המאסטר מעניק למתרגלים יכולות

(Minghui.org)

אחרי שהתפטרתי מעבודתי בבריטניה בשנה שעברה, עברתי לאזור המפרץ של סן פרנציסקו כאיש מכירות של "האפוק טיימס" במשרה מלאה. אף על-פי ששמעתי שקשה מאוד לעבוד במכירות בכלי התקשורת שלנו, חשבתי שאוכל להתמודד עם זה. בבריטניה הייתי מנהל פיתוח עסקי בחברת ספנות ידועה מאוד. התנדבתי גם לפרויקטים מקומיים של דאפא בכל פעם שהיה צורך באדם מנוסה שייפגש עם לקוחות. לכן הרגשתי כאיש מכירות בעל ניסיון.

אחרי שהגעתי לאזור המפרץ, הצטרפתי תיכף ומיד לצוות המכירות. כל יום הייתי מגיע לעבודה ב-2:45 לפנות בוקר. לפני שהתחלתי לעבוד, שלחתי מחשבות נכונות, למדתי את הפא ותרגלתי. ניסיתי לצעוד כמיטבי על נתיב הטיפוח שלי, ושחררתי החזקות אנושיות.

מצוקות קשות ללא הרף

אחרי 6 חדשי עבודה, לא משנה כמה קשה ניסיתי, לא הצלחתי להשיג אפילו חוזה מכירה אחד. לילה אחד לפני שהלכתי לישון פניתי למאסטר ואמרתי: "מאסטר, בבקשה תן לי רמז בחלום. בבקשה אמור לי איפה טעיתי ואני נשבע שאתקן את עצמי". באותו לילה לא חלמתי אף חלום.

הרגשות שלי התגברו עלי. כששמעתי שמתרגל עמית שרק הצטרף לצוות המכירות הצליח להשיג חוזה מכירות מצוין, פרצתי בבכי. נסעתי במכונית למקום שקט כלשהו ובכיתי בכי מר מכל הלב. הרגשתי כמו הטיפש הגדול ביותר בעולם.

אחרי 7 חודשים בעבודה הזאת עדיין לא השגתי חוזה מכירות כלשהו. נוסף לכך, התפתחו אצלי כמה בעיות בריאות. לקח לי חצי שעה רק להתלבש בבוקר. ידיי כאבו כל כך שלא יכולתי לפתוח את מכסה הספל שלי.

שלחתי עוד מחשבות נכונות והסתכלתי פנימה. למרות שלא יכולתי לזהות את הבעיה שלי, הייתי בטוח ששום דבר לא יעצור אותי אי פעם מעשיית עבודת הדאפא. המשכתי לקום מוקדם בכל בוקר וללכת לעבודה. התמדתי לשנן כל הזמן את שירו של המאסטר:

"הוא עבר אין-ספור סוגי סבל שתי רגליו רומסות אלף דמונים" "המואר הגדול" ("הונג יין 1" תרגום זמני, לא רשמי)

הייתי מעורב כעת בקידום ה"שן יון" ולעתים קרובות עבדתי בביתן בתוך קניון. כשהתמקדתי ב"שן יון" לא חשתי שום כאב.

המתרגלים סביבי שלחו מחשבות נכונות עבורי, שיתפו במחשבות שלהם בטיפוח ועזרו לי לשרוד את חיי היום יום שלי. חוסר האנוכיות שלהם עזר לי לשמור על מחשבות נכונות במהלך הזמן הקשה ביותר בחיי. הבנתי שהסיבה שאיני מצליח במכירות היא משום שאינני מטפח היטב.

אמונה במאסטר ובפא

מתרגלת עמיתה אמרה בשיתוף שבכל פעם שהיא חשה בהיעדר מיומנויות מסוימות, היא הייתה מבקשת מהמאסטר לחזק אותה. זו הייתה קריאת התעוררות בשבילי. כאדם עם ביטחון עצמי רב ניסיתי ללמוד כל עבודה חדשה, ואז השתמשתי בידע שלי כדי לעשות את העבודה. זה היה "הרגל טוב" שהשתמשתי בו כאדם רגיל. ההרגל הזה הביא לי הצלחה רבה בעבודה של אנשים רגילים. בהדרגה, יצרתי לי מושג שהשיטה הזאת היא הערובה היחידה להצלחה. נפל לי האסימון, שאני משתמש במודל ההצלחה הזה מחיי בחברת האנשים רגילים הרגילים, לעבודה שלי בדאפא. האמנתי במיומנויות שלי עצמי ולא חשבתי מעולם שאזדקק למאסטר.

