להשתחרר מהאשמה

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השלוש עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

מאסטר נכבד, עמיתים יקרים,

במשך שנים ליוותה אותי תחושת אשמה, גם הרבה אחרי שהתחלתי לטפח. ברגע שהראש היה פנוי, בלי שום דבר שצריך לטפל בו או לחשוב עליו, הגיעה שוב אותה תחושת אשמה, עם תחושת התכווצות פנימית ולחץ דם שעולה פתאום. בעיקר כשאנשים מסוימים מתקרבים לאזור, כמו בעלי למשל. לא מדובר באשמה על משהו מסוים, או על משהו ספציפי שעשיתי לא בסדר. מין אשמה פנימית כזו שישבה שם בפנים והשמיעה את עצמה בכל רגע שרק נכנסתי לקצת שקט, שקט שמיד פינה מקום לאותה תחושת אשמה. והאשמה הזו השפיעה מאוד על ההתנהלות שלי ביום יום, וגרמה לי לפעול תמיד מתוך מקום של חוסר ביטחון. והמצער ביותר – במקרים רבים גם בשעה שהבהרתי את האמת.

כבר בשלבים די מוקדמים של הטיפוח זיהיתי את הרדיפה שלי לפרפקציוניזם, ורבדים די רבים מהפרפקציוניזם הזה אפילו הצלחתי לסלק. אבל, כנראה שלרבדים שעדיין נשארו אצלי הייתה תרומה לאותה תחושת אשמה. בכל פעם שעשיתי משהו לא מספיק טוב, שוב התעצמה האשמה – "למה לא עשיתי את הדבר הזה כמו שצריך, לפי הסטנדרט?"

כשהסתכלתי פנימה וניסיתי לראות אחרי מה אני כל כך רודפת, זיהיתי שם את קורת הרוח – אותה תחושת שמחה גדולה במקרים שכן הצלחתי לעשות את הדברים בסטנדרט שרציתי, בעיקר כשאחרים התייחסו לכמה טוב עשיתי אותם. אז יופי, יש מפתח – אוותר על הרדיפה לקורת הרוח ולהישגים, אולי גם עוצמת האשמה שאני מרגישה במצבים ההפוכים תתעמם במידה מסוימת.

אבל זה לא עבד. האשמה לא מרפה. כמה שאני מנסה היא יושבת שם ולא מניחה לי. אחרי כמה חודשים הרגשתי שממש יושבים שם כוחות ישנים או שדים שהתלבשו עליי, ומנצלים איזו פרצה כדי שאאמין בעצמי פחות.

בהרצאה שמינית בספר "ג'ואן פאלון" המורה כותב:

"בהיבטים אחרים בטיפוח-תרגול ובמשך התהליך צריך גם כן לשים לב שלא לפתח את המנטליות של קורת-הרוח – המנטליות הזו יכולה בקלות להיות מנוצלת על ידי שדים."

יופי, אז גם אם זה עדיין לא שורש העניין, ייתכן שזו הפרצה שנתתי להם, קורת הרוח. החלטתי למוסס את השדים האלו. יעוררו בי תחושת אשמה כמה שינסו, אני אסתכל על זה מהצד ואתן לזה לעבור הלאה, אוותר לחלוטין על הרדיפה אחרי תחושת קורת הרוח. אשתדל להגיע למצב שהלב לא זז כשאני פחות מצליחה בדברים שאני עושה.

לאט לאט ובהדרגה זה עבד, לפחות לתקופה די ממושכת. לקח אמנם חודשיים שלושה עד שכל החומר הזה נשחק – אבל בתהליך הממושך הזה יצאה תחושת האשמה במסות עצומות והצלחתי, לאט לאט, להגיע יותר פעמים למצב שהלב אינו זז. כך זכיתי להגיע למצב שהאשמה כבר לא הציקה לי ברגעים של שקט ועברתי לתקופה מסוימת לטפח דברים אחרים.

ועם השקט החדש, קיבלתי מתנה נפלאה – שינון הפא. פתאום הצלחתי לשנן את הפא הרבה יותר מבעבר. ומאותו רגע, פעילויות שגרתיות של החזקת הבית כמו טיפול בכביסה או שטיפת כלים, שכאמא לארבעה ילדים יש לי מהן בשפע, הפכו לרגעים שבהם אני מצליחה להתחבר שוב למחשבה הנכונה ולהתרומם למעלה, מעבר לסביבה הרגילה שמקיפה אותי מכל עבר.

