טוב לב וכבוד עצמי

(Minghui.org)

"כבוד עצמי" הוא ערך חשוב בחיי המין האנושי, כמה אנשים רואים זאת כחיוני. במיוחד עבור מתרגלי הדאפא, האם אין עלינו להדגיש את הכבוד העצמי בצד הוקרת העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות? אז איך עלינו להסתכל על כבוד של מתרגלים? אני רוצה לשתף את נקודת המבט שלי באמצעות מספר דוגמאות:

דוגמה ראשונה: כאשר נרדפתי במחנה עבודה בכפייה, העבירו אותי יום אחד מתא קטן לתא גדול. כאשר הסוהרת נכנסה, כולם מיד נעמדו. כיוון שלא הבנתי מה קורה, נעמדתי גם כן. ראיתי שיותר מעשר מתרגלות פאלון דאפא נעמדו ל"קבל את פני" הסוהרת הזו, שנכנסה כדי לדבר עם אחת הכלואות. ולא רק זה, אלא שכולם נעמדו בתנוחת "דום" מתוחה! שאלתי מתרגלת עמיתה לגבי זה, והיא אמרה שזה הנוהל – ואם לא אומרים לנו שאפשר לשבת, אז עלינו לעמוד זמן ארוך. כששמעתי זאת הרגשתי תחושה חזקה של השפלה ובושה. התיישבתי מיד. הסוהרת אמרה לי בכעס "את לא רואה שכולם עומדים?" אמרתי "זה משום שכולם שוגים" היא הורתה לי לעמוד, אך סירבתי. היא ניגשה אלי וניסתה למשוך אותי, אבל לא נכנעתי. היא ראתה שאני לא נכנעת ודיווחה עליי למנהלת. המנהלת שאלה אותי למה סירבתי לעמוד. אמרתי שהסוהרת העליבה אותנו בכוונה. הסוהרת צעקה "נכון מאוד. התכוונתי להעליב אתכן" זה גרם לי להיות עוד יותר נחושה להגן על כבוד המתרגלות. אמרתי: "מהיום ואילך אני לעולם לא אעמוד לכבודך!" המנהלת נזפה בסוהרת וזו רצה החוצה בוכה.

למחרת, אותה סוהרת באה לחדר שלי עם שתי סוהרות נוספות כדי לנקום. הן שאלו אותי שוב ושוב למה אני לא עומדת. הם לא הסכימו לעזוב אותי עד שאענה להן. לבי דאב על כך שמתרגלות פאלון דאפא הושפלו כך. הסתכלתי בעיניים של הסוהרות ואמרתי בנחישות "משום שאני לא אעמוד, אתן מבינות?!" הן עזבו בלי לומר דבר. באותו יום המנהלת קיימה פגישה עם כל הסוהרות ואמרה להם שנאסר עליהן להיכנס לתוך התאים שלנו כפי רצונן. באופן זה היא פטרה אותנו באופן עקיף מעמידת הדום. מאותו יום ואילך, כאשר סוהרות רצו לדבר אתנו, הן עמדו בכניסה לחדר ולא העזו להיכנס. מתרגלות דאפא לא היו צריכות יותר לקום לעמידה מתוחה, אבל פושעות פליליות עדיין היו צריכות לקום כמו קודם.

לאחר מכן המנהלת באה לדבר אתי. היא שאלה מדוע התעקשתי לא לעמוד. אמרתי: "כל מתרגלי הדאפא הם אנשים טובים ועדיני נפש. אבל להיות עדין נפש לא אומר שצריך להפעיל עלינו בריונות. לאנשים טובים יש כבוד עצמי. אנשים רעים שמפעילים בריונות על אנשים טובים מבצעים עוול. אם הם פוגעים בכבוד של המתרגלים, האם הם לא מקצרים את חיי עצמם? זו הסיבה שאינני נעמדת לכבודכן". המנהלת חייכה.

