המסע שלי בפא

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השלוש עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

לשי-פו היקר מכל, שנמצא אתי בכל מקום

ולכל המטפחים המופלאים

ברכות!

אני רוצה להתחיל עם כמה שורות משיר מ"הונג יין III"

"להיכנס לתחום של קדוּשה"

"המדרונות מכוסים בדשא ההיכלים והפביליונים יפהפיים 'הנה אני חווה כאן ארץ של אלוהויות' הלב מתרוקן ומחשבות טובות עולות פעמוני-רוח נשמעים עשן הקטורת נישא באוויר..."

השיר הזה מלווה אותי כל פעם כאשר תערוכת "ג'ן-שן-רן" נפתחת, ואני חשה שאני צועדת בינות לציורים המופלאים ויש את הכמיהה האינסופית למקום ההוא שם נשמעים הפעמונים, יש אווירה של פליאה הנושאת עמה הרגשה שהאלוהי נמצא בכל והוא מה שנותן את התקווה.

משנת 2004 אני חלק מצוות התערוכה וכולנו ביחד הווינו חלקיקים של הדאפא.

בשבילי הייתה התערוכה, ותמשיך להיות, אמצעי להבהרת אמת והעברת התרבות המסורתית, שהיא לכשעצמה אלוהית למחצה, לאנשי העולם. משהו המוביל את האנשים לצלילות דעת, התרחבות הלב וחופש המחשבה. משהו שנותן לאנשים תקווה לעתיד טוב יותר מוסרי יותר, ומוביל את אנשי העולם בעזרת הערכים "אמת, חמלה וסובלנות" לעולם טוב יותר. ברוב הציורים ישנן אלוהיות ובודהות אשר עזרו לי להגיע ללב האנשים ולהסביר את הפא.

כל פעם מחדש, כאשר הייתי מתכננת איך לתלות את הציורים, התחושה הייתה של עשייה של משהו קדוש. כל פעם ההיכל היה שונה במבנהו ובצורתו כמו גם באווירה שלו וכך כשהגעתי, כאילו אף פעם לא תליתי תערוכה. הייתי נכנסת למצב של התחברות והייתה זרימה של אנרגיה המעניקה את ההשראה ומראה לי היכן מקומו של כל ציור וציור.

מתרגל עמית, שותפי היקר לאורך הרבה שנים לתליית התערוכה, היה משלים אותי ונותן לי את זווית מבטו שבפרספקטיבה של זמן למדתי מאוד להעריכה. לכל מקום שהגענו לתלות את התערוכה הרגשנו שהאנשים העובדים במקום חווים את ההשראה האמתית מהציורים וליבם אינו יכול לסרב לשום בקשה שלנו.

באמצעות הצגת התערוכה בארץ, להבנתי, הצלחנו להגיע לאלפי אנשים ולהציל המון ישויות חיות שאם לא כן לא היו מוצלות.

זו הייתה חלק מדרכי בטיפוח וכרגע במבט לאחור הכול היה כל כך נפלא שקשה לי אפילו לספר על הקשיים שהיו בדרך, ועם זאת יש לי שמחה גדולה וזכות גדולה להיות כאן ולהגיד שלפחות חלק מהלבבות האלה הצלחתי לשנות.

צוות התערוכה נבנה במשך כמה שנים וכל פעם הצטרפו מטפחים חדשים. לקראת כל פתיחת תערוכה היינו מתכננים איך למקסם את כל האפשרויות בהבהרת אמת, פונים למנהלים בעירייה, לבתי ספר לאנשי תרבות ואמנות ועוד, כך שנוכל להגיע לכמה שיותר אנשים בעיר בה אנחנו מציגים ולהצילם. המקומות שהצגנו בהם היו ברובם תיאטראות או היכלי תרבות, אלו מקומות שהרבה אנשים מגיעים אליהם ואז נחשפים לתערוכה שלנו.

את הביטוי לחילוקי הדעות שהיו לנו בצוות אפשר היה לראות בעיקר בעת הפתיחות, כאשר לא הצלחנו להביא הרבה אנשים, דבר שהיה מבחן גדול בעצם לרמת השין-שינג שלנו. חשתי פספוס גדול בכך שבחלק מהמקרים אפילו לא ראיתי את החסרותיי שמנעו בעצם את הצלתם של אותם יצורים שהיו צריכים להינצל. נקודת המבט שלי אז הייתה ביטוי ה"עצמי" ולא תמיד מחשבה מתוך הפא. כאשר התרחש קונפליקט הוא היה ביטוי של מה שחשוב יותר בעיניי, כי אני צודקת, ולא על פי הפא. המקרה הבולט ביותר לאי ההסכמות היה כאשר הצגנו בתיאטרון מסוים בת"א. עוצמת חילוקי הדעות התבטאה החל מתהליך כתיבת ההזמנה לתערוכה, במהלך תליית התערוכה ובביקורת המטפחים על עצם בחירת ההיכל.

