להתנהג בהתאם לקריטריונים של תלמיד דאפא

שיתוף מתוך ועידת הפאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

מאסטר נכבד, מטפחים עמיתים, אני רוצה לשתף על כמה מקרים שחוויתי במהלך הטיפוח שלי.

מקרה ראשון:

אני מטפח כבר כשבע שנים. לפני כשנתיים וחצי קרה לי ולאשתי האירוע הבא: אחרי העבודה אספתי את אשתי, שגם היא מטפחת, וישבנו ברכב שחנה ליד המדרכה מול מקום העבודה שלי. עמדנו לצאת כשפתאום שמענו מכה, הרכב שלנו עלה באוויר ונחת על המדרכה. ואז היו עוד כמה מכות. גוף של משאית סמי טריילר עבר לאורך כל הרכב שלנו ונכנס בצד של הנהג עד שנעצר 5 ס"מ ממני. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהכול בסדר, לא יכול לקרות כלום. שאלתי את אשתי איך היא מרגישה והיא אמרה שהכול בסדר. שנינו הבנו שזה מבחן.

השומר מהבניין של העבודה שלי רץ אלינו מודאג. הרכב כולו התקמט במקום של הנהג. אמרתי שהכול בסדר. הוא רץ מיד לנהג המשאית, וראה שהנהג ללא הכרה. הוא הוציא אותו מהמשאית והשכיב אותו על המדרכה. ראיתי שזה בחור צעיר ושהוא לא זז. אני זוכר שבהתחלה חשבתי שאולי בשביל שלי יהיה מבחן אז הוא נפגע. אבל אחר כך הבנתי שזה לא קרה לו סתם, אלא שזה היה הגורל שלו בתוך תכנון מסוים, כי מתוך 50 רכבים שהיו שם הוא נכנס דווקא ברכב שלנו.

בינתיים השומר לקח מסמכים שלו והתקשר לחברה שמעסיקה אותו. בחברה אמרו לו שהנהג חולה סוכרת והשומר אמר לי שחייבים לתת לנהג משהו מתוק במהירות, אחרת יקרה לו משהו רציני. נזכרתי מיד שבחדר שלי בעבודה יש לי חצי בקבוק קולה והבנתי שצריך להביא לו, ומצד שני הייתי מטושטש קצת מהמכה של התאונה. אבל הבנתי שאני חייב לעשות את זה. אני תלמיד דאפא, ואם פנו אליי, אז זה אני שצריך לעשות את העבודה הזאת

כשהתחלתי ללכת לכיוון הבניין הבנתי שאני צריך לרוץ, אבל באותו רגע הכניסו בי מחשבה שאני לא יכול לרוץ כי יש לי בעיה מסוימת ברגל מלפני הטיפוח. דחיתי את זה ואמרתי לעצמי שזה לא נכון, אני לא אדם פשוט, אני תלמיד דאפא, ואני יכול לרוץ ולהביא לו את הקולה במהירות. אמנם זה לא היה קל, ואמנם שנים רבות לא רצתי, אבל עכשיו רצתי.

ב"ג'ואן פאלון", הרצאה רביעית, המאסטר מלמד:

"כמתרגלים תיתקלו לפתע בקונפליקטים. מה עליכם לעשות? עליכם לשמור תמיד על לב של חמלה ועל מצב לב שליו. אז כשאתם נתקלים בבעיה תוכלו לפעול היטב כי יהיה לכם זמן ומרחב למתן את העימות. אם תהיו תמיד בחמלה, תתייחסו לאחרים בטוּב לב ותתחשבו באחרים בכל דבר שאתם עושים, ובכל פעם שתיתקלו בבעיה תחשבו ראשית האם אחרים יכולים לשאת את זה או האם זה יפגע במישהו, אז לא יהיו בעיות. לכן בטיפוח-תרגול עליכם לדרוש מעצמכם להתנהל בהתאם לקריטריונים גבוהים, ואפילו גבוהים יותר."