כל זה היה בערך לפני ארבע שנים, ובאמת השגתי שקט לתקופה מסוימת, אבל בשנה, שנתיים האחרונות כנראה הגיע הזמן לטפל ברבדים עמוקים יותר של האשמה הזאת, כי היא השפיעה מאוד על עבודת הדאפא שלי, במגוון ערוצים שונים. לדוגמה, בעבודתי ככתבת לקח לי המון זמן עד שהעזתי לראיין, וגם אז פעמים רבות ניהלתי את הריאיון מעמדה של נחיתות. גם כסייעת בקבוצת התרגול והלימוד המקומית שלנו עברתי תהליך ארוך וממושך של להעז להיות דמות משפיעה יותר. ובעצם, גם כיום יש לי עוד לא מעט להשתפר בכך.

חזרתי לבדוק מתי אני מרגישה את האשמה הזאת. למשל, בכל פעם שמישהו לא מסכים עם מה שאני אומרת, אני מקבלת את התחושה שאמרתי שטות. אני חשה שוב את התסכול שאני לא בסדר, לא מצליחה להסביר את עצמי ואומרת שטויות. קודם כל זה היה בבית, מול בעלי שאינו תלמיד דאפא. במשך תקופה ממושכת הוא הקרין מרמור – כמעט על כל מה שאמרתי קיבלתי בתגובה פרצוף חמוץ במקרה הטוב, וציניות ארסית במקרים רבים אחרים.

אבל ניחא, הוא אדם רגיל, הוא לא מבין, ולא יכול בינתיים להבין את את מה שמעבר לעולם שלו. לא נורא אם הוא לא מצליח להבין אותי. הבעיה הקצת יותר מאתגרת הייתה שגם באתר התרגול שלנו, בקבוצת הלימוד, הרגשתי לפעמים שלא משנה מה אני משתפת, יהיה מישהו או מישהי שיצביעו על כמה זאת שטות גמורה.

בהתחלה זה די שיתק אותי. נכנסתי למקום של המון המון זהירות במה שאני משתפת ואומרת. אבל די מהר הבנתי שזה לא הפתרון. אם רוצים לבנות סביבה תומכת של שיתוף בקבוצה שלנו, ולעבור את התהליך הזה, חשוב שאקח את הדברים יותר בקלות כשלא מסכימים עם דבריי. זה לקח לא מעט זמן. בהתחלה די הכרחתי את עצמי להתעלם מהתגובות, שאותן באופן אישי חוויתי ככיסוח, אבל עם הזמן ראיתי שאולי לא רק בי משהו לא בסדר. אם ממילא צפויה תגובה מכסחת, ולא תמיד משנה מה אני אומרת, אז אפשר לקחת את זה יותר בקלות, זה כבר לא בהכרח אומר שאני אמרתי שטות. ייתכן שבחלק מהמקרים יש כאן גם חוסר סובלנות של הצד השני.

זה עזר לי לקחת הרבה יותר בקלות את התגובות הקשות, המכסחות, אבל עם זאת, עם תחושת הרווחה הזו יכולתי להמשיך ולהשאיר את ההסתכלות פנימה ברמה שטחית בלבד. רק לטפל בתחושת האשמה עצמה בלי לבדוק אחרי מה אני בעצם רודפת כשאני כל כך צמאה למשובים חיוביים ותומכים. בעקבות זה שלקחתי בקלות את התגובות הקשות, לפחות הנסיבות קצת השתנו, ולאט לאט סביבת השיתוף שלנו בקבוצה הלכה ונבנתה.

באותם השלבים, כשהתמודדתי עם תחושת האשמה, קלטתי פתאום כמה בכל ההתעסקות הזו באשמה, אני בעצם מפנה תשומת לב רבה מאוד ל"עצמי". במקום להתמקד באחרים, לחשוב על איך להצליח יותר לעזור להציל אותם. המון אנרגיה ומחשבה מתבזבזים כאן על התעסקות בעצמי, כשבעצם אני רוצה דווקא להפוך להיות יותר ויותר חלקיק פא. התובנה הזו עזרה לי להתעסק פחות באשמה. הרגשתי שזה סוג של אנוכיות להתעסק כל כך הרבה בעצמי, ואין מקום לאנוכיות כזאת. ושוב, מצד אחד זה הקל על ההתמודדות עם האשמה, אבל מצד שני, אפשר לי להשאיר את ההסתכלות פנימה רק ברמה הזו. כנראה שגם האגו שלי שמח שעצרתי שם את ההסתכלות פנימה, והיה לו נוח מאוד עם זה שלא ראיתי עד כמה הוא מסתתר שם מאחורי האשמה.