דוגמה שנייה: יום אחד בשנה שעברה, אחת האמהות מהשכונה פנתה אליי כששמעה שאני טובה מאוד בלימוד ילדים. היא רצתה שאלמד את הילד שלה אנגלית. אנחנו גרות קרוב למדי, אבל היא לא רצתה שהבן שלה יבוא לביתי, כפי שאני נוהגת, כי היא לא רצתה שהוא יעלה את המדרגות. היא רצתה שאני אבוא לביתם ללמד אותו. במילים אחרות, היא רצתה שאני אהיה מורה-אומנת פרטית. סירבתי. היא אמרה: "אני אשלם לך. אני מבטיחה שאשלם לך יותר!" עדיין סירבתי בנחישות. כשהיא ראתה כמה אני נחושה היא הכפילה את התשלום. אמרתי לה: "זה לא הכסף. אני לא מעוניינת להגיע לבית של התלמיד שלי. אם הוא רוצה ללמוד עליו לבוא אליי הביתה". היא מלמלה משהו כמו ש"הכסף יענה את הכול" וסיימה את השיחה הטלפונית.

אני מבינה את הנושא הזה כך: כיום המוסריות היא בהתדרדרות. אם אלך לביתו של תלמיד להיות המורה האומנת שלו, זה כמו להיות אחת מאנשי משק הבית שלהם. כך שבאופן פסיכולוגי, הן התלמיד והן הוריו יהיו בעמדה גבוהה, ואילו המורה הפרטי יהיה בעמדה נחותה. אפילו לאנשים של החברה הרגילה יש כבוד עצמי, קל וחומר למתרגל דאפא. לפי דעתי, כדי ללמוד היטב ילד צריך לרצות ללמוד. הוא צריך לקחת יוזמה ללכת לבית המורה שלו. ולא לשלם למורה כדי שיגיע לבית שלו. אם לאמוד בסטנדרטים של הדאפא, "מורה שהולך לבית התלמיד" הוא מושג מעוות שהולך נגד הפילוסופיה המוסרית המסורתית. אבל אנשים היום רגילים לרעיון שכזה ואף אחד לא חושב שזה רע. אני חושבת שברגע שהתרבות האנושית והמוסריות יחזרו לנתיב הנכון, "מורה שהולך לבית התלמיד" לא יתקיים יותר.

מספר ימים לאחר מכן שמעתי שהאמא הזו שילמה למורה אחר שיבוא לביתם, אבל הילד היה תובעני מאוד וכל הזמן הציק למורה. מהר מאוד הוא פיטר את המורה. כששמעתי את זה נעשיתי עוד יותר משוכנעת שהחלטתי הייתה נכונה. אנשים רגילים עושים דברים מתוך אינטרס אישי. הוא פיטר מישהו שהוא שכר. אבל לנו, מתרגלי הדאפא, יש את הכבוד העצמי שלנו. איך ייתכן שיִרדו בנו וינהלו אותנו? מאוחר יותר אותה אמא הביאה את הילד שלה לביתי. הגישה שלו לא הייתה שחצנית והוא היה רציני מאוד, לכן קיבלתי אותו כתלמיד שלי.

באמצעות האירוע הזה הוארתי להבנה הבאה: יש אמרה בחברה הרגילה: "הכסף מדבר", זאת אומרת שאם יש לך כסף, אתה יכול לבקש כל שירות שאתה רוצה. במיוחד בחברה של היום, מבוגרים וילדים כולם מאמינים שהכסף הוא כל-יכול. אבל אנחנו יודעים שזה לא תופס לגבי מתרגלי דאפא, אי אפשר שיִרדו בנו וינהלו אותנו באמצעות כסף. בנוסף, מתרגלי דאפא הם אנשים טובים הפועלים בהתאם לסטנדרט גבוה. לאנשים טובים מגיע כבוד ויקר. לכן הזכות שמורה לנו לשמור על כבודנו ואצילותנו.