עד שחזרתי כבר הייתה שם משטרה והגיע גם בעל החברה של המשאית. שאלו מה קרה ורשמו ועזבו את המקום. בעל החברה התנצל על מה שקרה ושאל מה אני מתכוון לעשות. אמרתי לו שאני לא מתכוון לעשות כלום, אני רק רוצה שהאדם הזה ירגיש טוב. שאלתי אותו: "למה אתה שואל?" והוא אמר שאם אני אתבע את האדם הזה אז תהיה לו שלילת רשיון לכל החיים, וגם יכול להיות שהחברה תינזק כי אסור לה להעסיק אדם כזה.

אשתי בינתיים הלכה הביתה. התקשרתי ושאלתי אותה אם היא בסדר והיא אמרה שבסדר. שאלתי אותה אם היא פחדה, והיא אמרה שברגע שזה קרה היא לא פחדה, אבל יותר מאוחר היא סיפרה לי שאחר כך, כשניתחה את מה שקרה בתאונה, היא כן פחדה.

היות שהרכב בו נהגתי הוא רכב חברה התקשרתי למוסך, ואמרו לי שאני יכול לבוא לקחת רכב חלופי מהר, כי כבר עומדים לסגור. לא הרגשתי הכי טוב, אבל החלטתי שהכול בסדר ושאני יכול לנסוע, ונסעתי עם הרכב הפגוע למוסך.

בדרך היו לי כל מיני סימפטומים של זעזוע מוח, כמו רצון להקיא וכאבי ראש. אבל לא הסכמתי לקבל את המחשבה הזאת שיש לי כל הנתונים של זעזוע מוח, כי זה כמו להסכים שיש לי את זה.

כמו כן מתישהו הייתה גם איזשהי מחשבה שעברה בי ללכת למיון. אפשר ללכת לבית חולים להיבדק והביטוח משלם למבוטח 3,000 שקל. אבל מיד דחיתי את המחשבה הזאת שהבנתי שהיא לא שלי בכלל. כך נסעתי למוסך מיד אחרי התאונה למסור את האוטו.

בהרצאה רביעית המאסטר מספר גם על אישה שנפגעה מרכב:

"איפה היא יכלה להיפגע? בכל מקום. היא יכלה להישאר על האדמה ולא לקום. ללכת לבית חולים? בסדר. היא יכלה להישאר בבית החולים ולא לצאת. אדם רגיל יכול להתנהג כך. אבל היא מתרגלת ולא עשתה כך. אמרנו שטוב או רע באים ממחשבה אחת של האדם וההבדל במחשבה האחת הזו יכול להביא לתוצאות שונות. בגילה המתקדם, אם היא הייתה אדם רגיל, איך יכול להיות שלא נפגעה מהנפילה? למרות זאת אפילו העור שלה לא נשרט. טוב או רע באים מהמחשבה האחת הזאת של האדם. אם היא הייתה שוכבת שם ואומרת: "איה, אני מרגישה נורא. משהו לא בסדר כאן ומשהו לא בסדר שם", אז יכול להיות שהעצמות שלה היו נשברות באמת והיא הייתה משותקת."

זה נראה כמו סוף הסיפור אבל יש לזה המשך:

תוך כדי שהתחלתי היום לרשום את ההתנסות הזאת, קראתי מאמר של המאסטר והיה שם קטע שגרם לי להיזכר במקרה שקרה לי מזמן, בתחילת הטיפוח שלי, וששכחתי אותו לגמרי. אני חושב שזה לא מקרה שבדיוק היום ראיתי את הקטע הזה, כי באותו רגע הרגשתי שטף של חום שעבר מהראש דרך הגב עד הרגליים.

הקטע שקראתי הוא תשובה של המאסטר מההרצאה בסינגפור ב-1998:

"שאלה:  אם אדם לא מצליח לשמור על השין-שינג שלו כשקשיים מגיעים, האם הקושי הבא יהיה גדול יותר מהקושי הקודם?

