נחישות בלתי מעורערת לקבל את הפא ולהוקיר את המתנה הזאת

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא הישראלית לשיתוף התנסויות 2013

שלום למורה הנכבד! שלום לעמיתיי המטפחים! זוהי ההתנסות הראשונה שלי.

מאז שהייתי ילדה קטנה ראיתי יצורים חיים - מלאכים מממדים אחרים. ראיתי אותם לעיתים קרובות בלילות, כשכולם ישנו. הם היו שקופים ומאוד שמחים, ואני שיחקתי איתם. רציתי לתפוס אותם, אך אי אפשר לתפוס אותם, הם שקופים, הם עוברים דרך הידיים. הם צחקו, קפצו, התגלגלו במיטתי. כשהתבגרתי מעט והתחלתי להזדהם בחבית הצביעה, התחלתי לראות גם שדים רעים שונים.

במשך הזמן הם התחילו להופיע בתדירות גדולה יותר ולהטריד אותי. הבריאות שלי התחילה להתדרדר. היה לי גידול במוח, היו לי התקפי לב, נדודי שינה ועוד הרבה מחלות שונות. הרופאים לא הבינו: אני מתלוננת על כאבים, אך הם לא מוצאים כלום ולא יכולים לאבחן חלק מהמחלות שהיו לי. למרות שאני בעצמי למדתי תואר ברפואה לא האמנתי ברפואה. לא האמנתי שתרופה תעזור לי. בתקופה ההיא השדים כבר הטרידו אותי כל לילה, ואחר כך אפילו ביום היו לידי. בלילה הם התעללו בי וביום הלכו אחריי. ברגע שהייתי הולכת לישון ומכבה את המנורה הם היו מתחילים להתעלל בי. תקעו לי מחטים מתחת לציפורניים, הכריחו לאכול צואה, שיער, זכוכית, היו עוטפים אותי בנייר דבק ומכים אותי קשות. היו להם הרבה מאוד שיטות עינויים. הנשמה שלי כאבה. למרות שהם היכו ועינו אותי בממד אחר, הכאב הנפשי והפיזי היו כמו בממד הזה. לא ידעתי אל מי לפנות, את מי לשאול למה זה קורה. לפעמים האנשים צחקו עלי, אף אחד לא יכול היה להבין את המצב שלי. התחלתי לחפש את משמעות החיים. קראתי ספרים רבים, רציתי ללכת להרים כדי לטפח, רציתי למצוא מורה כדי ללמוד ממנו. פעם אחת ישבתי והסתכלתי לשמים וחשבתי: "אני מאוד רוצה ללכת לשמים, אבל מי יעזור לי?". הבנתי שזה בלתי אפשרי ופרצתי בבכי.

גרתי אז בקירגיסטן, בעיר הולדתי. הרגשתי שאני חייבת למצוא את מה שאני רוצה, שהגיע הזמן לכך. אך לא היה לי מושג מה זה יהיה, באיזו צורה, ואיך זה נקרא. החלטתי לנסוע למוסקבה. למה דווקא למוסקבה? בעצמי לא הבנתי. לא היה קל לעזוב. חצי שנה שכנעתי את אבי, שירשה לי לנסוע. סוף סוף הגיע היום שבו עליתי לרכבת. למי אני נוסעת? איך אחיה בעיר זרה וגדולה? לא היה לי מושג. הרגשתי שבקרוב אקבל משהו וחיי ישתנו.

בהרצאה הראשונה בג'ואן פאלון המאסטר מלמד:

"... כי הוא רוצה לטפח. לכן המחשבה הזאת שמופיעה יקרה ביותר. בבודהיזם מדברים על טבע הבודהא. כשטבע הבודהא מתגלה, הישויות המוארות יכולות לעזור לו."