לדוגמה, כשפניתי לשווק בטלפון למספרי טלפון שמצאתי בכתב עת אנגלי, ראיתי פרסומת של חברה סינית קטנה. צלצלתי אליהם בלי לחשוב הרבה והם אמרו לי שהם לא יפרסמו דרך הקבוצה שלנו. אבל הם ביקשו לשמוע על חבילות הפרסום שלנו. שלחתי להם באימייל, אך לא ניהלתי מעקב אחרי זה.

שבועיים לאחר מכן, אשת מכירות חדשה בצוות המכירות שלנו חתמה בהצלחה חוזה עם החברה הזאת והם הסכימו אפילו לשלם מראש לשלושה חודשים. באותו לילה צלצלתי לאשת המכירות הזאת ושאלתי איך היא הצליחה לסגור את העסקה.

היא סיפרה שבדרך לפגישה שלה עם החברה, היא נתקעה בפקק. כשהבינה שהיא עומדת לאחר, היא שלחה מחשבות נכונות ללא הרף וביקשה מהמאסטר לחזק אותה. כשהגיעה לחברה, היא שוחחה עם הלקוח במשך 20 דקות כשהיא כל הזמן עומדת, והצד השני חתם על העסקה.

היא בכתה בדרך חזרה למכונית ואני תהיתי למה היא בכתה, הרי השיגה את החוזה. היא הסבירה: "זה בגלל שהתרגשתי כל כך. הכול נעשה על ידי המאסטר".

ראיתי את הלב הטהור של המתרגלת הזאת והבנתי שלמרות שהשגתי ידע רב, אני רק אימתתי את היכולות שלי עצמי, לא את האמונה שלי במאסטר ובפא.

להשיג באופן טבעי ללא רדיפה

מן ההכרח עבורי היה להכין תמיד תכנית ואז להתעקש לפעול על פיה. לכן הייתי עסוק מאוד מאוד. באופן אירוני, למרות שהיו לי תכניות טובות, לא יכולתי להשיג לקוחות כלשהם שיחתמו איתנו על חוזה פרסום.

אחת המתרגלות שישבה לידי במשרד שאלה אותי: "אתה יודע למה המאסטר תכנן עבורי שאשב לידך?"

היא המשיכה וענתה: "זה מפני שאני ואתה כל כך שונים זה מזה. המאסטר רוצה שנלמד זה מזה. אולי הבחנת שעבורי זה נראה די פשוט להשיג חוזים ושאני מצליחה בדרך כלל לקבוע פגישות אחרי שני צלצולי טלפון בלבד".

"מה שאתה לא יודע אולי זה שכשביקשו אותי להיות מארחת, הפכתי למארחת. כשביקשו אותי להיות אחראית על איסוף כספים, אספתי כספים. בכל מקום שפרויקטים של דאפא זקוקים שאעשה משהו, אני עושה זאת. בעקבות זאת, אני משיגה את הדברים האלה באופן טבעי ללא רדיפה אחריהם".

"המאסטר הוא שנתן לי כל דבר", היא הוסיפה בסוף.

הצלחתי להשיג פריצת דרך

דבריה של המתרגלת הזאת העירו אותי למעשה. הסתכלתי פנימה וראיתי פער ענקי בין המתרגלת הזאת לביני. התייחסתי לכל דבר שהסב את תשומת לבי מהעבודה במכירות כהפרעות. עקב כך, כמעט אף פעם לא שוחחתי עם מתרגלים אחרים. זה גרם לי להיראות כנראה כאילו אני טוב יותר מאחרים, מפני שכמה מתרגלים פחדו לשוחח אתי משום שחשבו שהם יפריעו לי. הייתה לי החזקה לעצמי ושמתי את העדיפויות שלי עצמי גבוה מדי, מעל כל אלה של האחרים.

המאסטר אמר:

"ככל שאתה שם את עצמך בעדיפות הראשונה ומערבב פנימה [מרכיבים של] העצמי, כך יש לך פחות מוסריות אדירה, וזו הסיבה שיהיה יותר קשה להצליח בדברים או לעשות אותם היטב. הדברים של הדאפא צריכים להיות הכי קדושים, וזו הסיבה שככל שיש לך פחות מושגים משל עצמך וככל שאתה מערב פחות גורמים של עצמך, אתה יכול לטפל בהם טוב יותר, וסביר יותר שתצליח." ("ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק" ניו יורק 12 באפריל 2004)

משום שהקדשתי כל כך הרבה תשומת לב ליעדים שרציתי להשיג, כל דבר שעשיתי היה מבוסס על החזקות אנושיות. שכחתי איך להתנהג בדרך טבעית ולהירגע. לא הייתה לי השלווה והרוגע שמטפח צריך להרגיש. זוהי הסיבה מדוע מתרגלים רבים אחרים חשו שאני אדם עצבני מאוד.