המורה: זה הוסבר ב"ג'ואן פאלון". כלומר, [יש אנשים] שלא יכולים להתייחס לעצמם כמטפחים במהלך הטיפוח שלהם, והם אינם מצליחים לעבור את המשֹוכות שתוכננו על ידי המאסטר כדי לסייע בהתקדמות שלהם, והם נשארים באותה רמה במשך זמן רב. אבל הטיפוח לא מחכה לך. אם אינך יכול לעבור קושי, אז הבא בתור יגיע – אנחנו צריכים לגרום לך להשתפר איכשהו. אז אם אינך עובר קושי אחד והבא אחריו מגיע, איך תתגבר עליהם כאשר הם משולבים? אם אתה נעשה מושלה עוד יותר, אז סביר יותר שלא תתגבר על זה. ואז עוד קושי יגיע, וזה יהפוך להיות משֹוכה קטלנית שאי אפשר להתגבר עליה. אם לא תעשה שינוי יסודי ומהותי, זה באמת יהיה קשה להתגבר על זה. יתר על כן, קשיים יכולים להצטבר. אם אתה צובר יותר מהם, איך תוכל להתגבר עליהם? זאת הסיבה שאני אומר לך שאתה צריך להתייחס לעצמך כמתרגל.

בערך בתחילת הטיפוח שלי, באביב או קיץ 2008, עצרתי עם הרכב ברמזור אדום בצומת אל על. פתאום מאחור הרגשתי מכה. לא הבנתי – כל הרכבים עומדים, מה פתאום מכה? ראיתי מאחור משאית. יצאתי מהרכב וסיכמתי עם הנהג שמיד אחרי הפנייה נעצור בצד ונחליף פרטים. צילמתי את המספר שלו במצלמה שלי. נכנסנו לרכבים. אחרי הפנייה אני עצרתי, והנהג ההוא ברח.

נסעתי ישר למיון בבית חולים למרות שלא נפגעתי, אמרתי שהייתה לי תאונת דרכים, וקיבלתי אז 3,000 שקל. ניסיתי גם להוציא עוד קצת כסף מהביטוח אבל לא הצלחתי.

אני חושב שבמקרה הזה נהגתי כמו האנשים שמתוארים בהרצאה הרביעית, בהמשך הקטע על האישה שנפגעה:

"כשלא סחטו אותו בשביל כסף גם העומדים מהצד לא היו שלמים עם זה. אמרתי שהיום אנשים לא יכולים להבחין בין טוב לרע."

הבנתי למה קרה לי המקרה השני, כי את הראשון לא עברתי כראוי. לכן קיבלתי אחד יותר חזק.

מקרה שני

לפני כארבע-חמש שנים פתאום התחילו לי כאבים ברגליים, כאבי תופת. לא יכולתי לישון בלילה בכלל. בבוקר לא יכולתי לרדת מהמיטה. מספר ימים הלכתי לשירותים על ארבע או שהחזקתי עצמי על הקיר. סבלתי גם מכאבים וגם מחוסר שינה. בבוקר אני ואשתי שלחנו מחשבות נכונות. שמנו גונג, וקרה משהו מוזר: כל פעם ששלחנו מחשבות נכונות בימים האלה היינו שומעים את הגונג רק אחרי חצי שעה. כשתרגלתי עם אשתי תרגיל חמש והייתי על סף איבוד הכרה מכאבים, ופתאום שמעתי מין קול של יצור חי שנאנח "אוי" כאילו הוא הולך למות, והרחתי ריח שרוף. זה קרה כמה פעמים, כמה ימים. התחושה שלי היא שהיה חוב כבד לישות הזאת, וכששילמתי את החוב באמצעות הכאבים היא עמדה למות, אבל לא הבנתי למה זה קרה לי, במשך זמן רב הסתכלתי פנימה ולא הצלחתי למצוא שום דבר.

הרדיפה הזאת המשיכה, ובשביל להיכנס לאוטו או לצאת הייתי צריך לקחת רגל רגל בידיים שלי ולהכניס לאוטו, או לצאת ממנו.

בעבודה היו לי קשים נוראיים. הייתי צריך לעלות על סולמות, ולא רציתי להראות לאף אחד שזה קורה לי. לא רציתי שישאלו ולא רציתי רחמים ולא רציתי שאלות למה אני לא הולך לרופא. אלו בעיות שלי והבנתי שאני צריך לפתור אותם לבד.