לכתיבת ההזמנה גיבשנו צוות מיוחד שהייתי חלק ממנו, עבדנו בשיתוף פעולה מדהים בתוך הצוות. אך חלק מהמטפחים שלא היו שותפים לכתיבת ההזמנה, חלקו על מה שכתבנו והחלטנו לקבל את דעתם. באותו זמן הצלחתי רק להבליג, אך מאוחר יותר הבנתי שההבלגה אינה הדבר הנכון על פי הפא, כי היא מותירה את המחשבה שאני צודקת ואז בעצם אני חוסמת את אותן הצעות שהיו אמורות להפוך שמים וארץ. ואז הגיעה המחשבה הנכונה שהיא הקבלה הטוטאלית והשלמה תוך וויתור מכל הלב על האגו ותמיכה בדרך שהוצעה.

בחירת האנסמבל לתליית התערוכה הייתה לדעת המתאמת ולהבנתי מקום טוב מסיבות רבות, ואף על פי שהבניין ישן, היה לשתינו ברור שקיימת בו אווירה מיוחדת שמשתלבת עם תערוכת האמנות שלנו להפליא.

תיאטרון זה מיוחד באופיו מה שנקרא "תאטרון פרינג'". הוא תיאטרון אלטרנטיבי, חדשני, המציג אמירה חדשנית ושונה והוא הפך לתופעה תרבותית כך שקהל היעד המגיע לתיאטרון הוא גם משכבה סוציואקונומית גבוהה וגם מגיעים אמנים מתחומים שונים .

סיבות נוספות שבחרנו בו : תל אביב היא העיר המרכזית בישראל שבה מתקיימים אירועי תרבות ואמנות מהגדולים בארץ , כמו כן מגיעים אליה אנשים מכל רחבי הארץ .הייתה לנו הזדמנות יוצאת דופן לקבל את המקום ל-3 חודשים ללא תשלום וזה משהו שאפשר לנו להביא בתי ספר.

בסיום תליית הציורים ולאחר התבוננות במקום הבנתי שיש בתערוכה ביטוי באמת לכל מה שאנחנו שואפים להביע, והציורים שתלינו כוללים את כל הנושאים והמקום נושא את אור הפא.

"הביטוי על פני השטח נובע מהמחשבה"

משפט זה היה ביטוי לכל מה שקרה לאחר מכן בפתיחה.

דווקא לאחר השינוי בתכנון ותליית התערוכה קיבלתי ביקורת מאנשי הצוות וממטפחים וחוויתי את חילוקי הדעות העמוקים וההבנות השונות בצוות ומחוץ לצוות.

הקושי לקבל את הביקורת גרם לי לעוגמת נפש ודכדוך עמוק. נקלעתי לקשיים וכאבי תופת ברגליים שכמעט לא אפשרו לי ללכת, אך הבנתי שאני חייבת להיות שם בעת הפתיחה ואינני יכולה לאפשר להחזקות שלי לנהל אותי, לא וויתרתי והגעתי.

לפתיחה הגיעו מעט מאוד אנשים ולא ניתן היה לקיימה. חזרתי לביתי עם עזרה של מטפחת והייתי אמורה לעלות 3 קומות ברגל – דבר שללא עזרתה לא הייתי מצליחה לעשות זאת. באותו לילה ולמחרת בבוקר המצב החמיר, והרגשתי שיתוק ברגליים וכאבים מאוד חזקים ללא יכולת לזוז. אז הבנתי שהפגיעה בלב שלי מהביקורת היא רגשית ואני בוחנת את המצב מנקודת המבט של העצמי והאנוכיות ולכן אינני מאפשרת לעצמי לבחון את הדברים מנקודת המבט של הפא. זה כלל התנגדות למה שהאחר אומר וחושב ללא קבלה מכל הלב וזה מה שהכריע והביא אותי לשיתוק הזמני.

