מה שהמאסטר הראה לי לאחרונה

כבר זמן מה שאני חש שמתרגלי דאפא העובדים בגופי התקשורת אינם עומדים בדרישות שהמאסטר הציב לנו בפא. התחלתי להרגיש חסר אונים בהתחשב במצב הנוכחי של חוסר מימון, והייתי אבוד לגמרי באשר לאיך עלינו לפרוץ דרך. כל אחד מאיתנו יצטרך לעשות צעדים ענקיים בטיפוח האישי שלו. בגלל הרגשות האלו, התחלתי להיות מיואש בעבודה והרגשתי שכמכלול אנחנו מאכזבים את המאסטר.

לאחר שהתבוננתי במחשבותיי ובטיפוח שלי, הבנתי שגם אני אינני מצליח לעמוד בסטנדרט של המאסטר, ושיש לי כמה החזקות המושרשות עמוק שעליי להתגבר עליהן. שמתי לב שחיכיתי שכולם יעשו פריצות דרך כדי שגם אני אוכל באמת להתחיל לטפח את עצמי. כשראיתי כמה החשיבה שלי מוטעית ושאינני יכול לחכות לאחרים כדי שאטפח, הבנתי שעליי להתמקד רק בטיפוח האישי שלי ולהתחיל להיות נחוש יותר עם תרגול התרגילים, לסלק את ההחזקות המושרשות עמוק בתוכי, ולהיות מרוכז יותר בזמן שליחת המחשבות הנכונות.

לילה אחד קראתי את דברי המאסטר ב"הוראת הפא בוועידת הפא של שנת 2014 בסן פרנציסקו". המאסטר אומר:

"כל עוד לתלמיד דאפא יש מספיק מחשבות נכונות – אומר זאת כך – אם המחשבות הנכונות של תלמיד דאפא הן מספקות, אז תוכלו לפרוץ מבעד למצב."

לאחר שקראתי את זה, התביישתי והתחלתי לבכות. הייתה לי הבנה שלא הייתה לי אף פעם לפני כן, שכל עוד יש לנו את הרצון להתגבר על ההחזקות שלנו המושרשות עמוק, וכל עוד יש לנו מספיק מחשבות נכונות כדי להתגבר עליהן, המאסטר יעזור לנו. הרגשתי את החמלה העמוקה של המאסטר ונעשיתי נחוש להתגבר על ההחזקות שלי.

ואז עוד חלק מהוראת המאסטר הגיע אלי מ"הוראת הפא ביום הפאלון דאפא העולמי",

"תלמידי דאפא הם אחרי הכול תלמידי דאפא. פשוט התמקדו בזה, ועשו עבודה טובה במה שאתם אמורים לעשות, וכאשר תרכשו יותר ניסיון, אז תוכלו להצליח. לגבי דברים הדורשים רמת מיומנות גבוהה, פשוט תתמקצעו במיומנויות ואז תהיו ערוכים ומוכנים. לגבי דברים מסוימים, יכול להיות שאינכם צריכים בשבילם סוג כזה של לימוד. למעשה, לגבי כל דבר שתלמידי הדאפא עושים, אם תשקיעו בו קצת את הלב, אז תקבלו פי שניים תוצאות בחצי המאמץ. אם אתם שואלים אותי, אז זאת שאלה של הלב."

במהרה התחלתי לפתח את הלב לעזור לעמיתיי המטפחים בגוף התקשורת, וביקשתי מהמאסטר לעזור לי למצוא דרך להיות נחוש יותר ולעמוד בדרישות של תלמיד דאפא של תיקון הפא.

באשר לכל הטיפוח שלי מאז 2006, הצלחתי להשלים שעה במדיטציית הישיבה רק תריסר פעמים בערך. אני תמיד נמצא בכאב גדול ולא יכול לשאת זאת. גם לא הייתי עקבי במהלך הטיפוח שלי. במשך כמה החודשים האחרונים הייתה לי פריצת דרך גדולה ועשיתי את התרגילים כמעט בכל יום, וביצוע מדיטציית הישיבה במשך שעה בעקביות שינה את הטיפוח שלי.

אני מאמין שבגלל שהיה לי הרצון הזה לעזור לכל אחד בגוף התקשורת שלנו, המאסטר דחף אותי קדימה בטיפוח האישי שלי להתגבר על ההחזקה שלי לפחד מכאב בזמן מדיטציית הישיבה. כמעט בכל פעם שאני יושב במדיטציה אני מגיע מיד למצב של "דינג" והמאסטר מתחיל להראות לי מראות רבים שאני מבין שאינם רק בשבילי, ושצריך לשתף עליהם.