במוסקבה היה לי מאוד קשה. עבדתי 12-14 שעות ביום וקיבלתי מעט מאוד כסף על העבודה. אך לעתים קרובות שוטרים היו גוזלים ממני את כספי ללא כל סיבה. בהתחלה הם היו בודקים את תעודת הזהות שלי (בגלל שהמראה החיצוני שלי היה לא רוסי), ואז היו מסיעים אותי ברכבם לתחנת המשטרה, בודקים לי את כל הכיסים, את התיק, הנעליים ואפילו בתוך הגרביים (אולי החבאתי שם את הכסף), ואז אם היו מוצאים כסף היו לוחצים עלי פסיכולוגית עד שנתתי להם את כל הכסף. נפלתי לידיהם לעיתים קרובות, והם היו כולאים אותי באופן בלתי חוקי לכמה שעות עד שהייתי מסכימה לתת את כל הכסף שהיה לי.. אם לא היה לי כסף, הם היו מכריחים אותי לנקות את השירותים בתחנת המשטרה. אבל אפילו קשיים כאלו לא שברו אותי, לא חשבתי לחזור הביתה, אלא להפך – עוד יותר רציתי למצוא את מה שרציתי.

כעבור מספר חודשים קיבלתי אזרחות ורציתי למצוא עבודה במקצוע שלי. חיפשתי עבודה ומצאתי במודעה מקום שאליו רציתי להתקבל ונסעתי לשם. אבל הלכתי לאיבוד, הלכתי ברחוב אחר, ולא הצלחתי למצוא את הכתובת שחיפשתי. בדרך ראיתי בית מרקחת אחר והחלטתי להיכנס ולשאול, אולי הם מחפשים עובדת. המנהלת יצאה לקראתי, היא דיברה איתי בנימוס ואמרה שיש רק משרה אחת, והם יכולים לקבל אותי לעבודה. האישה הזאת הייתה תלמידת דאפא. יום אחד היא נתנה לי במתנה את הספר "ג'ואן פאלון", כשפתחתי את הספר, הבנתי שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי. בעמוד הראשון ראיתי את התמונה של המאסטר, הבנתי שראיתי קרוב משפחה [אדם אהוב]. אמרתי לעצמי "הרי זה אחי הגדול!" – כך קיבלתי את הדאפא. המאסטר הנכבד סידר הכל, תכנן הכל בקפידה בשבילי, כדי שאינצל. המאסטר לא נטש אותי. היה מאוד לא פשוט לקבל את הפא.

מיד כשקיבלתי את הפא, התחלתי לתרגל במרץ. תוך זמן קצר קראתי את כל שירי המאסטר. פעם בתחילת הטיפוח היה לי מבחן. זה היה בלילה, ישנתי, כשלפתע שמעתי איך נפתחת דלת. לחדר נכנסו כמה גברים. הם נעמדו ליד המיטה שלי, הקיפו אותי. נכנסתי למצב כזה שלא יכולתי להזיז אפילו אצבע והיה לי קשה לנשום. אחד מהם אמר: "למה את חושבת שעכשיו המאסטר שלך הוא לי הונג-ג'י, ולא הנביא מוחמד? למה את קוראת את "ג'ואן פאלון" במקום לקרוא את הקוראן?" הם היו רציניים מאוד וכולם עמדו וחיכו לתשובה. זה היה רגע מכריע. למרות שמבחינה פיזית היה לי מאוד קשה, הכרתי הייתה צלולה. עניתי: "כן, זה כך. מצאתי את הדרך הכי נכונה ואלך בנחישות בדרך הזאת. המאסטר שלי הוא לי הונג-ג'י, והספר שלי הוא ג'ואן פאלון". תקשרנו באמצעות המחשבה, ללא דיבור. הם עמדו והסתכלו עליי. אפשר היה לראות שתשובתי לא סיפקה אותם. הם חיכו שאשנה את דעתי. אחר כך הם עזבו. יכולתי שוב לנשום בקלות. ניסיתי להירדם. כעבור זמן מה שוב נפתחה הדלת, והם שוב נכנסו בזה אחר זה. הם התחילו לדרוש ממני תשובה. אחד מהם שאל: "חשבת היטב מדוע בחרת בדאפא?" חשבתי, מדוע הם הגיעו, מי אני בשבילם? חזרתי על דבריי מקודם. הם היו לא מרוצים. יותר מ-30 פעמים חזרתי על דבריי שהמאסט שלי הוא לי הונג-ג'י והספר שלי הוא "ג'ואן פאלון". חזרתי על זה כל הזמן עד שהאחרון שבהם יצא מהחדר. אחרי זה הם לא הטרידו אותי יותר. מאוחר יותר, כשלמדתי את שירי המאסטר, הבנתי שהם היו אלוהויות כאוטיות של היקום הישן.