המורה אומר ב"לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס "

"כשאני אומר "הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה", אני מתכוון גם שהקושי נובע מכך שאתם מייחסים חשיבות יתר לעניין עצמו ורואים את עצמכם באור פחוּת יותר. אל תתייחסו לשום דבר כזה כאל משהו גדול, בגלל שבמשהו משמעותי כמו הצלת ישויות חיות, עליכם לעשות בדיוק מה שאתם אמורים לעשות, לנהל אותו בצורה רגועה. כשאתם נתקלים בדברים שלא נשמעים כל כך טוב, או שאינם מה שאתם מצפים שיהיו, אל תיקחו אותם ללב ורק עשו בצורה אצילית ובביטחון את מה שאתם אמורים לעשות. אם לא תיתנו להפרעה של הרוע לסחוף אתכם, גורמים מרושעים לא ינבעו מכם, הרוע יהפוך משהו פעוט, אתם תיעשו ענקיים וחזקים והמחשבות הנכונות שלכם יהיו שופעות. זה באמת כך".

ואז הבנתי שרק הוויתור על הדעות שלי מתוך מקום של ראיית המטרה שלנו ביחד, לאן אנחנו רוצים ללכת ביחד כולנו, תוך שיתוף פעולה, יותר הקשבה לדעות של האחרים ומתוך הפנמה והבנה שהפא במקום הראשון – רק זה יאפשר את פריצת הדרך לשינוי. ואכן למחרת המצב שלי השתפר והבנתי שאני צריכה להשתפר בעשיית שלושת הדברים שהמורה מבקש מאתנו לעשות ואיני מספיק נחושה בהם. בנוסף הבנתי שכאשר יש עימות, יש צמיחה, ויש לעשות שינויים בהתנהלות של הצוות כמו: בצורת הלימוד, לשנות את היחס ללימוד, בצורת השיתוף ובקבלת ההחלטות.

בשיחות עם המתאמת שלי ועם עוד מטפחים בארץ ובחו"ל הגענו להבנה שיש צורך לגבש את הצוות ולבצע שינויים כדי שנצליח באמת לעמוד במשימות שלנו, כמו: להרבות בלימוד, בשיתוף בשיחות פנים אל פנים. שכל אחד בצוות ישתף וידווח יותר, כדי שתהיה יותר מעורבות ושקיפות, ושיהיה לכל אחד בצוות החופש להתבטא ולהגיד את הבנותיו ומחשבתיו ושנדע להוקיר את דרכו של כל אחד.

חוויתי שיתוף פעולה טוב עם המתאמת, שנבנה במשך כמה שנים ושהיה בו מקום לכל אחת מאתנו להביע את המחשבות והדעות שלה. אך כנראה היו גם מספר דברים שלא ראינו ושגרמו להפרדה מסוימת שהעיבה על שיתוף הפעולה ביננו לבין אנשי הצוות כמו גם אולי בתוך הצוות. כאשר התוודענו למצב זה והבנו אותו, חלו שינויים ביחסים שביננו, כמו כן שיניתי את נקודת המחשבה והמבט והרגשתי שאנחנו מתחילים ומכוונים למקום הנכון.

הפחדים בפתיחה של כל תערוכה וההתגברות עליהם דרך אמונה גדולה במורה

כאשר אני מתבוננת בתהליכים שאני עוברת, במיוחד קשה לי ההתמודדות לקבל ביקורת מצד מטפחים ומשם מגיעות החוויות הקשות באמת, הפגיעות, הכעסים והאכזבות.

כאוצרת התערוכה הייתי צריכה לשאת דברים בפתיחות של התערוכות.

כל פתיחה הייתי משנה מעט את המלל כי היה חשוב לי להעביר את המסרים החשובים באמת תוך התאמתם לציורים המוצגים באותה עת במקום. אחד הדברים שהיה לי קשה במיוחד לפני כל פתיחה היה פחד לדבר בפני הקהל שהגיע. רגליי כשלו, המחשבות איך זה יישמע, האם אזכור להגיד את הכול, מה אתם המטפחים תגידו או מה אתם תחשבו עליי ועל מה שאני אומרת, כל זה גרם לי להיות בחרדה גדולה. רציתי להשתפר מבחינה מקצועית וללמוד לעמוד בפני קהל, כמו כן רציתי להבין היכן לשים את הדגשים. ולכן גם התבוננתי בהרצאות שונות וגם שוחחתי עם אנשים שיכולים להדריך אותי.