זה נמשך כחודשיים. גם אשתי ניסתה לתחקר אותי לעזור לי למצוא למה זה קרה ולמה זה נמשך כל כך הרבה זמן. הגוף הותש מהכאבים הממושכים וגם מחוסר שינה בלילה בגלל הכאבים. הרגשתי כמו סכינים ברגליים.

בסוף, אחרי אולי חודשיים אמרתי לאשתי שנדמה לי שמצאתי למה. נזכרתי במקרה שקרה לפני שהחלו הכאבים. יום אחד מזכירת המנהל הודיעה לי לנסוע לבצע עבודה במפעל מסוים. בדרך כלל הייתי מתכנן את סידור העבודה שלי בעצמי לפי מה שחשבתי שצריך, והייתי סוגר לבדי עם בעלי העסק שאני צריך להגיע אליהם מטעם העבודה שלי. אבל באותו יום המזכירה הזאת הבטיחה ללקוח משהו בלי לסכם איתי, והוא התקשר אליי והתלונן, ולא הבנתי למה הוא מתלונן כלפיי. התקשרתי למזכירה הזאת וצעקתי עליה כמו בן אדם רגיל: "מי את חושבת שאת! מה את חושבת שאת עושה!" כמי שתמיד היה חופשי לתכנן את ימי העבודה שלי, האגו שלי נפגע. אז צעקתי וגידפתי. אף על פי שהיא אמרה לי שמנכ"ל החברה אמר לה לשלוח אותי לשם, אני הוצאתי עליה את כל הכעס.

אני לא מבין איך שכחתי את האירוע הזה לגמרי, ורק אחרי חודשיים נזכרתי. אולי הייתי צריך לעבור את הסבל הזה. אחרי שנזכרתי בו, חשבנו אשתי ואני מה אפשר לעשות. העבירה כבר נעשתה, אז לא ראיתי דרך חוץ מלהתנצל, להגיד למזכירה שאני לא צודק ולבקש סליחה. התקשרתי אליה וסיפרתי לה שלפני חודשיים צעקתי וקיללתי, ושהבנתי שטעיתי.

היא אמרה לי שהיא בכלל לא זוכרת את זה כי בשבילה זה דבר רגיל, צועקים עליה כל יום. היא צחקה כי זה נראה לה מוזר שאני פונה ומתנצל, שהלא זה שצועקים עליה זה נורמה מקובלת. אבל היא אמרה שאין בעיה, היא תסלח לי. תוך שבוע או שבועיים כל הכאבים ירדו בהדרגה.

היות שכל הזמן ניסינו לחפש החסרות, גילינו תוך כדי ההסתכלות פנימה עוד משהו: נזכרנו שלפני הטיפוח עשינו ביטוחי חיים, והייתה לנו הוראת קבע בבנק. חשבנו שמה פתאום ביטוחי חיים לתלמידי דאפא. הצלחנו לבטל את הביטוח למרות שחברת הביטוח לא כל כך שמחה. סכום הכסף שהשתחרר לנו הספיק בדיוק לקניית מצלמת וידיאו עם כל הציוד הנלווה ששימש אותי ב-NTD.

מקרה שלישי – החלטה על המשך הדרך

במשך כמה שנים עבדתי כצלם ועורך וידיאו בסניף הישראלי של NTD.

ב-2011 הרגשתי צורך להשתפר מבחינה מקצועית. המאסטר דיבר על התמקצעות והתחלתי להבין שאם לא אעלה את רמת המקצועיות אז לא אתקדם. אז הלכתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה למרות שעבדתי משרה מלאה. החלטתי ללכת על זה. מה אני יכול להפסיד? הלא תמיד המאסטר עוזר לי. חשבתי שאם אעשה את הדברים שהמאסטר מבקש: אם אלמד טוב, אתרגל, ואעשה דברים שצריך לעשות, אז שום קשיים לא יוכלו להפריע. ידעתי שאני הולך למשהו שיהיה קשה.