בנקודה מסוימת התחלתי לבכות, ושאלתי את המאסטר למה אני הוא זה שרואה את המראות ושצריך לשתף עליהם עם אחרים, כי כל מה שקשור לעין השמימית יכול להביא להחזקות רבות לי וגם לאחרים, שאולי ירצו לשמוע דברים. שאלתי למה אני אחד מהמעטים שנתנו להם את זה, ולא מטפח אחר. המאסטר אמר לי שזה פשוט מפני שזהו נתיב הטיפוח שלי שסודר בשבילי, וכשאני רואה דברים עליי להתייחס לזה בקלילות מבלי להתרגש יתר על המידה.

הערה: כל מה שאשתף זו רק ההבנה שלי של מה שראיתי בממדים אחרים ואני רק רוצה להזכיר לכולם שזה אינו הפא. אני מאמין שהמאסטר הרשה לי לראות את הדברים האלו רק בשביל לעזור לנו להשתפר ולעזור למצב שלנו בעבודת התקשורת שלנו, אחרת לא הייתי צריך לראות דבר מזה. זהו גם מסע מתמשך שבו בכל שבוע גם נראה שאני רואה דברים שונים כדי שתהיינה הארות חדשות לאורך הדרך.

חלק ראשון: המוזיאון של העתיד

הדבר הראשון שראיתי מאז שנעשיתי יותר נחוש בטיפוח שלי היה העתיד שלאחר תיקון הפא. בהתחלה ראיתי את המאסטר יושב על כס ענקי ואור נובע ממנו. הסתכלתי ביראת כבוד, אך כשהסתובבתי לאחור ראיתי את כל הישויות שהוצלו לאחר סוף תיקון הפא מסתכלות עליי. לחלק מהן היו דמעות בעיניים וכולן הסתכלו עליי באותו האופן שבו אנחנו, התלמידים של המאסטר, מסתכלים על המאסטר שלנו.

הסתובבתי חזרה ואמרתי למאסטר: "למה הן מרגישות ככה כלפיי, האם הן לא אמורות להרגיש כך כלפיך, אתה הוא זה שבעצם מציל אותן?"

המאסטר הסתכל אליי ואמר, "אני הצלתי את כולכם [תלמידי הדאפא], אתם הם אלה שמצילים את כולם".

ואז ראיתי מוזיאון ענק שהם בנו ויכולתי לראות פסלים של תלמידים, ואז ראיתי חדר גדול מאוד במוזיאון. כשהסתכלתי קרוב יותר לתוכו ראיתי שעל הקירות תלויים כל אחד מהעיתונים ש"אפוק טיימס" באנגלית הוציא אי פעם. לא רק הכריכה, אלא העיתון כולו. כולם נעצו את מבטם בעיתונים כאילו אלו יצירות האמנות היפות ביותר שראו אי פעם.

מיד התחלתי לחשוב על כל השגיאות בכותרות, כל טעויות הלשון והתמונות הלא טובות. הבנתי שבשבילם השגיאות לא הפריעו. הם הסתכלו על התהליך שעברנו כדי להציל אותם. ומשום כך, אסירות התודה שלהם הייתה משהו ששום דבר יכול להשתוות לו.

באותה נקודה ראיתי גם שאף גוף תקשורת אחר לא היה חשוב, ושלאפוק טיימס היו אלפי אנשים שעבדו בו וזה היה גוף התקשורת הגדול ביותר בעולם. זה היה רק חדר אחד מתוך רבים במוזיאון, אך לא הראו לי מה יש בחדרים האחרים.

זה גרם לי לחשוב על מה שהמאסטר אמר ב"הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ב-2015":

"אמרתי למתאמים של חֲבָרות התקשורת שאתם ללא ספק תהפכו בעתיד לחֲבָרות התקשורת העולמיות הגדולות ביותר. יש לכם אחריות עצומה לנהל את חֲבָרות התקשורת האלה היטב. הדברים שתלמידי הדאפא עושים יועברו בעתיד הלאה לחברה האנושית, וכך גם חֲבָרות התקשורת שלכם יועברו הלאה ויהפכו להיות חֲבָרות התקשורת העיקריות בעולם הזה. חישבו על זה, כאשר המין האנושי יקלוט שאתם מצילים אותו, איך הם יתייחסו לפרויקטים האלה שתלמידי הדאפא עובדים עליהם? הם יעניקו להם כבוד אדיר."

חלק שני: להיות עם הלב שפעם היה לנו

לאחרונה כשתרגלתי את התרגיל השני, ראיתי את עצמי מתרגל את התרגילים בממדים אחרים רבים באותו הזמן. זה נראה כמו מה שקורה כשאתה מציב שתי מראות זו מול זו. לא יכולתי לראות את הסוף משום כיוון, אך הנשמה העיקרית שלי הייתה במרכז של זה.

ואז ראיתי את עצמי גדל לגובה. עברתי את המערכת הסולרית ואז את השכבה הזו של היקום, ואז עברתי את השנייה, השלישית, וכך זה המשיך עד שהפכתי לישות ענקית והיקום שכדור הארץ נמצא בתוכו היה רק תא קטנטן בגופי. הסתכלתי החוצה ויכולתי לראות כל מיני עולמות ויקומים מסביבי. ואז ראיתי שכנפיים מסיביות ועצומות צומחות מגבי וגדלות כלפי חוץ. הן היו כל כך גדולות שלא יכולתי לראות את הקצה שלהן.

