התנסות בטיפוח שלי בקידום הסרט הדוקומנטרי Free China: "האומץ להאמין"

(Minghui.org)

במהלך הוועידה לשיתוף התנסויות השנה בוושינגטון די.סי מתרגלים מתחנת הטלוויזיה NTD הציגו את הסרט התיעודי החדש שלהם " Free China: החופש להאמין". הסרט הזה מבהיר את האמת בצורה רחבה לגבי הפאלון גונג. בינתיים, מתרגלים מ-NTD מבקשים את עזרתם של מתרגלים בכל רחבי העולם לקדם את הסרט הזה.

זהו סרט מלא עוצמה, שהופק בדרך חשיבה מזווית ראייה של אנשים בחברה המערבית. לכן זה חומר טוב מאוד להבהרת אמת למערביים. במהלך הפסטיבל הבין לאומי לסרטים העוסקים בחופש הביטוי שהתקיים בפילדלפיה במאי האחרון, אמרה מרגרט צ'יו ברינגר מייסדת " INSIGHT " האמריקני: "אני מקווה שהסרט הזה ישנה את העולם שלנו". אדם רגיל שאומר משהו כזה מראה לי שזה לא סרט הבהרת אמת רגיל. ב-53 דקות בלבד, הסרט יכול לסייע לאדם להבין את האמת בצורה עמוקה ביותר. חשיבותו ברורה ביותר.

טלוויזיית NTD רצתה מישהו עם ניסיון בחברה האמריקנית שייטפל ב-VIP. הגעתי לארה"ב לפני ארבע שנים בלבד ונכנסתי פשוט לחברה האמריקנית אחרי שסיימתי את הלימודים. לא הייתי בטוחה אם יש לי יכולת או לא לתאם את הפרויקט הזה. מאידך, חשבתי שזאת תהיה הזדמנות טובה עבורי להשיג ניסיון הכרוך בהשתתפות פעילה שלי ולהפוך בשלה יותר. שוחחתי עם מתאמת מקומית והיא תמכה בי רבות, כך שהחלטתי לעשות זאת.

טעות אחת שאני עושה לעתים קרובות בטיפוח היא לחשוב על דברים בדרכים פשוטות מאוד. כשיש רק כוונה טובה עם ראייה אידיאליסטית זה לא מספיק. כשמתעוררים קשיים, לשכוח לטפל בכך במחשבות נכונות בלתי מעורערות, חדות כיהלום, הפך משהו שהיה עלי להתגבר עליו באופן מתמיד בתיאום הפרויקט הזה.

שלחתי אימייל למתאם העולמי של NTD כשאני פשוט מציגה עצמי והבעתי את רצוני לתאם את הפרויקט. כמה ימים חלפו ולא שמעתי ממנו דבר. בסופו של דבר לא השגתי מידע כלשהו להכשרה, עד שהמתאמת המקומית שלנו העבירה אלי את המידע. היססתי וחשבתי שהמתאם של NTD חשב שאיני מוכשרת מספיק ושאולי עלי לוותר. אבל המתאמת המקומית עודדה אותי לא להרים ידיים. חשבתי שהיא צדקה והספק שהיה לי לגבי עצמי היא צורה אחרת של החזקה לאני שלי. המורה ייתן לנו את היכולות אם אנו זקוקים להן. אם אני כל כך מודאגת מהיכולות, אם אני דואגת כיצד אחרים ייראו אותי, או אם אין לי די ביטחון עצמי, זה מתבטא בהחזקה לאני שלי. אלו הן החזקות שעלי לסלק בטיפוח שלי.

אחרי שנכחתי בקורס הלימוד הראשון שלי באינטרנט, המתאם של NTD נתן מצגת מפורטת כיצד לערוך הקרנה פרטית. גם כמה מתרגלים נוספים הצטרפו והצוות הקטן שלנו הוקם. זה היה באמצע חודש אוגוסט. על-פי דרישות NTD היה עלינו לקיים לפחות שתי הקרנות פרטיות באוגוסט, ולכן היינו צריכים להתחיל מייד.