בנוסף גם הבנתי שהמורה העמיד אותי כאן וזהו אחד המבחנים שלי ואני שליחה שלו ואסור לי להיכשל ולוותר. אך איך אתגבר על הפחד הזה? רק באמת כאשר המחשבה שלי הייתה על להציל את כל אותם יצורים חיים שנראים ולא נראים, רק כאשר הצלחתי והגעתי להבנה שאנחנו בתקופה כל כך חשובה, הגיעה העזרה, והבנתי שאם הלב יהיה נכון, אז המורה יעמוד לצדי, ואז הדברים שאומר יגעו בליבם של האנשים, וזה לא משנה אם אומר את דבריי בעל פה או אקריא אותם אצל. הבנה זו הביאה אותי להשתחרר מאותו פחד ברמה מסויימת.

שינוי בניהול פרויקט התערוכה "האמנות של ג'ן, שן, רן" – ושחרור הרגשות הקשורים בכך

כאשר הודיעו לנו על שינוי בהתנהלות התערוכה והעברתה למסלול שונה ממה שהיה עד היום, סירבתי להאמין. חיפשתי תשובות והסברים למה זה קורה? באותה הודעה נאמר: מטרת פרויקט התערוכה הוא הבהרת האמת ועצירת הרדיפה, והוא מקדם את התרבות המסורתית והוא חשוב ביותר. משפט זה נתן לי איזה חיזוק לאותה החזקה של "אני לא אוכל לחיות ללא התערוכה" ולהבנה שלי שלפרויקט התערוכה יש עדיין תפקיד חשוב. אך היה שם גם רמז גדול לכך שאנחנו בתפקיד מוביל ועלינו לעשות את הדברים בצורה הטובה ביותר ולשחרר את ההחזקות שלנו – אך את זה הבנתי קצת יותר מאוחר.

ההודעה על סגירת אתר הפייסבוק שלנו לא איחרה להגיעה ונאמר לנו "שאין חובה להציג את התערוכה". עבורי משפט זה היה מאוד תמוה ולא מובן.

האמנות תמיד הייתה חלק גדול מחיי. מצאתי בתערוכה את המקום שהכי התאים לי בהבהרת האמת, וגם הבנתי מהדברים של המורה שיש חשיבות גדולה בהבהרת האמת דרך תערוכת "האמנות של ג'ן שן רן".

חיפשתי תשובות בחוץ, כמו מה עשינו לא נכון? חיפשתי ושאלתי את עצמי היכן כשלתי? זהו פרויקט עולמי, אז בכל העולם קרו דברים שאיננו מודעים להם? עלו הרבה שאלות שלא קיבלתי עליהן תשובות.

בנוסף חשבתי מה יקרה עם הצוות שבנינו, יש קשר כל כך מיוחד בין כולנו -- מה קרה פתאום?!

ואז הגיעה ההבנה שיש לי כאן החזקה לצורה שבה אני רוצה וקשורה להבהיר את האמת, כמו כן אני קשורה רגשית לצוות ולאווירה הנחמדה, עלתה מחשבה שעשינו דרך ארוכה ביחד ועכשיו צריך להיפרד, ועל כל זה אני צריכה לוותר.

ואז הגיעה ההבנה מהפא כאשר חזרתי ולמדתי את ההרצאה של המורה "ללמד את הפא בדיון על יצירת אמנות יפה" שממנה שאבתי לאורך כל הדרך את ההבנות בהתנהלות שלי בתערוכה, (וכמובן מהפא שהמורה מלמד אותנו). הבנתי שיש לי ליווי צמוד של המאסטר ושכל האלוהיות אתי בכל רגע, ורק כאשר באמת אהיה במחשבה הנכונה ההבנה תגיע.

להלן ציטטה שהביאה אותי להבנה זו מתוך ההרצאה על אמנות יפה:

"עכשיו אני אדבר קצת על מה אמנויות האנושות אמורות לתאר. האם מטרת אמנויות המין האנושי לתאר את בני-האדם עצמם, או לתאר נופים, או לתאר אלוהויות? או רוחות? אתם צריכים לדעת שהאמנויות האמיתיות של המין האנושי הופיעו תחילה במקדשים של אלוהויות. מטרה נוספת של העברת היבט זה של תרבות מצד האלוהויות לבני האדם היה כדי לתת לבני האדם לראות את הוד האלוהויות, ולהאמין שהטוב והרוע זוכים לגמולם – עושי רע יקבלו גמול, אנשים טובים יקבלו ברכות, ומטפחים יעלו לשמיים. הופעת כל האמנויות המערביות החלה בכנסיות. פסלים במזרח בזמנים הקדומים היו כמעט כולם של אלוהויות, והציורים העתיקים ביותר והמוקדמים ביותר שעברו בירושה בסין היו כולם של אלוהויות. האם יש גבול לציור אלוהויות על ידי בני אדם? לא, אין. הקוסמוס הנרחב, וכל דבר שביקום הקוסמי העצום... כשבני אדם באמת מאמינים באלוהויות, ובאמת עוסקים בתיאור אלוהויות, אלוהויות יראו את הדברים האלו לבני האדם. זהו הדבר המושלם ביותר, הקדוש ביותר, ומה שהמין האנושי עורג אליו, והיעוד הנפלא ביותר. לכן, מה שהעבודות יכולות לתאר הוא ללא גבולות".