דוגמה שלישית: בעלה של חברתי נכנס לתרדמת לאחר מחלה פתאומית. רבים מחברינו ועמיתים לעבודה הלכו לבקר אותו, וגם אני. כשהוא היה בבית החולים היה צריך לרוקן את העביט שליד מיטתו יותר מעשר פעמים ביום. רבים מחבריו, בני משפחתו ועמיתיו לעבודה התנדבו לרוקן את העביט, אבל אני עזרתי רק בעבודות אחרות. לא רוקנתי את העביט אף פעם. ידעתי שחברתי, מנקודת מבטה, קיוותה מאוד שאעשה זאת אפילו פעם אחת, אבל לא עשיתי זאת. יותר מאוחר היא אמרה לי שהיא הבינה, שהלא לכל מתרגלי הדאפא יש סטנדרטים מוסריים גבוהים, אז איך היא יכולה לבקש מאדם נעלה לרוקן את העביט?

לפי דעתי, אין אנו צריכים לעשות דבר כזה הן מההיבט של הטיפוח האישי והן מההיבט של הטיפוח בתקופת תיקון הפא. בעבר, כשאדם החליט לטפח, הוא מיד נחשב כחצי אלוהות. איך אדם יכול לבקש מאלוהות לרוקן עביט? זה אי כבוד כלפי אלוהות. אנשים אינם יודעים שהם מבצעים בכך חטא, אבל אנחנו מתרגלי דאפא. החטא שהאדם הזה מבצע הוא גדול. מהיבט אחר, מתרגלי דאפא הם בעלי כבוד עצמי. איך נפגע בתדמית שלנו כתלמידי דאפא? אם אנחנו צריכים לעזור לבני משפחתנו, אז זו אחריות שלנו. אנחנו חיים בחברה, אז עלינו לשמור על העיקרון של החברה האנושית. זה גם מביא להרמוניה את העיקרון הנמוך ביותר שבחברה האנושית.

דוגמה רביעית: מתרגל עמית הוא עובד ביוב. הוא גר ליד המקום שבו הוא עובד, אז נודף ממנו סירחון כל השנה. לאן שהוא הולך, הריח הולך לפניו. כשהוא בא לקבוצת הלימוד שלנו, מתרגלים עמיתים התאמצו לא לכסות את אפם כדי לא לפגוע ברגשותיו. המתרגל הזה לא חשב שיש משהו מוטעה בעיסוק שלו. הטיעון שלו היה שהמאסטר אמר:

"כל המקצועות בחברה האנושית צריכים להתקיים (...)" ("ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית, "הפיכה של הקארמה")

בנוסף, הבוס שלו ניסה להחזיק בו באמצעות עיכוב משכורותיו, כשהוא מספר לו שהמפקח חושב עליו טובות. מתרגלי דאפא צריכים להיות טובים בכל סביבה – עם המחשבה הזאת הוא נשאר בעבודה הזאת שנים רבות.

אישית אני חושבת שאדם טוב הוא לא כזה. להיות אדם טוב לא אומר לעשות כל מה שאחרים אומרים לך לעשות. מתרגלי דאפא לא יכולים לעבוד כעובדי ביוב. אין עלינו לעשות סוג זה של עבודה בשל ההיבט של הכבוד של מתרגל הדאפא. אף על פי שאנחנו איננו מפלים מתרגלים עמיתים על פי עיסוקם, האנשים בחברה יעשו זאת. אז איך הוא יוכל להבהיר את האמת לאנשים פנים אל פנים? גם מבחינת המתרגלים ככלל אין עלינו לעשות סוג זה של עבודה. מה שאנחנו עושים היום יהיה דוגמה לאנשים בעתיד. מה המתרגל הזה ישאיר לעתיד? איך להיות פועל ביוב טוב? איך קוראים ספרי דאפא בסביבה מסריחה? האם אין זה חוסר כבוד לבודהות, טאואים ואלוהויות, ואפילו כלפי המאסטר? יש כל כך הרבה עיסוקים שונים בעולם האנושי. אף על פי שלא כל מתרגל יכול לעשות עבודה של רמה גבוהה, אין עלינו לקחת משרות שישפיעו על האופן שבו אנשים יסתכלו עלינו. עלינו לשקול את העניין הזה ברצינות מתוך התחשבות בכבוד העצמי שלנו.