אבל הבנתי כמובן שלא אוכל להמשיך עוד זמן רב להסתכל פנימה רק בשטחיות. אם אני עדיין לא בודקת מה שורש העניין, הנסיבות יאלצו אותי לעשות את זה.

בהתחלה זה הודגם בעדינות יחסית. למשל, לפני קצת יותר משנה, באחת מהפעמים שהקרנתי את הסרט "פרי צ'יינה" הופתעתי בסוף ההקרנה שלצופים היו מעט מאוד שאלות. הרגשתי שלא כל כך הצלחתי להתחבר אליהם. בדרך כלל הסרט העוצמתי הזה חורט רושם עמוק בליבם של הצופים שלא משנה עם כמה חוסר ביטחון אני מגיעה, השדה כל כך חזק שכל חוסר הביטחון מתפוגג לאורך הסרט ובהרצאה שלאחר ההקרנה אני מצליחה להיות כמו חלקיק פא קולח ובהיר העונה בצורה מעמיקה ומעניינת על כל שאלות הצופים.

אבל מהמשוב שהגיע למחרת הבנתי טוב יותר מה השתבש כאן. התלוננו שלא הצלחתי לענות לעומק על השאלות. כשניסיתי להבין מה באמת קרה שם, ראיתי שמצד אחד, הגעתי להקרנה עם פחות רדיפה אחרי הישגים ותוצאות, ממקום שליו יותר מבדרך כלל. אבל מצד שני עדיין התנהלתי מאותו מקום חסר ביטחון, רק שהפעם בהשוואה לפעמים קודמות פחות ריסנתי את חוסר הביטחון הזה. עמדתי מולם מאותו מקום מתנצל שמאז ומעולם הכרתי כל כך טוב.

כך התחדדה לי תחושת הדחיפות, שאני חייבת לסלק את האשמה הזו והייתי פתוחה להבין אותה יותר לעומק – אחרי מה אני רודפת כל כך. ועם פתיחות שכזו, כמובן שהחיים מזמנים את המצבים המצביעים על ההחזקה בצורה הברורה ביותר. הפעם ההתנסות כבר הייתה עוצמתית הרבה יותר, והיא הגיעה במהלך העבודה בעיתון.

אבל לפני הדרמה עצמה, כדאי שאתאר קצת את התהליכים שהובילו אליה. לאט לאט ובהדרגה, עם הלחץ שהלך וגבר לאורך הזמן בצוות התוכן, ועם ה"דד ליין" שתמיד חיכה שם מעבר לפינה ומנע ממני לעשות עבודה איכותית / פרפקציוניסטית כמו שהכרתי ואהבתי בעבר. נקלעתי למצב שיותר ויותר כתבות שמסרתי לעריכה היו ברמת איכות נמוכה, ויותר עבודה נשארה לעורכים שלי, שגם ככה היו עמוסים ולחוצים בעצמם.

השיא היה באחד הגיליונות. ניסיתי לכתוב על תרבויות העבר שקרסו, ולא ממש הצלחתי. שוב ושוב עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה אבל הגירסה ששלחתי פשוט נפסלה מהיסוד עם הסברים מפורטים מדוע. בכל מחזור כזה תחושת ה"את לא בסדר" הישנה והמוכרת הלכה והתעצמה. בסופו של דבר, כשמועד הירידה לדפוס כבר כמעט והגיע, העורך כתב כמעט את כל הכתבה בעצמו, וטוב שכך, כי אני כבר לגמרי לא האמנתי ביכולת שלי להשלים משימה שכזו.

זהו. זה כבר שיא השיאים. תחושה כה עזה של "את לא בסדר" כבר מזמן לא הייתה לי. עכשיו כבר אין ברירה, צריך לראות למה אני לוקחת כל כך קשה את הביקורת, שוקעת כל כך עמוק בתחושת האשמה וקורסת. אחרי מה אני עוד רודפת?

בהסתכלות ראשונית פנימה, נזכרתי במה שראיתי בהסתכלויות קודמות כאלה בעבר – הרדיפה אחר קורת הרוח. וזו הייתה נקודה טובה להמשיך ממנה. תוך יום יומיים כבר היה ברור אחרי מה אני רודפת כל כך, ולמה כל השנים האלו היה לי נוח להמשיך "להשאיר זאת מתחת לשטיח" – ההחזקה לתהילה ולכבוד.

רק אז, אחרי שהתרסקתי לי ביחד עם התרבויות שעליהן ניסיתי לכתוב, הסתכלתי מספיק עמוק פנימה וראיתי את זה כל כך בבירור.