באותו רגע, מחשבה חזקה התפתחה בלבי, חשבתי לעצמי, "הלוואי שאוכל להציל את כל היצורים החיים שבקוסמוס". עם המחשבה הזאת הרגשתי שהרקיע העצום כולו מזדעזע. לפתע מיליארדי ישויות באו אליי ואמרו, "כיוון שיש לך את המחשבה הזו, אנחנו יכולים לטהר כל נתיב ולעזור לך בכל דבר".

בנקודה הזו, יכולתי להרגיש את מוחי מתרחב ולהרגיש חלק ממחשבותיהם של מטפחים העובדים בגופי התקשורת. ראיתי שכמה מטפחים לא שמים את כל לבם בעבודתם וחושבים לעצמם, "כל עוד שאופיע לעבודה ואעשה את מלאכתי אני תורם לדאפא ואין לי מה לדאוג".

ראיתי איך הכוחות הישנים מסתכלים על המחשבה הזאת ואומרים לעצמם, "מכיוון שיש להם החזקה להרגשת בטחון ושאננות, בואו נגרום להם לחוסר ביטחון בעבודתם בגופי התקשורת". זה יצר מצב בו התחלנו להפסיד כסף כחברה, מה שגרם לכמה אנשים להטיל ספק אם הפרויקט הזה הוא המקום שבו הם רוצים להשקיע את כל מאמציהם או לא.

המאסטר אומר ב"הוראת הפא בוועידת הפא של שנת 2014 בסן פרנציסקו":

"עבור תלמידי הדאפא, ככל שהסביבה שלכם נעשית נוחה יותר, כך עליכם יותר לשים לב לטיפוח שלכם. זה משום שלהחזקות שלכם שאתם לא יכולים לזהות יהיה יותר קל לפעול, וסביר יותר שתאפשרו להחזקות שלכם לגדול. אתם חייבים להמשיך לעמוד על המשמר. לא משנה מהו המצב, אתה חייב לזכור לטפח את עצמך. אם תוכל להמשיך להתקדם עם אותו הלב שהיה לך בהתחלה לכל אורך הדרך עד הסוף, אז אתה ללא ספק תצליח."

חלק שלישי: הנהר העשוי ממטבעות זהב

שבוע לאחר מכן, כששהייתי במדיטציה, המאסטר הראה לי מראה נוסף. ראיתי נהר גדול העשוי ממטבעות זהב. הנהר התמשך למרחק ככל שיכולתי לראות והיה רחב ועמוק מאוד. הבנתי שזה הכסף שהמאסטר סידר עבורנו בשביל גופי התקשורת.

ואז ראיתי סכר ענקי שחסם את המטבעות מליפול אל המטפחים העובדים בגופי התקשורת שהיו למטה. ראיתי כמה יצורים של הכוחות הישנים יושבים בראש הסכר וצוחקים על המטפחים שמתחת. שאלתי אותם מדוע הם חוסמים את כל הכסף שהמאסטר ארגן בשבילנו לגופי התקשורת. הם הסתכלו עלי ואמרו: "תראה את כולכם שם למטה", ואחד מהם לקח חופן מטבעות וזרק אותו למטה. ואז ראיתי שכמה מתרגלים מרגישים שביעות רצון מלקבל שכר, ראיתי אחרים מתחרים ורבים על הכסף, וראיתי אחרים שהתמלאו קנאה כשמישהו קיבל כסף והם לא.

הכוחות הישנים הסתכלו עלי ואמרו, "אתה רואה איך כולכם מתנהגים, איך ייתכן שנוכל לתת לכם את כל הכסף הזה. הם לא מקשיבים למה שהמאסטר שלכם אומר ויש להם עדיין קנאה, תחרותיות ושאננות, דברים שהמאסטר ביקש מכם שוב ושוב לוותר עליהם. כמכלול לא הגעתם לסטנדרט, אז איך יתכן שניתן לכם את הכסף הזה. אם תעמדו בסטנדרט שלנו אז הכסף הזה יהיה שלכם".

לא ידעתי מה לומר להם. הרגשתי שאני צריך לחסל אותם, אך הבנתי שזה לא ישרת את העניין. אחרים יחליפו אותם, והאמת היא שהם רוצים שנציל אותם אך הם הולכים על פי הכללים שלהם בדרך בה הם רוצים להינצל.