העבודה בסניף הרוסי של רשת הטלוויזיה NTD

עבדתי בפרויקט NTD יותר מ-4 שנים. זהן אחד מהפרויקטים להצלת ישויות חיות והשפעתו עצומה. בשנים האלו מאמצינו לא היו לחינם – הצוות שלנו בסניף NTD הרוסי צבר ניסיון. בעזרתו של המאסטר הגענו ממצב של בורות למצב של מקצוענות. כל חבר בצוות השקיע מאמצים, ועלה ברמה גם בטיפוח האישי וגם בעבודה בערוץ. זה היה לא פשוט, אך אנחנו תמכנו אחד בשני. כולנו כל הזמן העלינו את רמת המקצועיות שלנו.

בהוראת הפא בועידת הפא בניו יורק רבתי 2013, המאסטר אמר:

"אמרתי למתאם הראשי של תחנת הטלוויזיה שאם חברת תקשורת לא שמה דגש על ההתפתחות המקצועית של הצוות שלה, היא לא תוכל לשפר את האיכות של התוצר שלה, ורמת המקצועיות לא תהיה מספקת, וזה לא עובד."

אמנם אין לנו השכלה ותעודה של עיתונאים וכתבים, אך אנחנו תלמידי דאפא. המאסטר נתן לנו יכולות על טבעיות שאין לאנשים רגילים. הכל צריך להצליח לנו מצוין. עלינו להיות הכי טובים והמובילים בתקשורת העולמית. הפרויקטים שמופעלים ע"י תלמידי דאפא למען הצלת ישויות חיות נושאות אנרגיה רבה, המשפיעה לטובה על אנשים רגילים. כשהם קוראים את הכתבות שלנו או צופים בכתבות שלנו התודעה של האנשים מתנקה, הם מגלים את האמת, ונמשכים אל הטאו. כשאנחנו עושים עבוד למען הפרוייקט, כשאנחנו נמצאים בתוך הפא, כשיש לנו מחשבות נכונות, הפא-שנים של המורה, אלוהויות ובודהות רבים תומכים בנו. עכשיו חברות תקשורת של אנשים רגילים קונות את התכנים של הסניף הרוסי ויוצרות לעצמן עתיד מאושר. טוב שלישויות החיות יש יותר סיכויים להינצל על-ידי צפייה בחדשות שלנו.

ברצוני לספר על עבודתי בערוץ. אני עובדת משרה מלאה. כבר שלוש שנים אני מקבלת משכורת. אמנם המשכורת נמוכה, אך האפשרות לעבוד למען הצלת ישויות חיות הרב יותר חשובה לי. כשהצוות הרוסי שלNTD היה רק בהקמה, מטפחים עמיתים הזמינו אותי לפגישה ואמרו שצריכים אנשים לפרויקט והציעו לי לחשוב על כך. הסכמתי מיד. אמרתי שאני רוצה להיות עורכת וידאו. באותה תקופה, לא רק שלא היה לי מושג איך עושים עריכה, אפילו לא ידעתי להשתמש במחשב. זה היה בדצמבר 2008. כמה ימים אחר כך פוטרתי מעבודתי בבית המרקחת ללא שום סיבה מבלי לשלם לי משכורת. נשארתי בלי כסף ובלי עבודה. ובערך אחרי 10 ימים פינו אותי מהחדר שגרתי בו בשכירות. בחורף במוסקבה קר מאוד. לא ידעתי לאן ללכת, בכיתי. נשארתי בלי כסף, בלי עבודה ובלי קורת גג. פניתי למטפחת עמיתה לבקש עזרה, היא עזרה לי למצוא דיור זמני. הסתכלתי פנימה, חשבתי, מדוע כך קרה. צרות בזו אחר זו נפלו כמו כדורי שלג על ראשי.

במאמר של המאסטר בסינגפור המאסטר אמר (תרגום לא רשמי):

"בכל המקצועות ובכל העיסוקים, כולל כל דבר שבחברה האנושית הרגילה, יש גם אלמנטים חיוביים וגם אלמנטים שליליים המתקיימים בה בעת. כשאתה רוצה לעשות משהו טוב, בטוח שיהיה שם משהו רע שמחכה לך, ועליך להתגבר על אתגרים לפני שתוכל להשלים את הדבר הטוב ההוא."

