Minghui Fahui: "זוהי אינה אישה רגילה. זו ישות שמימית" (חלק שני)

(Minghui.org)

התנסות מהוועידה האינטרנטית העשירית לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

החלק הראשון בקישור האינטרנט: http://he.minghui.org/?p=2227

"למאסטר יש את המילה האחרונה"

השוטרים באו ועצרו אותי במקום עבודתי בחווה לפני אולימפיאדת בייג'ינג 2008. בתחילה העמידו פנים ידידותיות. הם טפחו על שכמי ואמרו: גברת, אל תתרגלי יותר פאלון גונג. אם רק תאמרי לנו שלא תתרגלי יותר, נניח לך". אמרתי להם שאני אמשיך לתרגל. "פאלון גונג כל כך נפלא. אני עוד יותר נחושה מתמיד להמשיך ולתרגל". הם הפסיקו להעמיד פנים ידידותיות ואמרו בכעס: "גברת קשישה, את כה עקשנית. היית במחנה עבודה ועדיין אינך מפסיקה לתרגל". הם ניסו להחתים אותי בטביעת אצבע על הדו"ח. אני סירבתי והידקתי את כפות ידיי בחוזקה.

הם לקחו אותי לאגף המשטרה המחוזית והכניסו אותי למרכז המעצרים. מתרגלים רבים הוחזקו שם. ביום השניים עשר אמרתי בלבי למאסטר: "מאסטר, אני יכולה להישאר כאן לכל היותר 15 יום. אנא עזור לי". כל עוד אנו מחזיקים במחשבה, המאסטר לבטח יעזור לנו.

ביום ה-15 קרא הסוהר בשמי ושחרר אותי. כשצעדתי לעבר השער שמעתי מישהו בתוך התא מזכיר את שמי בטלפון ואמר לי שאינני מורשה לעזוב. מלמלתי: "אין לכם את המילה האחרונה. למאסטר שלנו יש את המילה האחרונה. אני מאמינה במאסטר". הסוהר לידי שאל: "מהי האישה הזקנה הזאת מלמלה?" סוהר גבוה מיהר לחדר ואמר בקול: "שחררו אותה, תנו לה ללכת". וכך בעזרתו של המאסטר יצאתי ממרכז המעצרים לחופשי.

להציל ישויות חיות בכל מזג אוויר

הייתי המתרגלת היחידה בכפר שלי שהמשיכה לתרגל פאלון גונג. שמי היה רשום בתחנת המשטרה, לכן הייתי נתונה למעקב צמוד. מכוניות משטרה נסעו אחריי וניסו למנוע ממני להגיע לבייג'ינג. תחנת האוטובוס בבירת הפרובינציה שלי הפעילה בדיקות מחמירות של הנוסעים, אבל הם לא הצליחו לעצור בעדי להגיע לבייג'ינג. איומים, הטרדות ומעקב צמוד לא יכלו לעצור אותי להציל ישויות חיות. ידעתי שיש לנו את הפא ואת המאסטר שעוזר לנו. תלמידי דאפא יכולים לעשות כל דבר.

ביום חורפי אחד נזכרתי בכפר מרוחק. הישויות החיות שם המתינו להינצל. ב-3:00 לפנות בוקר, אני ומתרגלת נוספת יצאנו לשם על אופניים עם עלונים ותקליטורים.

כשהגענו לאחת הצמתים, לא ידעתי באיזו כיוון להמשיך. המתרגלת השנייה רצתה שאמתין בשעה שהיא תלך ותבדוק את הדרך. אמרתי לה: "אין צורך. נוכל לבקש הדרכה מהמאסטר". עמדתי בצומת וביקשתי מהמאסטר להצביע עבורנו על הדרך. לאחר זמן מה דרך אחת הפכה בהירה יותר. אמרתי למתרגלת השנייה: "אני יודעת. עלינו ללכת בדרך זו". עמדנו לעזוב כששמענו מישהו צועק מההר הסמוך. המתרגלת בחברתי הייתה מפוחדת. לכן שיננתי בקול את הפואמה של המאסטר:

Benevolent Might

Dafa is what you carry everywhere, Zhen Shan Ren, rooted in the mind; A great Arhat walks the earth, Gods and demons fear with awe. (Hong Yin)

שיננתי את הפואמה שלוש פעמים והצעקות פסקו. המשכנו לרכב קדימה ועברנו בית קברות. אור התנוצץ מכל קבר. שיננתי את הפואמה של המאסטר פעמיים והאורות נעלמו. הכול חזר לקדמותו.

כשהתקרבנו לכפר גילינו שהוא על ראש ההר. הדרך להר הייתה חלקלקה עקב השלג. עם קשיים מרובים דחפנו את האופניים עד לראש ההר, והגענו לכפר.