חשבתי על דברי המאסטר ב"הוראת הפא בוועידת הפא של שנת 2014 בסן פרנציסקו":

"בהחלט אין על תלמידי הדאפא להתפשר מבחינת הדרישות. כשאתה עומד לעבור מבחן, כשכמעט עברת אותו אבל יש החזקה אחת שלא סילקת, אז הדבר ימנע ממך לעמוד בסטנדרט ולעבור את המבחן. אם אתה מטפח היטב, אז תוכל לעבור אותו, נכון? אבל אתה פשוט לא מצליח לעבור אותו, ואז אתה נשאר שם. אבל יכול להיות שהדבר הזה הוא לא גדול – ההחזקה ההיא אינה גדולה, היא קטנה למדי. אבל משום שאתה פשוט לא מצליח לתפוס את זה, אז אינך מסוגל לעבור את המבחן, ואתה נשאר כל הזמן באותה נקודה."

חלק רביעי: המלון רדוף הרוחות

לילה אחד, כשתרגלתי את מדיטציית הישיבה, המאסטר הראה לי מראה נוסף שבתחילה חשתי מבולבל מאוד לגביו. ראיתי מלון אפל מאוד שנראה כרדוף רוחות. יכולתי לראות אותו מבחוץ ופתאום מצאתי את עצמי בפנים. הייתי מבולבל באשר לסיבה שאני רואה את זה, וקלטתי שבפנים אין חלונות אלא רק חדרים בעלי דלתות אקראיות.

פתחתי דלת לתוך חדר נוסף, והדלת שמאחורי נסגרה מבלי שאוכל לפתוח אותה שוב. הייתי מבולבל וחשבתי שאולי כל זה טעות, ושאינני באמת רואה את זה אלא אני משתמש בכוונת המחשבה שלי. שאלתי את עצמי מדוע אני מדמיין את עצמי במקום נוראי שכזה, אבל לא הייתה לי תשובה.

ואז פתחתי דלת של ארון ולפתע אלפי עכבישים יצאו החוצה. נחרדתי מאוד ובקשתי עזרה מהמאסטר. אמרתי במחשבתי, "אני תלמיד דאפא שבא לכאן להציל יצורים חיים, מדוע אני נמצא במקום הנוראי הזה?"

לפתע הוזזתי משם וריחפתי לשמים, שם ראיתי מעליי את המאסטר, עם חיוך גדול על פניו ואור זוהר קורן ממנו. ראיתי יפהפיות שמימיות רבות עפות מסביב וחלק מהן יושבות ומשוחחות. חלק הסתכלו עליי וחייכו אחת לשנייה. הן לא ראו בזה דבר יוצא דופן, כאילו שהייתי שייך לשם. יכולתי להתבונן מטה ומתחת ראיתי את המלון הרדוף הרוחות והתחלתי שוב לחוש בלבול. לא הבנתי מה קורה.

רציתי להישאר עם המאסטר אך ידעתי שאינני יכול. זה לא היה מקומי לפי שעה, משום שידעתי שאני יכול לעזוב מתי שארצה. החלטתי לרדת כדי לגלות מה היה המקום האפל. אז קפצתי למטה ונכנסתי למלון עוד פעם.

בפעם הזו יכולתי לשמוע אנשים צורחים דרך הקירות אך כשפתחתי דלת היא נעלמה ונכנסתי שוב לחדר חדש חסר חלונות או כמעט ללא אור. המשכתי ללכת מחדר לחדר ולא היה לי מושג לאן אני הולך. זה היה כמו מבוך אפל ענקי. לבסוף, פתחתי דלת וראיתי למטה להבות, חשבתי, "או קיי, זהו בטח הגיהינום".

באותו רגע החלטתי לעזוב, ושוב הייתי עם המאסטר בעולם השמימי, ושוב יכולתי לראות את המלון למטה. בנקודה הזו הייתי כל כך מבולבל שלא ידעתי מה לחשוב. תהיתי אם שד מתעסק אתי או אם משהו אחר מתרחש. בכל אופן, כיוון שלא יכולתי להתעורר למה שהמאסטר ניסה להראות לי, המחשבות שלי הפכו לפתע לצלולות כבדולח כאילו המאסטר הרחיק כל מחשבה שהייתה לי, ובקול רועם ורם שמעתי את דברי המאסטר בבהירות.

מתוך הרצאה תשיעית ב"ג'ואן פאלון": לב בהיר ונקי, המאסטר אומר:

'"כשאני מגיע הנה לחברה הזאת של האנשים הרגילים, זה פשוט כמו לגור במלון. אני נשאר רק לכמה ימים ואז אעזוב במהירות'. יש אנשים שפשוט נדבקים למקום הזה ושוכחים את הבית שלהם."

פתאום הבנתי שהמלון הזה היה כדור הארץ, שהוא מבוך אפל ענקי שבו בני האדם הולכים לאיבוד. הבנתי גם שהעכבישים שראיתי הם כולם החזקות אנושיות שאנו מחזיקים בהן, וכשבני האדם הולכים אחרי ההחזקות שלהם זה יוביל אותם בסוף לגיהינום.

לאחר ששיתפתי את זה עם מטפח סיני, הוא העיר שבסינית המילה "החזקה"執著” (Zhízhuó) נשמעת כמו המילה "עכביש"蜘蛛” (Zhīzhū) (מילים הומופוניות).