כשלמדתי את הפא הבנתי בבירור רב שאלו הן הפרעות מהכוחות הישנים שבאות למנוע ממני לעבוד בפרויקט של NTD. כל יום קראתי 3-4 הרצאות, קראתי את השירים, והתחלתי ללמוד באופן עצמאי עריכה באמצעות קורס באינטרנט,. ההכרה שלי נעשתה יותר ויותר צלולה אחרי כל לימוד של הפא, החלטתי באופן נחוש שאני אעבוד בפרויקט הזה. כמובן שבלי כסף בחורף היה לי מאוד קשה. הייתי רעבה לעתים קרובות, פשוט לא היה לי מה לאכול, למרות זאת לא הרפיתי, ועשיתי את שלושת הדברים. יצאתי לשגרירות הסינית, חילקתי עלונים ליד המטרו. תמיד הרגשתי את תמיכתו של המאסטר. תוך שלושה חודשים בדיוק מצאתי עבודה חדשה, ואחרי עוד שלושה ימים שכרתי חדר ליד מקום העבודה החדש, וכעבור שבוע הציעו לי לעשות עריכה לחדשות NTD. הצלחתי לעבור את הקשיים הללו הודות לעזרת המאסטר והודות לפא. הרגשתי התקדמות גדולה בטיפוח שלי.

כשעבדתי בNTD- הייתי עדה לניסים של הדאפא. לפני שנתיים יום העבודה שלי התחיל ב-4 לפנות בוקר. כל יום קמתי ב 3:40 בבוקר והייתי מתחילה לעשות עריכה לחדשות. פעם קרה מקרה כזה. כרגיל קמתי מוקדם בבוקר הדלקתי את המחשב וגיליתי שניתקו לי את האינטרנט. נזכרתי ששכחתי לשלם בזמן על האינטרנט וזה העציב אותי. לאן עלי ללכת בקור הזה בארבע בבוקר והיכן לשלם? עדיין לא הכרתי היטב את האזור בו התגוררתי. אבל הייתה לי רק מחשבה אחת: עלי להגיש את עבודתי בזמן, בלי איחורים. התלבשתי ויצאתי החוצה, בחוץ היה לי קצת מפחיד. התרוצצו כמה כלבים. חשבתי לעצמי שאני לא צריכה לפחד, המאסטר לצדי. פעם שמעתי שלא רחוק יש תחנת רכבת, ובוודאי יש שם מקום לתשלום. הגעתי לתחנה, לא הייתה שם נפש חיה, חשבתי שאפילו השומרים ישנים. ראיתי דרך החלון את המכשיר שדרכו משלמים, אבל כל הדלתות היו סגורות. חשבתי שלא אלך עד שאשלם. אם אני אעזוב עכשיו לא יישאר לי מה לעשות חוץ מללכת לישון. מי יעשה את העבודה שלי? והרי הישויות החיות מחכות להצלה! האינטרנט חייב לעבוד מיד. היו לי מחשבות נכונות חזקות. ביקשתי עזרה מהמאסטר. פתאום שמתי לב שאחת הדלתות הייתה מעט פתוחה. דמעות זלגו מעיניי. הודיתי למורה. נכנסתי למבנה, שילמתי במהירות ורצתי הביתה לעשות את עבודתי.

במשך כל אותו הזמן טיפחתי את עצמי והצלחתי להחליש החזקות רבות, כמו רדיפה אחר תועלת אישית, אנוכיות, התפארות, קורת רוח ועוד.

לאחרונה מטפח אחד ביקש ממני עזרה – לערוך את הכתבה שלו. לא רציתי לעבוד אתו. עלו רגשות טינה מהעבר: במחשבתי האשמתי אותו בקטנוניות ושהוא אף פעם לא מרוצה מעבודתי. פעם עבדנו יחד והייתי צריכה כל פעם לתקן את עבודתי 4-5 פעמים, כל פעם משהו לא מצא חן בעיניו. ועכשיו אחרי זמן מה הוא שוב פונה אלי – אפילו לא רציתי לשמוע אותו, לא עניין אותי איזו עבודה הוא מציע. לא עניתי לו כלום. הייתי לא רגועה מספר ימים, תחושת העלבון, האגו שלי והביקורת כלפיו השתלטו עליי. כל הרגשות האנושיים האלו הפריעו לי לשתף פעולה עם מטפח עמית ולעשות את עבודתי בפרויקט. הלא הכתבה הזאת, שהוא ביקש ממני לערוך משרתת את המטרה של הצלת ישויות חיות, אז למה אני צריכה להפגין את האנוכיות שלי. חשבתי רק על עצמי, לא רציתי שוב לסבול אם הוא יכריח אותי לעשות זאת מחדש מספר פעמים. באותו רגע הצבתי את האינטרסים שלי מעל אלו של אחרים. זו לא העבודה הפרטית שלו, זו העבודה של כל הצוות, של כל ה-NTD הרוסי. אני חייבת לעשות את החלק הזה בעבודה, שאני אחראית עליו. לעשות אותה על הצד הטוב ביותר, ואפילו יותר טוב, בלי קשר לאם נעלבתי ממישהו או אם אני כועסת על מישהו. הגיע הזמן לסלק את רגשות העלבון.

בביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק, המאסטר אמר:

"כן, בנוגע להרבה דברים שאתם עושים, כאשר אתם חופשיים ממושגים אנושיים, ההחזקות שלכם לא יתערבבו פנימה. אם חוץ מהיותכם אחראים על הפא, לא תערבבו פנימה כל החזקות אנושיות, כל דבר משלכם, וכל גורם אישי שלכם, אז בטוח שתעשו את הדבר הזה היטב. ואילו מרגע שאתם מערבבים פנימה את הגורמים של עצמכם, אז אינכם מסוגלים לעשות את הדבר הזה היטב."

הצלחתי להיפטר מתחושת העלבון שבתוכי. כתבתי לו שאני מוכנה לעשות את העבודה. בזמן שכתבתי לו בסקייפ את המשפט השני הוא ענה לי: "תודה, עורך אחר כבר הסכים, את אל תדאגי!".

בביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק, המאסטר אמר עוד:

"עבור מטפחים, שום דבר אינו מקרי. בדרך כלל זה קשור לתהליך השיפור של המטפח."

לפי ההבנה שלי העלבון והחזקות אחרות הן ישויות חיות הפוחדות להיחשף. אם אנחנו מתחילים לתרץ אותן, אז זה בדיוק מה שהן רוצות, לא להיחשף. אם אנו רוצים להיפטר מהם צריך לחשוף אותם. המקרה הזה עזר לי להיפטר מעוד החזקה שלי. סילקתי מעצמי דברים לא נכונים והרגשתי יותר טוב.