הדבר הראשון היה לחפש מקום לאירוע. זה לא יכול היה להיות מקום זול, אך גם לא יקר מדי. שמחתי כשמטפחת נוספת סייעה לי בכך. פנינו לספריות שונות, אולמות ועידה במלונות ואפילו בתי קולנוע, אבל אף אחד מהם לא התאים לנו. לבסוף, מצאנו מרכז קהילתי עם תנאים די טובים להקרנה הראשונה שלנו. אחרי שהבטחנו את המקום, הבנתי שמציאת מקום טוב אינו הדבר הקשה ביותר. החלק הקשה ביותר היה להזמין צופים. שלחתי הזמנות באימייל לפרופסורים שלהם הבהרתי את האמת בזמנו, או כאלה שנכחו בהופעות ה-Shen Yun בעבר, כמו גם אנשים שפגשנו במשך תהליך מציאת המקום. ביקשתי גם מתרגלים מקומיים להזמין את אנשי הקשר שלהם.

ההמתנה לצופים שיאשרו את נוכחותם הייתה הזדמנות נוספת לטפח את לבי. בדקתי את הדואר האלקטרוני שלי פעמים רבות כל יום, לראות אם מישהו נרשם. במשך התהליך הזה התעוררו בי לעתים קרובות אי נוחות, דאגה וחוסר סבלנות. הייתה לי חוויה דומה במכירת כרטיסי ה- Shen Yun. לפעמים אחרי שביליתי יום שלם בחוץ בקידום המופע, הייתה לי ציפייה שמכירת הכרטיסים תגדל באופן חד, כאילו שכל עלון שנתתי צריך להביא למכירת כרטיס. זה היה סוג אחר של החזקה למאמצים שלי. הייתה לי אותה מנטאליות כשהמתנתי להיענותם של אנשים ששלחתי להם הזמנה, שיאשרו את השתתפותם.

ציפיתי שכל אדם שקיבל הזמנה יחליט לבוא. אולם אפילו יומיים לפני ההקרנה קיבלתי רק מעט תגובות בחזרה. המשכתי לומר לעצמי לא להיות שלילית ולשמור על מחשבות נכונות. אבל ההחזקה להצלחה לחצה אותי. ביום ההקרנה אנשים רבים שנרשמו לא הגיעו אפילו. הרגשתי מודאגת מעט ומאוכזבת לאחר ההקרנה, אבל מתרגלים עמיתים עודדו אותי. אחרי הכול זו הייתה ההקרנה הראשונה שלנו. מוצלח או לא, השגנו קצת ניסיון.

קהל היעד של ההקרנה האישית לסרט Free China היו פוליטיקאים ואנשי עסקים. לי עצמי לא היה כמעט ניסיון בהתמודדות עם אנשים כאלה. את מי עלי להזמין להקרנה הבאה? חשבתי על ראש העיר במקום מגוריי. שוחחתי עימה מספר פעמים בעבר כשהגשנו בקשה להכרזה מצידה. צלצלתי לקבוע איתה פגישה. היא לא הייתה במשרד ולכן השארתי הודעה. הרגשתי שהאנגלית שלי הייתה עלובה מאוד ולבטח היא לא תחזור אלי, אבל להפתעתי היא צלצלה אלי בחזרה והסכימה להיפגש עמי כמה ימים מאוחר יותר.

הבנתי שבכל פעם שפרצתי את המושגים שלי ועשיתי יותר מאמץ, דברים השתנו. לדוגמה, במאי פניתי בבקשה לראש העיר להכריז על יום השנה ה-20 להצגת הדאפא לציבור. היא לא חזרה אלי במשך זמן רב, לאחר ששלחתי לה בדואר את החומרים בנושא. שיערתי שהיא בטח תוותר על ההכרזה. אבל חשבתי גם שאולי אני לא צריכה לוותר בקלות כל כך. אני מושפעת בקלות רבה מאנשים אחרים ומהסביבה החיצונית. אחרי שהתגברתי על הפחד שאני לא טובה בשיחות טלפון או שהאנגלית שלי לא מספיק טובה, צלצלתי אליה והשארתי הודעה. למחרת קיבלתי צלצול ממזכירת העיר. ראש העיר החליטה להעניק לנו את ההכרזה.