חלק חמישי: המתנה שהמאסטר נתן לי

אחרי שהחִזיון של המלון הסתיים, שאלתי שוב את המאסטר למה אני הוא זה שרואה את הכול. שאלתי אותו מדוע אני צריך לשתף עם כולם, שהלא הכול נמצא בפא. אני רוצה שאנשים יקשיבו רק לפא ולא לי. אך המאסטר אמר לי שוב שזהו הנתיב שלי.

ואז המאסטר אמר לי שיש עוד דבר אחד שהוא רוצה להראות לי. בשוויון נפש עניתי רק: "או קיי", ולפתע ראיתי לפניי את דמותה של סבתי.

אקדים קצת על הרקע לפני שקבלתי את הפא. במו עיניי הייתי עד למותה של סבתי. ראיתי אור זורח עליה והרוח שלה עלתה מתוך האור. באותו רגע, במקום להרגיש עצוב, תחושה מדהימה של אושר טהור הציפה אותי כשהבנתי שהיא מראה לי את הרגשתה.

היא הייתה אחד האנשים הכי אוהבים ואכפתיים שהכרתי בחיי. לאחר שהתחלתי לתרגל, ממש בהתחלה – כשעדיין הטלתי ספק בפא – היא באה אלי בחלום וידעתי שהיא אומרת לי שמה שאני עושה הוא דבר טוב.

כשהפכתי למתרגל במלוא המובן, והוארתי למי שאני ומי הוא המאסטר, היא התחילה להופיע בחלומותיי כאשר לא טיפחתי היטב. היא רק הייתה מביטה בי וידעתי שזה אומר שעליי להיות נחוש יותר בטיפוח שלי.

לאחר מכן התחלתי להרגיש עצוב כל כך כי אף פעם לא הצלחתי לספר לה על הדאפא, ולא יכולתי לקחת אותה לראות את "שן יון" לפני מותה. לפעמים בכיתי על כך שלא הייתה לה הזדמנות לראות או לשמוע את הפא של המורה באופן אישי.

בחזרה להווה, כשראיתי לפניי את סבתי, היא חייכה בבהירות אך זה היה יותר כמו לראות דמות מהעבר. ואז ראיתי אותה יורדת מטה לארץ ונכנסת לעולם שלנו ומתגלגלת כילדה קטנה. החִזיון התרחק מעט ואז ראיתי זוג מתרגלים שאני מכיר מחזיקים ילדה קטנטונת שהיא סבתי.

התחלתי לבכות והייתי כל כך אסיר תודה למאסטר, מילים לא יכולות לבטא זאת. הייתי שמח כל כך שהיא תוכל לשמוע את דברי המאסטר, לראות את "שן יון" ולהיות תלמידת דאפא. אך יותר מהכול הייתי כל כך אסיר תודה למאסטר על שהראה לי את המראה הזה, מילים לא יכולות להסביר זאת, דמעות פשוט זלגו על פניי. הודיתי למאסטר שוב ושוב על כל מה שעשה וברא בשבילנו.

מאז שפגשתי את משפחת המתרגלים כולנו יודעים ללא ספק שהילדה שלהם היא באמת סבתי.

חלק שישי: הנטושים שאחרי תיקון הפא

פעם ראיתי בזמן המדיטציה את אחד משומרי הפא שלי שאמר לי לרדת אחריו למטה לממד של רמה נמוכה יותר. ראיתי שזה העתיד שאחרי תיקון הפא, ואיך ישויות שנעקרו החוצה היו במקום חרֵב וחרוך. לא היו שמש או ירח בשמים, והאוויר והשמים היו בצבע ארגמן, מלאים בעשן ואפר שכיסו את האזור כולו בו הייתי. אלפי ישויות שחשבתי שהן מתות היו פזורות, אך כשהסתכלתי מקרוב גיליתי שכמעט כולן היו חיות, אבל בקושי.

בני האדם שהושארו שם היו כולם מעוותים או בעלי מום, לחלקם הייתה זרוע אחת גדולה יותר, או גפיים קטנות וראש גדול, ולרבים מהם חסר הרבה מעורם שנחרך או התקרצף. אף אחד מהם לא היה יכול לנוע ממקומו יותר ממטחווי זרוע, ובטווח הזה הם ניסו לזחול כשהם איטיים יותר מחילזון. כולם גנחו מכאב מייסר עם ייאוש כזה גדול בלבם שהיה מפחיד אפילו שד. כולם ייחלו למוות אך באותו הזמן היו לגמרי מבועתים כי כל אחד מהם ידע שמה שמחכה לו לאחר המוות הוא גרוע אף יותר ממה שזה עכשיו.

שאלתי את שומר הפא שלי אם יש עדיין זמן להציל אותם. הוא אמר, "כל עוד תיקון הפא של המאסטר לא הגיע, אף פעם לא מאוחר. אך תמיד יהיו כאלו שלא יוכלו להינצל".