ב"לימוד הפא בפגישת NTDTV" תלמיד שואל את המאסטר האם בשביל הפקת סאונד עליו לעשות מאמץ ללמוד את זה. המאסטר עונה לו:

"המאסטר :יש לעשות את הדברים בתחנה היטב, וזה אומר שצריכים להיות סטנדרטים, ומקצועיות. אם אינכם יכולים לעשות משהו, אז תצטרכו ללמוד אותו (צוחק). לגבי הפרטים איך לעשות זאת, הדבר תלוי בכם."

אבל דווקא אחרי שהגשתי פרויקט גמר וקיבלתי תעודה, נעשה לי עוד יותר קשה – כי נפתחו לי העיניים לראות איך באמת צריך לעשות, שיש סטנדרטים לעבודה. התחלתי לראות יותר טוב את החסרונות של העבודה שעשיתי קודם, והיה לי קשה עם זה. הבנתי שבשביל שחברה תתרומם, אז כולם צריכים להתרומם, לא רק אחד. בעקבותיי עוד מטפחים הרגישו את הצורך להתחיל לימודים מקצועיים בתחום.

במאי 2013 הודיעו לכל עובדי NTD בישראל לעצור את העבודה, ושמי שירצה להמשיך יצטרך או להיות מקצועי בתחום המדיה או להתחייב להשקיע בהתמקצעות.

התחלתי לחשוב מה לעשות, כי הרבה מעובדי הסניף היו בהלם ורובם לא המשיכו לעבוד. הייתה לי הרגשה כאילו שהם חווים הקלה כי ירד להם עול מהכתפיים. אני לא הייתי רגוע ודחפתי לפגישה כדי לדון איך להמשיך את העבודה במסגרת אחרת.

ההבנה שלי הייתה שאמנם אמרו לנו לא להמשיך, אבל חבל שלא נשתמש בניסיון שצברנו ובציוד שכבר היה לנו כדי להציל יצורים חיים. לכל הפחות אפשר להכין כתבות הבהרת אמת, ובמקרה שתהיה דרישה כלשהי מניו יורק, נוכל לבצע את הדרישה.

ב"לימוד הפא בפגישת NTDTV" המאסטר מלמד:

"התחנה היא לא חלק מהדאפא עצמו, אלא, היא כלי שמשמש את תלמידי הדאפא להצלת יצורים חיים."

היה מטפח עמית שלא קשור לפרויקט שבשיחה אתי אמר: "סגרו אתכם כי הייתם לא מקצועיים". היה לי לא נעים לשמוע את זה וקיבלתי את זה בהתחלה קשה. זה היה מבחן לשין-שינג שלי. אחרי כמה דקות ניסיתי למצוא דברים שיפריכו את הדעה הזאת. חשבתי לעצמי: איך יכול להיות שאנחנו לא מקצועיים כשיש לנו כתבות שנכנסים אליהם אלפי איש. כתבה מסוימת שעשינו לניו יורק קיבלה 250,000 כניסות. כמו כן, הסניף שלנו קיבל בסקר NTD מקום מכובד בין הסניפים בעולם. אולי מה שהמטפח אמר היה מבחן לאגו שלי כי לא היה לי קל לשמוע והתחלתי לחפש הצדקות.

בסוף הגעתי למסקנה שכל הבעיות שלנו נבעו מזה שבפרויקט לא פעלנו כגוף אחד שלם, והיו לנו הרבה החסרות בשיתוף פעולה.

הפגישה שביקשתי התקיימה אבל לא קיבלתי תשובות להרבה שאלות ולא היו החלטות להמשך עבודה. שלושה מטפחים בלבד הסכימו להמשיך את העבודה, ואחת מהן הייתה כתבת. סיכמתי איתה שנמשיך לעשות יחד כתבות הבהרת אמת ביוזמתנו והמטפח השלישי יפעל כמתאם שלנו וכמקדם את הכתבות באינטרנט. התחלנו לצלם פתיחות של התערוכה, פעילויות הבהרת אמת בתחנה המרכזית, את הדיון השני בכנסת, פעילויות שונות של פאלון דאפא, והיו גם כמה כתבות בודדות לניו יורק לפי דרישתם. העלינו את הכתבות שלנו ליוטיוב ולכל אחת היו מאות כניסות. מספר כתבות שעשינו על הדיון השני בכנסת זכו לכמות כניסות גדולה.