מתרגלים רבים לא מקדישים תשומת לב רבה לסוגיה של הכבוד העצמי שצריך להיות להם כמתרגלי דאפא. הם חושבים שכל עוד הם אנשים טובים ושאחרים חושבים שהם אדיבים, אפשר לעשות כל דבר. הם לא שוקלים האם זה יפגע בכבוד של המתרגלים. למעשה, המתרגלים האלה מקריבים רבות בתוך החברה הרגילה אולם לא זוכים להערכה. ההשפעה של הבהרת האמת שלהם אינה רבה. כמה אנשים אפילו מנצלים את טוב הלב שלנו ומתמרנים אותנו לעשות את זה או את ההוא, ובכך הם פוגעים במודע או שלא במודע בכבוד המתרגלים. אבל המתרגלים מתייחסים לזה בקלות דעת. למשל, כמה מתרגלים מבוגרים מתנדבים לעשות את כל עבודות הבית של ילדיהם, כולל הבישול וגידול הנכדים. הם עסוקים כל היום. כשמגיעה שעת הארוחה, לילדים ולנכדים כלל לא אכפת אם הסבא והסבתא יאכלו או לא. הם דואגים לעצמם. כשהם גומרים לאכול, הם דוחפים את הצלחת וקמים מהשולחן. ואז הסבא והסבתא אוכלים את השאריות וגם שוטפים את הכלים. מתרגלים חושבים שאין שום דבר מוטעה בזה ואפילו מרגישים שמחים כשהם מספרים את זה לאחרים, חושבים שהם אנשים באמת טובים. הם מדאיגים אותי. זה לא להיות אדם טוב, והדור הבא לא יכבד אותנו, אז האם אנחנו לא מזיקים להם?

הכבוד של מתרגלי הדאפא מתבטא בהיבטים רבים, מהעיסוקים והנימוסים שלנו, ועד לאיך שאנחנו מתלבשים. אם אנחנו מדברים בקול רם בלי להתחשב במצב סביבנו, האם אנשים יכבדו אותנו? האם הם יקשיבו להבהרת האמת שלנו? אם נלבש בגדים מקומטים ומלוכלכים, האם אנשים יתחשבו בכבוד שלנו? להדגיש בעצמנו את הכבוד של מתרגלים זה גם לכבד אחרים. בנוסף, זה מקיף את המרכיב של הצלת ישויות חיות. אם לתמצת, זה כולל בתוכו את היותנו בחמלה כלפי הישויות החיות.

מתרגלי דאפא צריכים להיות טובי-לב, אבל אנחנו גם צריכים לשמור על הכבוד העצמי שלנו. אדם טוב הולך על פי העקרונות האוניברסליים של אמת-חמלה-סובלנות. באופן טבעי הוא אדם עם סטנדרט מוסרי גבוה. אפילו אדם רגיל מחשיב את הכבוד העצמי כדבר נעלה, שלא לדבר על מתרגלים שלהם יש חמלה וסובלנות. אדם רגיל יפיק תועלת מכיבוד מתרגלים. אם אנו לא שמים לב לנושא של הכבוד העצמי שלנו, אנשים רגילים לא יכבדו אותנו ואפילו יפלו כנגדנו. אז האם אנחנו לא עושים להם משהו רע? באותו הזמן, אנו צריכים לזכור שהכבוד העצמי של מתרגלים הוא לא ה-”תדמית" שבחברה הרגילה, אלא צורת הביטוי של הכוח העצום של הדאפא שמתבטאת כך באופן טבעי. אין דבר שיכול להפר את הכוח העצום של הדאפא. לפיכך הכבוד העצמי שלנו הוא גם חשוב מאד. לשמור על הכבוד העצמי שלנו הוא גם מובן אחד של אימות ושמירה על הפא. אם נשים לב לנושא הזה, אנשים רגילים לא יזלזלו בנו. אם אנשים רגילים מוקירים ומכבדים את המתרגלים, זוהי צורת הביטוי הטובה ביותר של החמלה והכוח העצום של הדאפא.