התבוננתי שוב במראֶה שלפניי, ובלב כבד ועגום שאלתי אם נוכל לעזוב את המקום החרב והשכוח אל הזה. ואז הוא לקח אותי חזרה למעלה והרהרתי בחומרת המצב.

חלק שביעי: האם אנו באמת עוזרים למאסטר לתקן את הפא?

לאחרונה, פעם אחת כששלחתי מחשבות נכונות חוויתי מראה שגרם ללבי להיות כבד מאוד.

ראיתי את המאסטר שלנו שהיה גבוה מאוד, מתבונן ממרחק במשהו כשחומר שחור כלשהו מקיף אותו ונופל על גופו. הוא לא נתן לזה תשומת לב או זה אפילו לא הטריד אותו, והוא ניער את זה ממנו כמו שמנערים אבק. הכאיב לי לראות את זה כי החומר ניסה ליפול עליו כמו אפר הנופל על האדמה לאחר התפרצות וולקנית. כשהמראה נגלה עוד יותר, הבנתי שזה הגיע מתלמידים ושהמקור של זה הוא ההחזקות האנושיות שלנו.

הייתי עצוב מאוד בעקבות מה שראיתי, ואז הבנתי במה תשומת הלב של המאסטר ממוקדת. נראה שהוא היה מודאג, לא בגלל החומר השחור שנפל, אלא בגלל התלמידים שחסרו מחשבות נכונות ונפלו לצורת מחשבה רגילה.

ראיתי בגוף התקשורת איך כמה מתרגלים מתווכחים זה עם זה, ושלאחרים יש עדיין החזקות המושרשות עמוק בפנים המונעות מאיתנו להתקדם במרץ כמכלול, כיוון שזה האט את מאמצינו להציל יצורים חיים ובו בזמן דחף את הדברים השליליים שלנו אל המאסטר.

התחלתי לראות הכול יותר בבהירות, שאם ניקח צעד אחורה ובאמת נראה זה את זה כמו מי שאנחנו באמת (נראה את הטבע המקורי של כל אחד), מיד נפסיק להתווכח ונתבייש, ונרצה לעבוד יחד. אנו נראה כמה הזמן יקר וכמה שנים ותקופות חיים חיכינו להיות פה יחד עם המאסטר.

המאסטר אומר ב"הרצאת פא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי" [2003]:

"... וברגע שתגיעו לשלמות ותחזרו, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי שתראו אחד את השני, לכן עליכם להעריך את הקטע הזה של הקשר הקארמתי שלכם. חוץ מזה, הקשרים האלה מצטלבים אחד עם השני ובכל גלגול קשרתם קשרים שונים. זה לא היה קל. לכן יש לתאם היטב כשעושים דברים, העניין של כל תלמיד דאפא הוא העניין של כולם. אין על אף אחד ליצור מחסומים גדולים בין אחד לשני בגלל עניין זעיר, זה לא ילך. צריך להעריך את זה. ובנוסף צריך לשתף פעולה בעשיית דברים של דאפא וצריך לשתף פעולה היטב."

לאחרונה, כשאני רואה מטפחים אחרים עוברים קשיים וכשאני רואה החזקה נחשפת בצורה חזקה מאוד אצל אחרים, אני שולח בשקט מחשבות נכונות במחשבתי במקום להעביר עליהם ביקורת או להתרגז עליהם.

כדי שנוכל לעבוד יחד, עלינו לשים בצד את הרגשות שלנו ואת ההחזקות שלנו למה שאנחנו רוצים, או איך אנו חושבים שדברים צריכים להיעשות, ועלינו להקדיש יותר זמן לאיך לעבוד יחד ביעילות. אני חושב שאם כולנו נוכל לעשות זאת היטב, נעשה פריצות דרך ענקיות תוך כדי הצלת אפילו יותר יצורים חיים ובאמת נעזור למאסטר בתיקון הפא.

חלק שמיני: החלום על ניצחון במרוץ בעזרתו של המאסטר

לאחרונה חלמתי שהלכתי לצלם מרוץ שהתחרו בו האצנים הטובים ביותר במדינה. היה שם גם תלמיד דאפא שהתחרה לאחר שהתאמן במשך זמן רב לקראת המרוץ. התמקדתי יותר בלצלם אותו כשהוא שאל אותי אם ארצה גם אני להשתתף בתחרות. הסתכלתי עליו וצחקתי. אמרתי לו שאני לגמרי לא בכושר, ומבוגר מכדי להתחרות נגד הטובים ביותר במדינה. הוא המשיך להתעקש שאשתתף ואמר לי פשוט להשתעשע ולא לקחת את זה ברצינות יתר על המידה.

הסכמתי ללא התלהבות והתייצבתי בשורה עם האחרים. ניערתי את ראשי, צחקתי ואמרתי לעצמי, "טוב, אף שאני יודע שאגיע במקום האחרון, אהיה מרוצה אם אצליח אפילו רק לסיים את המרוץ".