אחרי ששוחחתי עם ראש העיר על הסרט Free China, היא הסכימה לבוא להקרנה. ביום ההקרנה כשהגיע כמעט הרגע להתחיל, היא לא הגיעה. ידעתי שיש לה אירוע אחר לפני ההקרנה והתחלתי לחשוב: "אולי היא לא תגיע היום? האם היא שכחה על כך?" בינתיים המשכתי לומר לעצמי לא לחשוב בצורה שלילית ולשמור על מחשבות נכונות. אחד הצופים שאל אותי אם עוד אנשים יגיעו. עמדתי בדיוק לענות על שאלתו כשראש עיר הופיעה בדלת ואמרתי: "זוהי מי שחיכיתי לה". ראש העיר הייתה מעורבת מאוד כשצפתה בסרט.

רציתי גם להזמין נציג ממשל להקרנה. צלצלתי למשרדו כמה פעמים אבל אף אחד לא ענה. חיפשתי באינטרנט מידע על אנשי הקשר שלו וגיליתי באתר האינטרנט את מספר הטלפון הנייד שלו. הרגשתי כאילו המספר הושאר שם במיוחד עבורי. למעשה עד עצם היום הזה אני עדיין די חוששת כשאני מצלצלת בטלפון. שלחתי מחשבות נכונות במשך זמן מה לפני שצלצלתי אליו ואז הזמנתי אותו לבוא להקרנה. לא היה לו זמן באותו יום כך שאמרתי לו שאוכל להקרין לו את הסרט בזמן שנוח לו. בסופו של דבר הוא הזמין אותי לבוא לביתו להציג לו את הסרט. אחרי שהסרט הסתיים הוא שתק במשך כעשר שניות. אני חושבת שהוא היה המום. הוא אמר שאם הייתה לו ההזדמנות, הוא היה מדבר על כך בגלוי. למרות שלא נראה תומך כפי שציפיתי, אסור היה שתהיה לי החזקה לגבי תמיכתו. לפחות בחייו הפרטיים אני חושבת שהמאמץ היה שווה זאת.

במשך החודשים האחרונים יצרתי קשר עם אנשים וארגונים בקשר להקרנה. אבל הדברים לא פעלו כל כך טוב, והיו לי קשיים כמעט בכל מקום. לא הרבה מתרגלים השתתפו בפרויקט. לפעמים הרגשתי חסרת אונים כל כך. נראה היה לי שאנשים רבים היו אדישים מאוד, אפילו לאחר שנודע להם על קצירת איברים בסין. לפתע ההרגשה שאיני מקבלת תמיכה מאף אחד הכריעה אותי והתחלתי לבכות.

אחרי שנרגעתי חשבתי לעצמי: "עלי ללמוד את הפא". לקחתי ספר מהמדף. זה היה "לימוד הפא בוועידה, החלק שישי". למרות שקראתי אותו פעמים רבות בעבר, כששוב קראתי, באותו יום הרגשתי שמעולם לא קראתי זאת.

ב"הרצאת פא בחג הפסחא שנת 2004 בוועידת הפא בניו יורק (11 באפריל 2004) המאסטר אמר:

"אם כל תלמיד דאפא אומד כל דבר עם הפא, הוא ילך באופן עוד יותר נכון. באופן זה גם אצל המתרגלים שיכולים לראות ולא יכולים לראות לא נוטות לצוץ בעיות. זה בגלל שהפא קיים, אז פעלו לפי דרישות הפא. לא משנה מהו המצב אצל היצורים החיים האחרים, אף אחת מההתבטאויות המסובכות המגוונות המשתנות לא יכולה להפריע לתלמידי הדאפא".