התבוננתי שוב בציורים וגיליתי להפתעתי שיש בכל הציורים את הביטויים המיסטיים ואת אותן האלוהיות שמלוות אותנו בתהליך הטיפוח.

ואלו הן אותן אלוהיות שהראו לי את הדרך והביאו אותי להבנה האחת הזו :

"שההבדל בין אנושיות לבין אלוהיות, הוא רק ההבדל של מחשבה אחת" (מתוך לימוד הפא בוועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004)

ומתוך "הונג יין III": "מחשבה אחת"

"ארצי וקדוש, אפיק אחד מפריד ביניהם להתקדם או לסגת: שני תחומים שונים עומדים להיכנס למקדש שביער צעד אחד ואתה בשמים"

זו פעם ראשונה שהרגשתי שההחזקה השתחררה בקלות יחסית, כמו לשחרר פרפר מתוך כף היד, שכאשר ההבנה הגיעה והשתחררו כל הרגשות וההחזקות, הייתה לי תחושה של התעלות יוצאת דופן ושל חופש שאינו ניתן לתיאור. תחושה של ריחוף באוויר של רצון ודחיפות בהצלת המון יצורים חיים ותחושה של דחיפות ללמוד ולתרגל כמה שיותר כדי להשלים את אותם הנדרים שנדרתי.

הבנתי גם שאני רוצה להיות חלק מאיזה שהוא צוות כדי שאוכל להעניק מכישוריי ויכולותיי. אז הגיעה ההבנה שהפרויקט שאני מאוד רוצה להיות חלק ממנו הוא מופע ה"השן יון", ואני מאמינה שהוא חייב להגיע אלינו. מופע ה"שן יון" תמיד היה לי מקור להשראה ודוגמא בטיפוח ונראה לי אך טבעי שזה יהיה הכיוון שלי ללכת בו. אך עד שזה יסתייע אבחר לי צוות אחר.

אז אני רוצה לסיים בכמה שורות משיר נוסף של המורה מ"הונג יין 3" שמבטא יותר מכל את ההרגשה שלי כאשר הבנתי את הדברים.

"צפייה ב'שן יון'"

"כשהמסך הגדול נפתח, גן עדן נִגְלֶה אלוהויות, בודהות, בודהיסאטוות, עננים ססגוניים, מבשרי ברכה תופים ופעמונים נשמעים יחדיו – מוסיקה שמימית מתחילה סרטים מרפרפים, יפהפיות שמימיות רוקדות ואג'רות, ארהאטים והמוני מלכים שמימיים מסך הרקע – כמו קשת שבשמים, העוצמה אדירה אור הפא, רחום, ממיס את לבבות הקהל האנרגיה חזקה, חמשת אלפים עיניים משתאות מרגיש יותר כמו חלום מאשר כמו מופע..."

אני מאמינה במורה ומאמינה בכל המטפחים, שכל החלקיקים המיקרוסקופיים שלנו כבר יתאחדו ונזכה שמופע ה"שן יון" יופיע באולמות המפוארים שלנו ונזכה ולהגשים את נדרינו.

תודה לכם צוות תערוכה נפלא, אני מוקירה את כולכם ביחד ואת כל אחד לחוד שנתתם לי להבין דברים שבלעדיכם לא יכולתי להבין ובזכות כולכם הגענו עד הלום והקמנו צוות נפלא.

נכון ,אז יש לנו עוד המון להשתפר אבל אשמח לעשות זאת עמכם ושנצעד ביחד עם כל המטפחים לעבר המשימות החשובות שלנו.

כל מה שכתבתי אלו רק הבנותיי האישיות אשמח להערותיכם והארותיכם.

תודה אינסופית לשי-פו הרחום, תודה לכם מטפחים יקרים על הסובלנות הרבה שלכם.