יריית הפתיחה נורתה והתחלתי לרוץ. להפתעתי הגדולה גיליתי שאינני רחוק מאוד מהאחרים. צחקתי לעצמי וחשבתי כמה מטורף כל זה, כשלפתע הרגשתי רוח עזה מאחוריי וגיליתי שאני יכול לרוץ אפילו מהר יותר. הבנתי שזה המאסטר שדוחף אותי קדימה ועוזר לי. במהרה עברתי את כולם ותוך כדי שאני רץ, התקשיתי להאמין בכך. ואז עברתי את המטפח שהוביל בראש והוא הביט בי ולא האמין. המשכתי לרוץ והתחלתי לחוש עייפות אך יכולתי לראות את קו הסיום לא רחוק מעבר לעוד גבעה אחת. רציתי להאט כי עייפתי, אך הידיעה שהמאסטר אתי עודדה אותי, אז החלטתי לרוץ קצת יותר מהר, ולפני ששמתי לב הייתי הראשון שחצה את קו הסיום. הייתי קצר נשימה ועייף, ועדיין לא מאין למה שקרה. האצנים האחרים התחילו לברך אותי ושאלו מי אני ומאיפה באתי. התחלתי לשוחח איתם ואז ראיתי את התלמיד שגם התחרה משפיל את עיניו במבוכה ובאי אמון. הלכתי אליו והוא אמר, "אני לא מבין, אני התאמנתי במשך שנה שלמה לקראת המרוץ הזה והייתי אמור לנצח. ביקשתי ממך לרוץ רק למען הכיף, ואתה ניצחת!" אמרתי לו, "המאסטר עזר לי ונתן לי את היכולת לרוץ הכי מהר והכי הרבה זמן". הוא אמר, "אבל למה המאסטר לא עשה את אותו הדבר אתי, גם אני תלמיד שלו, אינני מבין למה הוא עזר לך ולא לי. אני הייתי אמור לזכות, זה לא הגיוני".

בנקודה הזו חשבתי שאולי המאסטר נתן לי לנצח כי לא הייתה לי החזקה לנצח וגם כדי לחשוף את ההחזקות של המתרגל הזה, אך לא היה לי הלב לומר לו את זה. חשבתי שהוא לא יקשיב אם אצביע לו על זה והלכתי כשהוא עדיין מנענע בראשו מצד לצד. אצנים מפורסמים רבים עברו לידי וחייכו ואמרו לי איזו ריצה נהדרת הייתה לי. לקחתי את זה מאוד בקלילות והייתי רעב כל כך, אמרתי לאשתי שאני צריך לאכול כי הם רוצים שאחזור אחר כך כדי לקבל מדליה. חייכתי וחשבתי כמה מוזר שיצלמו אותי כשאני הוא זה שבא לכאן כדי לצלם את המנצח.

לסיכום, ההבנה שלי מהחלום היא שכשאנחנו יכולים לסלק את המושגים שלנו, כמו "אני מבוגר מדי מכדי ללמוד את זה", או "רמת המיומנות שלי אינה טובה מספיק", או "אני הכי טוב ומגיע לי זה או זה", וכשאנו יכולים לוותר על הרדיפה אחרי דברים ונותנים אמון מוחלט במאסטר ובפא, אז הכול אפשרי.

חלק תשיעי: המטרה היחידה שלנו היא להציל יצורים חיים

בפעם אחרת כשעשיתי מדיטציה הוארתי לפתע לכך שכל מטרתי וחיי נוצרו רק בשביל המטרה של הצלת יצורים חיים ואם אינני עושה את זה אז אין שום סיבה לכך שבאתי לכלל קיום.

המאסטר אומר ב"הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ב-2015":

"מה שאתם צריכים להשיג הוא הבהרת העובדות והצלת ישויות חיות. אין שום דבר אחר בשבילכם להשיג. אין שום דבר אחר בעולם הזה שאתם צריכים להשיג."

היות שהמאסטר חזר על זה פעמיים, זה ממש בלט לי, והבנתי שכשלא אצטרך יותר להציל יצורים חיים - כשכולם כבר ידעו על הדאפא ועל הרדיפה – תפקידי עלי אדמות יסתיים ולא אצטרך יותר להיות כאן.

זה גרם לי להבין שכל מה שאני עושה בחיי שאינו מיועד להצלת ישויות, ושאם הייתי עושה עבודה שהיא יותר למען עצמי, משמעו שנכשלתי בנדר שנדרתי לפני שבאתי לעזור למאסטר. הגעתי לחיים האלה רק כדי לעזור למאסטר, שום דבר אחר אינו חשוב.

חלק עשירי: עם אמונה במורה וויתור אמיתי על החזקות, הכול יכול לקרות

לאחרונה הייתה לי חוויה שהתבקשתי לחפש תמונות בשביל כתבה שלא פורסמה ושנכתבה על ידי מהדורה אחרת מחוץ לניו יורק. כשהסתכלתי על הכתבה הבנתי שמה שנדרש הוא ספציפי מכדי להשתמש במאגר התמונות בלבד, אז פניתי למהדורה האחרת לבקש תמונות.