הבהרת אמת בקירגיסטן

כל קיץ נסעתי לחופשה הביתה לקירגיסטן. תמיד לקחתי חומרים להבהרת האמת. לקחתי כמה שיכולתי. לפעמים שלחתי מראש ברכבת את החומרים כדי לחלק יותר כשאגיע. מאחר שקירגיזיה וסין הן שכנות יש בארצנו הרבה מאוד סינים. מיד ביום המחרת להגיעי אני לוקחת תרמיל ושני תיקים מלאים בעלונים וב"תשעת הדיונים" בסינית והולכת לשוק כדי לחלק. כל פעם העברתי את החופשה שלי בשוק הסיני, באתרי בנייה ובמקומות שבהם עובדים סינים. פעם אחת סיימתי לחלק חומרי הבהרת אמת בשוק. עברתי כל דוכן, לא פספסתי אף אחד, לכולם נתתי במתנה לוחות שנה ועלונים. כשהתכוונתי לעזוב, פתאום שמעתי צעקות. נשים סיניות צעקו כשהן מצביעות עלי. מיד הבנתי במה מדובר. הם קראו לביטחון, ואמרו להם שאני מטרידה אותם. שני מאבטחים רצו אלי ועצרו אותי. ניסיתי להסביר להם מדוע אני כאן. הם לא רצו להקשיב, הם אמרו שיביאו אותי עכשיו למנהל השוק. בהתחלה קצת פחדתי, אחר כך התעשתתי, חשבתי שאני עושה את המעשה הכי נכון, שהאחראי שלהם יקשיב לי עכשיו בתשומת לב. הם הובילו אותי לחדר שבו ישבו שני מנהלים. האחד קירגיזי והשני סיני. חשבתי: "טוב מאוד, עכשיו אני אספר להם על הדאפא, ומדוע רודפים את המתרגלים בסין". הם שאלו אותי מה חילקתי בשוק, ועניתי להם שחילקתי עלונים שבהם כתוב על קצירת איברים ממתרגלים חיים, ועל הרדיפה בסין. הסיני התחיל לצעוק שאני לא צריכה לחלק שום דבר, שזה השוק הפרטי שלו, שהייתי צריכה לבקש אישור מהם, ושאני לא צריכה לספר על הפאלון גונג. והמנהל הקירגיזי לא יכל להבין מדוע השותף שלו צועק עלי ולמה הוויכוח על איזושהי קצירת איברים. אני חשבתי: "עד שלא אספר הכול, לא אלך!". המנהל הסיני הסתובב והלך לשולחנו. בקשתי מהקירגיזי שיקשיב לי, שאני רוצה להסביר הכול, הוא הסכים. התיישבנו ואני סיפרתי לו על הדאפא, על הרדיפה, על המק"ס, שהיא תמיד משקרת ורוצחת. הבאתי כדוגמה את הרדיפות של סטלין בשנת 1937, גם אז ירו באנשי העם הקירגיזי, וקברו אותם בבור גדול אחד. הוא הקשיב בתשומת לב להכול והסיני ישב בשקט. בסוף הצעתי להם עלונים, ולוח שנה של דאפא לתלייה על הקיר, אך הם סירבו לקחת. כשנפרדתי מהם ורציתי ללכת, הסיני קם, ניגש אלי וטפח לי על השכם, היו לו דמעות בעיינים. הוא אמר לי: "כשאת מספרת על הרדיפה אני מרגיש רע מאוד, הנשמה שלי כואבת". הוא איחל לי בהצלחה ואמר: "כל טוב!" למחרת שמעתי ממטפחים בבישקֶק, שבחדשות בטלוויזיה הממלכתית. פרסמו מידע כוזב, שאיזושהי אישה קירגיזית חילקה לסינים בשוק דפים שכתוב בהם על סכסוכים טריטוריאליים בין קירגיזיה וסין. כל פעם כשהלכתי לשוק, חלק ממכריי הזהירו אותי שעליי להיות יותר זהירה, בגלל שצוות מהבטחון הלאומי מחפש אותי. אבל אני בכל זאת נסעתי לחלק חומרי הבהרת אמת עד לסוף החופשה שלי.

כל השנים בטיפוח שלי חלק מהמבחנים וההפרעות עברתי היטב, חלק לא טוב, לפעמים נפלתי. אך לאחרונה קצת הרפיתי, במיוחד בשנה האחרונה, שבה עברתי לגור בישראל. הנוחות מאוד מפריעה לי בטיפוח וזה מצער אותי. אבל אני ממשיכה לעשות את שלושת הדברים, שעליי לעשות, לא רוצה להרפות. לעתים קרובות אני עצובה. לפעמים אני נוסעת עם מטפחת עמיתה לתחנה המרכזית להבהיר את האמת ולהציע לסינים להתנער מהמק"ס. פעם כשעמדתי ליד הסטנד כמה אנשים ניגשו ורצו לדעת את האמת, בגלל מחסום השפה לא יכולתי לדבר איתם והייתי עצובה מאוד. יכולתי רק לתת להם עלון ולהציע להם לחתום על העצומה נגד הרדיפה, לא יכולתי לספר כלום. ממש רציתי לבכות ובלי ששמתי לב נעשיתי עצובה מאוד. לפתע גבר שמח אחד שעבר לידי, נעצר מולי. בהתחלה הוא ניגן בחליל, ואחר כך אמר באנגלית "Smile" (חייכי). הבנתי באותו רגע שהמאסטר, באמצעות אדם רגיל, מזכיר לי בחמלה שעלי לשים לב לאיך שאני נראית לאחרים ולהיות בתוך הפא. התביישתי בהבעת הפנים שלי. "באתי להציל ישויות חיות, אילו ישויות חיות אני אציל עם הבעת פנים כזו? עלי לחייך ולשמור על מצב נכון בלב, לא משנה כמה קשה לי!".

כל השנים האלו גם בפרויקט וגם בטיפוח הרגשתי את תמיכתו של המאסטר הרחום. המאסטר תמיד מזכיר לנו בחמלה שאנחנו צריכים ללמוד יותר את הפא. רק כשבאמת לומדים את הפא אפשר לוותר על החזקות אנושיות ולעלות ברמות. רק כשממלאים בקפדנות את הדרישות של הדאפא, מטפחים באמת והולכים בדרך הנכונה אחרי המאסטר אנחנו יכולים לחזור הביתה.