המאסטר אמר לנו: "לך עם המהלך הטבעי של הדברים" (ג'ואן פאלון - 1992).

אותו יום הייתה לי סוף סוף הארה.

שינויים יסודיים

במשרד שלי יש תרשים שכל אחד מסמן וי ליד שמו אחרי שהוא מתרגל את התרגילים. הסתכלתי על התרשים וראיתי את כל הסימנים שסימנתי ליד שמי. הרגשתי עצוב ושאלתי את עצמי: "האם אתה חושב שטיפחת היטב כל עוד סימנת וי בתרשים? האם למדת באמת את הפא ותרגלת בלב טהור?" הבנתי אז שטיפחתי רק על פני השטח.

אחרי שהגעתי לתובנה החדשה הזאת לא יכולתי לסיים את התרגילים, מפני שהייתה לי התחייבות לפרסום. לאחר מכן הייתה לי עבודה דחופה לטיפול באותו לילה. בדרך כלל השלמתי את התרגילים בערב. האם זה קרה כי חשתי רע על כך שלא יכולתי לסמן וי שלם על התרשים? החלטתי לפסוח על שאר התרגילים ולסיים את עבודתי. למחרת שמתי איקס גדול על תרשים התרגילים. הרגשתי נינוח משום שהבנתי שטיפוח הוא למעני ולא כדי להתפאר בו בפני אחרים.

היו לי כל כך הרבה החזקות שתהיתי אם באמת טיפחתי במשך עשר השנים האחרונות. התייסרתי בהאשמה עצמית והייתי עצוב.

יצאתי לקדם את השן יון והייתי רעב. לקחתי תפוח מסלסילת התפוחים שנתן לי אחד החברים. התפוחים האלה נראו טובים כל כך על פני השטח, משום שהיו גדולים, בצבע אדום כהה, אבל רובם היו רקובים בפנים. אמרתי למאסטר: "מאסטר, אני יודע שאני מטפח באופן רע. אני מבין שאתה אומר לי שתוכי צריך להיות כברי. אם זה מה שאתה רוצה לומר לי, אז שהתפוח הזה יהיה רקוב בפנים".

חתכתי את התפוח לשניים והוא לא נראה רקוב בפנים. חתכתי לארבע וראיתי שהיה רק בחלקו רקוב.

הבנתי שהמאסטר אומר לי לא להאשים את עצמי. זה רק חלק קטן שלא טיפחתי היטב כפי שהייתי צריך, ואין עליי להתייחס בשלילה כזאת בנוגע למצב הטיפוח שלי רק משום שחלק קטן לא נעשה טוב. במשך שאר היום הרגשתי כאילו הייתי במצב ריקנות.

במהלך שלושת החודשים הבאים, עברתי שינוי יסודי בפנים. הכאב הקיצוני שסבלתי מכך שלא השגתי חוזים חתומים כלשהם, הלך ופחת בהדרגה. מפני השטח פנימה, כבר לא הייתי מתוח כמו בעבר. מתרגלים סביבי אמרו לי שנעשיתי רגוע יותר.

הייתה גם פריצת דרך במכירות שלי. לא חתמתי רק על אחד או שניים, חתמתי על ארבעה חוזים, וזאת אחרי שניסיתי לשווא במשך 11 חודשים. לא יכולתי להאמין לכך. הבנתי באמת שההצלחה הוענקה לי על ידי המאסטר. בעבר, השתמשתי בכל הידע, היכולות והמאמץ האנושיים שלי. רציתי להוכיח את עצמי אבל נותרתי בידיים ריקות. כעת רק הודות לכך שהשין-שין שלי השתפר, המאסטר גמל לי כל כך הרבה.

אחרי פגישה שעברה בצורה חלקה מאוד עם לקוח, ראיתי את השמש מאירה כשיצאתי מהבניין. הרגשתי בלבי גל גואה של הכרת תודה כלפי המאסטר. אף על-פי שאינני יכול לומר מתי כל זה התחיל, הבחנתי שכעת אני חושב על המאסטר כל הזמן. הרגשתי שזה מה שצריך להיות הבנה בסיסית עבור מטפח, אבל לקח לי יותר מעשור שנים לתפוס זאת.

המאסטר אמר:

"אם אתה לא מטפח את עצמך איך תוכל לעזור לי לתקן את הפא? איך אוכל להיעזר בך?" ("תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא" וואשנגטון די.סי. יולי 2011)

בכל פעם שאני קורא את הציטטה הזאת אני חושב: הדרך היחידה בה אני יכול לפצות את המאסטר היא לטפח את עצמי לדרגה כזאת של חוסר אנוכיות, שהמאסטר יוכל להשתמש בי בחופשיות.