הם חזרו אלי כמעט מיד וביקשו לדעת מה תהיה הנימה הכללית בכתבה. הסברתי שבשביל הקוראים הניו יורקים נצטרך לשנות אותה קצת. לאחר שאמרתי לעורך שפניתי לבקש עזרה, הוא נתן לי שאלות לשאול גם כן.

כתבתי להם והם אמרו שהם יחזרו אלי תוך כמה ימים עם התשובות. למחרת קיבלתי מהם אימייל בו כתבו שהם ראו כתבה שפורסמה באתר שלנו שנראה שזו הכתבה שדיברתי עליה, אבל שיש בה תמונות מהמאגר, וללא הציטוטים ששלחתי.

בנקודה הזו הרגשתי כועס ומובך ולא ידעתי איך להגיב. מהצד שלנו חשבתי שאנחנו מצטיירים כגוף תקשורת לא מקצועי שאינו יודע לתאם. כעסתי על הכתב ועל העורך וקצת על עצמי על חוסר התקשורת המוחלט. הצטערתי שהתערבתי ושלא הסתפקתי רק בבקשת תמונות.

חשבתי שמכיוון שבכתבה אין כלל ציטוטים, אנסה לעזור בזה. שלחתי אימייל קצר לעורך ולכתב, והיות שלא ידעתי איך להתמודד עם כל זה, יצאתי מהמשרד לצילומים והתחלתי להתבונן מדוע אני נרגז כל כך ומה ההחזקות שלי. החלטתי שאני צריך להתגבר על זה ולא להתעצבן, כי בסופו של דבר זה רק יחמיר את המצב.

התחלתי לחשוב על הפא של המאסטר בהרצאה הרביעית מ"ג'ואן פאלון”:

"במהלך תהליך ההפיכה של הקארמה, כדי שתוכל לנהל את עצמך היטב וכדי שלא יופיעו מצבים כמו אצל אנשים רגילים העושים את הדברים גרוע, אתה צריך תמיד לשמור על לב של חמלה ועל מצב לב שליו. אם לפתע תיתקל בבעיה, תוכל לטפל בה היטב. כשאתה תמיד שומר על לב של טוּב לב וחמלה, כשתתעורר לפתע בעיה יהיה לך זמן ומרחב למתן את העימות ולחשוב. אם אתה תמיד רוצה בלב להיאבק עם אחרים ולהילחם, הייתי אומר שתתחיל לריב עם אחרים בכל פעם שתיתקל בבעיה, זה מובטח. לכן, כשאתה נתקל בקונפליקט אני אומר שזה כדי להפוך את החומר השחור שלך לחומר לבן, לדה."

ואז הסתכלתי ממש פנימה לתוכי על אותו עניין, וכשחזרתי למשרד, קראתי אימייל מהעורך והבנתי שכל עוד אין לי שום החזקות, המאסטר יארגן את זה כך שהכול יסתדר. שלחתי את האימייל למהדורה האחרת, ותוך שעה קבלתי תגובה שבה נאמר שהם מבינים לגמרי ושזו כבר אינה בעיה. הם אמרו שהם יחזרו אליי עם כל מה שצריך בהקדם האפשרי.

לאחר הסיטואציה הזו, הבנתי שוב שכל מה שאנחנו עושים סובב סביב ההחזקות שלנו. אם איננו נעשים רגשיים לגבי דברים, אז המאסטר תמיד יעשה את הטוב ביותר עבור כל אחד. אם אנחנו נעשים רגשיים, אז זה רק הצד האנושי שלנו שפועל, ואז, כשבעיות צצות, לא המאסטר ולא האלוהויות הנכונות יכולים לעזור לנו לפתור אותן.

כל זה התאפשר בגלל פריצות הדרך בטיפוח שלי. עם הזמן נעשיתי מסוגל להיות ממוקד יותר, ולראות יותר בבירור איך משהו שאני עובד עליו צריך להיראות, או איך צילום צריך להיעשות, ועם הזמן גם הרגשתי רגוע יותר וסבלני ויכולתי להתמקד יותר בלימוד הפא.

יש עוד דברים רבים שעליי לשפר, אך אני מבין עכשיו שבאמת לא נשאר כל כך הרבה זמן.

זו רק הבנתי ממה שראיתי ומהמראות הקשורים לעתיד, או של המאסטר. אני מבקש מאחרים להתייחס לזה בקלילות, הכול יכול להשתנות, או שדברים אולי הופיעו כרמזים בשבילנו. הבנתי שכל מה שאני רואה הוא כמו לראות רק כמו כוכב אחד בתוך יקום העצום שבו אנו קיימים, שאפילו איננו כולל את הממדים חסרי הגבולות הקיימים.

לינק למאמר באנגלית: http://www.pureinsight.org/node/7041