קראתי את הקטע מספר פעמים. הרגשתי כאילו המורה עומד מולי ומלמד אותי את הפא. הרגשתי עידוד מלא חמלה מהמורה. הבנתי שאכפת לי יותר מדי מיחסם של אנשים אחרים לגבי, ממצבים בעולם האנושי ושקיוויתי לקבל תמיכה מאנשים רגילים. מדוע אנו עושים הקרנה אישית? זה לא כדי להשיג משהו מאנשים רגילים ואנו גם לא צריכים להסתמך על מה שהם יכולים לעשות עבורנו. אנחנו פשוט עושים כל מה שקבענו לעשות. אם כולם היו קמים ומתנגדים לרדיפה אז הקסם היה נשבר, ואולי לא הייתה שם סביבת טיפוח לתלמידי הדאפא. כל החרדה העצבנות והלחץ שנוצרו בי נבעו מההחזקה שלי לתוצאות.

ב-"יסודות להתקדמות במרץ”, "מדוע לא ניתן לראות" המאסטר אמר:

"התעוררות באה קודם והראייה אחר-כך. בעקבות טיפוח הלב וסילוק הקארמה, ברגע שהטבע המקורי מתגלה אפשר יהיה לראות".

כשהבטתי פנימה עמוק יותר ראיתי שההחזקה לתוצאות באה מהיעדר ביטחון בפא. באותו הזמן גיליתי גם בעיה נוספת שהייתה לי. כשתיאמתי את העבודה המסוימת, ניסיתי להעביר הלאה את הלחץ שהרגשתי גם למתרגלים אחרים. אבל שכאחרים לא יכלו לעשות דברים שרציתי שיעשו, התרגזתי משום שלא רציתי להיות תחת לחץ כה רב בעצמי. כשגיליתי את ההחזקה הזאת הרגשתי הקלה מיידית.

ביום שישי שעבר התחלנו להציג את תערוכת האמנות "אמת-חמלה-סובלנות" בבניין העירייה. כמו כן השתתפנו באירוע שהתקיים במקום בשבת. אנשים רבים הגיעו וראו את הציורים והתרגשו עמוקות. רבים מהם גינו את הרדיפה והביעו את אהדתם למתרגלים. הבנתי שזה לא שלא אכפת לאנשים רגילים עוד מהרדיפה וזה לא שאין להם עוד לבבות טובים. אלא, שלעתים מה שבמחשבתי מגביל את מה שאני רואה. פגשתי זוג בתערוכה וסיפרתי להם את העובדות על הרדיפה וכיצד התחלתי לתרגל פאלון גונג. זה נגע מאוד לליבם.

ביום שלישי שעבר, ביום העימות הנשיאותי קיימנו הקרנה נוספת בבניין העירייה. הדבר נגע ללב לזוג אחד והם רצו לארגן הקרנה בכנסייה שלהם. הם נראו לי מוכרים. בסוף הבנתי שזהו הזוג שפגשתי בתערוכת האמנות. יכול להיות שהמורה ניסה לעודד אותי. כשאנו נוהגים באמת בחוסר אנוכיות ולא רודפים דבר, התוצאות למעשה תהיינה לרוב טובות.

ב-"לימוד הפא בוועידת הפא בניו זילנד" המאסטר אמר: (תרגום זמני)

"אם תגלו שיש בעיה והצלחתם לסלקה, רק בדרך הזו הדברים שאתם עושים הם הטובים ביותר והמקודשים ביותר".

כל מה שכתבתי למעלה אלה חלק מהתנסויות הטיפוח שלי בקידום הסרט Free China. אני מקדמת בברכה מתרגלים שיציינו כל דבר שאינו הולם. תודה לך המורה. תודה לכם עמיתיי המתרגלים.

---