתי אפשרי, הדברים הנעימים שהוא אמר עדיין הסתובבו בראשי, והמילים האלה היו צצות באופן בלתי צפוי מעצמם. שנאתי ממש את עצמי שאיני עומדת בציפיות. אמרתי לעצמי: "אני מטפחת, תלמידת דאפא, כיצד אני רוצה דברים כאלה?" למדתי הרבה את הפא וכל הזמן הזכרתי לעצמי:

"מחשבה נכונה אחת תכניע מאה עוולות".

זה החומר הרע שעל גופי שגרם להשפעה הזאת באמצעות המתרגל האחר ולכן הוא פעל בצורה כזאת. באותו הזמן שלחתי מחשבות נכונות חזקות כדי לנקות זאת. לאחר מכן חלמתי על אותו קצב. הוא היה בגובה חצי בית והיה פוסע הלוך ושוב. אני הייתי על הגג.

כל פעם שאני רואה מתרגל אחר המועד עקב התאווה אני רוצה להזהיר אותו: "אל תחשוב בטעות שהאדם האחר באמת מחבב אותך. אל תיתן שהיהירות שלך תרמה אותך. זה רק שד התאווה שגורם לאדם האחר לעשות ולומר זאת. כל זה כדי שתיכשל".

המשך יבוא.....