נתקלנו בהרבה קשיים כמו מי יתרגם לאנגלית, מי יעשה עריכת לשון, קריינות וכו'. היינו צריכים לבקש ממטפחים שלא קשורים לפרויקט לעזור לנו, וקיבלנו תמיכה. ההבנה שלהם הייתה כמו שלנו.

כך זה מתנהל כבר יותר משנה, כשהמוקד שלנו הוא בדרך כלל הבהרת אמת באמצעות הנושא של קצירת האיברים, ולפעמים גם מהזווית של איך פועלת המפלגה הקומוניסטית. למשל, כשהתחיל תהליך שחברה סינית ניסתה לרכוש את "תנובה" עשינו עבור NTD כתבה איך המשטר בסין מנסה לחדור לכלכלה הישראלית, שזה חלק מתוכנית יותר רחבה להכניס רגל לכלכלה של מדינות ולהשתלט באמצעות שליטה על ההחלטות הכלכליות באותה מדינה. תרגמנו את הכתבה הזאת לאנגלית ושלחנו ל-NTD ניו יורק, שם היא תורגמה גם לסינית ושודרה בחדשות בשתי השפות.

כמו כן צילמנו ריאיון עם רופא ישראלי שחבר בארגון העולמי של רופאים נגד קצירת איברים בכפייה (DAFOH) ושלחנו לאנגליה כדי לשלב בסרט שנעשה על פעילותו. צילמנו ריאיונות על הורדת התערוכה באוניברסיטת ת"א ועל המשפט שהיה בעקבותיה, ושלחנו את זה לקנדה לשלב בסרט שנעשה שם..

במהלך התקופה עברה בי גם מחשבה שאולי יש לי החזקה לעבודה הזאת, אולי אני עושה את זה כי התאהבתי בעבודה הזאת, אז ביררתי עם עצמי והגעתי למסקנה שאני כן יכול לעזוב אותה אם אני מחליט. אבל אני כבר התמקצעתי בתחום הזה ולא חשבתי שאני צריך להתפזר וללכת לפרויקטים אחרים, ובנתיב הזה אני יכול להבהיר אמת ולהציל יצורים חיים. בנוסף, אני כמובן מבהיר את האמת פנים אל פנים באופן שגרתי במסגרת העבודה הרגילה שלי.

ב"לימוד הפא בפגישת NTDTV" תלמיד שואל איך לאזן בין כמות הכתבות הנדרשת לבין האיכות והמקצועיות, המאסטר עונה בין השאר:

"אם תוכלו לעבוד ביחד טוב יותר ולהוסיף כוח אדם נוסף, ייתכן שהמצב ישתנה באופן דרמטי. אני רואה את האתגרים המיידיים שאתם עומדים בפניהם. אין פתרון מיוחד (המאסטר צוחק). המאסטר לא יכול לתת לכם איזו שיטה מיוחדת, משום שעליכם ללכת את הנתיב שלכם עצמכם."

עוד לא בניתי לגמרי את הנתיב שלי. אני עדיין מתמודד עם זה שאני משקיע בכל כתבה המון זמן ומקצועיות, אבל קשה לעבוד כבודד. אין לי תמיכה קבועה ומסודרת בתהליך ייצור הכתבות, כי חסרים לי הכישורים לשפה האנגלית, לעריכת לשון, קריינות וכו', הדברים שקודם נעשו באופן מסודר. אני צריך כל הזמן לבקש עזרה ממטפחים אחרים, וזה מרגיש כמו לבקש נדבות כל הזמן. אני מסתכל פנימה לראות אם יש לי החסרות מיוחדות שבגללן אינני מצליח לעודד אחרים להצטרף ליוזמה הזאת שלי.

אלו ההבנות המוגבלות שלי, תודה למאסטר, ותודה למטפחים על ההקשבה.