כלבים נבחו, לכן שלחנו מחשבות נכונות חזקות והנביחות פסקו. בה בעת ששלחנו מחשבות נכונות חזקות עברנו מבית לבית וחילקנו את החומרים שהבאנו. כשהגיע הזמן לחזור הביתה, השחר טרם הפציע ומונית חלפה על פנינו. האיש במונית צעק לעברנו: "האם אתן בני אדם או רוחות?" צעקתי לעברו חזרה: "אנחנו אלוהויות". קולי הדהד באוויר הפתוח: "..אלוהויות!, אלוהויות!.."

כשבוע לאחר מכן הגיעה לביתי נערה כבת 17 כדי לתקן את נעליה, (בעלי סנדלר), שאלתי אותה היכן היא גרה, והתברר שהיא גרה באותו הכפר שביקרנו בו לאחרונה. שאלתי אותה אם ראתה את חומרים שחילקנו שם. היא ענתה בחיוב והזכירה גם את התקליטורים. היא סיפרה ש"ההצתה העצמית בכיכר טיאננמן הייתה מבוימת". ובכן, לא נסענו לשם לשווא. ישויות חיות ניצלו שם.

לילה אחד ב-2002 בעלי ואני יצאנו לתלות כרזות ארוכות. השתמשנו בחוטי מתכת ובעמודים כדי לתלות עליהם את הכרזות, ביקשנו ממאסטר שיחזק אותנו כדי שנוכל להשלים את המשימה. הכרזות התרוממו לאט לאט עד שלא יכלו להמשיך יותר במעלה העמוד, אבל אז הם החלו להתרומם מעצמם. בדרך זו תלינו יותר מ-40 כרזות. חלק מהכרזות עדיין היו תלויים שם בחודש מארס בשנה שלאחר מכן. אני יודעת שהמאסטר חיזק אותנו ועשה זאת עבורנו.

כשהתפרסמו "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" התחלתי לחלק זאת מדלת לדלת. יום אחד ירדו גשמים חזקים ונותרתי בבית ללמוד את הפא. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "להציל אנשים". עזבתי את הבית עם עט ופנקס קטן. לא היה אדם ברחוב. לכן תכננתי לעבור מבית לבית. תחילה הלכתי לבית השכן. אם יצאתי בגשם כזה מהבית, הוא חשב שיש לי משהו חשוב לספר לו. אמרתי לו שאכן יש לי משהו לספר לו, באתי להציל אותך. אמרתי:

"אסונות מכל סוג יכולים להכות בכל רגע." ("הונג יין III"- "מדוע רבים האסונות?")

"אנא, אל תאמינו לתעמולה בטלוויזיה. ההצתה העצמית בכיכר טיאננמן הייתה מבוימת". הם שאלו אותי מספר שאלות ואני הסברתי להם את חשיבות הפרישה מהמק"ס (המפלגה קומוניסטית סינית). הם אמרו: "או, זוהי הסיבה. דאפא מתכוון להציל אותנו. כל המשפחה שלנו תפרוש מהמק"ס".

כשחזרתי הביתה באותו הלילה ספרתי את שמות האנשים ברשימה שלי, היו 57 שמות אנשים שפרשו מהמק"ס. חשבתי לעצמי, הצלחתי לשכנע אנשים רבים לפרוש מהמק"ס. קולו של המאסטר נשמע בראשי: "המספר עדין רחוק מאוד מהמספר עליו נשבעת". הרגשתי צער. כיצד יכולתי להיות מרוצה? למחרת היום יצאתי שוב החוצה, רוב האנשים בכפר שלי פרשו מהמק"ס.

הבהרתי את האמת גם לאנשים שפגשתי ברחוב. יום אחד פגשתי אדם בשנות הארבעים לחייו ממש על סף ביתי. נופפתי לו בידי ושאלתי אותו אם הוא חבר במק"ס. הוא שאל אותי בתורו: "מה היא אמונתך?" השבתי לו "פאלון גונג". הוא מיהר לומר: "כיצד את מעזה עדיין להזכיר את הפאלון גונג. רבים בכפר שלי נעצרו". אמרתי לו שמלך הקופים הושם תחת הר וו-שינג למשך 500 שנה. "האם אתה יודע מי הוא היה אחרי שיצא משם?" נראה שהבין למה שהתכוונתי ולכן פרש מהמק"ס. כל עוד אנחנו מבהירים את האמת ביסודיות, ישויות חיות תינצלנה. עלינו ללמוד יותר את הפא והפא יעניק לנו חכמה.

יום אחד כשיצאתי החוצה חלפה על פני מיני משאית ובה 12 נוסעים. מחשבה אחת חלפה במוחי: "אלה הם ישויות חיות מגן העדן שלי. עלי להצילם". עליתי למשאית ואמרתי לכולם: "אנא, כולכם, פרשו מהמק"ס כדי שתהיו בטוחים". הם שאלו אותי מה הכוונה ב"בצעו את שלושת הפרישות ותהיו בטוחים?" לכן הבהרתי להם את האמת. שאלתי לשמותיהם. כולם פרשו מהמק"ס בשמותיהם האמיתיים. ירדתי מהמ בתחנה שלי. אחד מהם הצביע עלי ואמר: "האישה הקשישה הזאת היא ישות שמימית".