זה הביא אותי למקום של יותר שקט. פתאום, כשאומרים לי שהכתבה לא יצאה טוב, הרבה יותר קל לי להסתכל על זה בפשטות ולומר, לעצמי ולאחרים: "כן, זה מה שאני יודעת כרגע לעשות, אשמח ללמוד לעשות את זה טוב יותר". כבר אין המאבק להגן על הכבוד שלי.

אני עדיין לא יכולה לומר שסילקתי את זה לחלוטין. גם עכשיו במשך כתיבת ההתנסות נותנים לי הזדמנויות לראות היכן התחרותיות הזו על תהילה עדיין יושבת שם ומנסה להרים את ראשה מדי פעם. אבל עכשיו אני כבר מרגישה ומודעת שעמוק בפנים יש בי חלקים שכבר ממש לא רוצים אותה, ואפילו די מואסים בה.

כי הרבה יותר קל לעזור למאסטר במשימות שלקחנו על עצמנו אם נטפל בהן ממקום פחות אנוכי, "כחלקיק פא", שמוקדש באמת להצלת היצורים החיים.

בלימוד הפא בסן פרנציסקו בשנת 2005 המורה אומר:

"בעוד אתם מטפחים בחברה של האנשים הרגילים, או שאתם מזדהמים על-ידי החברה הרגילה או שאתם משנים את החברה הרגילה."

ובחודשים האחרונים הטיפוח שלי נמצא במקום של למצוא את האיזונים החדשים מול האנשים שאני באה אתם במגע. כיצד אני מזדהמת פחות מהחברה הרגילה ומצליחה לשנות אותה יותר – מצליחה לקחת על עצמי יותר את התפקיד המוביל.

שינוי שכבר ניכר בהשפעתו הוא בהתנהלות מול המרואיינים, בעיקר אלו הזרים, אותם אני מראיינת באנגלית. בעבר הם אתגרו אותי הרבה יותר עד כדי כך שפעמים רבות גם התקשתי להבהיר להם את האמת. באחד הראיונות האחרונים שערכתי באנגלית, פתאום הצלחתי לנהל ולהוביל הרבה יותר את מהלך השיחה שגם הפכה לקולחת הרבה יותר מבעבר. זה כמובן השפיע גם על היכולת שלי להבהיר להם את האמת בסוף הריאיון.

גם בקבוצת הלימוד שלנו, בחודשים האחרונים קל לי וטבעי לי יותר להציג את התובנות שלי וכשצריך, "לשים את הדברים על השולחן". בהתחלה אולי הגעתי לקיצוניות ההפוכה ולפעמים הייתי בוטה מדי, אבל עם הזמן הדברים נכנסו לאיזון ולאחרונה גם החמלה היא מרכיב חשוב בטיפוח שלי כסייעת.

ומה לגבי ההתנהלות במשפחה? תוך כדי כתיבת ההתנסות התעוררתי להבין היבט נוסף של האשמה שליוותה אותי, וכמה לא התאים שנהגתי לקחת אותה על עצמי. היא גרמה לי להתאים את עצמי יותר מדי לאחרים - למשל לבעלי.

"כל האנשים הרגילים אומרים כך ועושים כך ואתה מאמין בהם?" (מתוך ההרצה השנייה, "ג'ואן פאלון")

הבנתי שכשייחסתי חשיבות כה גדולה להאשמות שהגיעו ממנו, בעצם אמדתי את הדברים מנקודת המבט האנושית שלו, במקום מתוך הפא.

גם כאן נתיב הטיפוח התיישר במידה מסויימת בחודשים האחרונים. אני כבר לא מפחדת ומתנצלת כשאני שמה בקדמה את התובנות שלי מהפא, כמו גם את המחויבויות שלי הקשורות לעבודת הדאפא ולשגרת הטיפוח. עם זאת, גם כאן הטיפוח שלי עובר דרך האיזונים. חשוב שאלו הסובבים אותי, מרביתם המכריע אנשים רגילים, ירגישו ממני ובעזרתי את החמלה הגדולה של הדאפא, ואת הנתיב המאוזן של הטיפוח.

צוואה יקרה מאבא

עד שנפטר לפני קצת יותר משנה, ליווינו את אבי בקשיים שאתגרו אותו כשהתמודד עם מחלת הסרטן. כיוון שאני מתגוררת רחוק מההורים, עיקר המעורבות שלי בעניין הייתה ללוות את אימי ולתמוך בה, בעיקר בשיחות טלפוניות, מול כל האתגרים הבלתי נתפסים שעמם נאלצה להתמודד כשטיפלה בו במסירות. היו לי גם מבחנים של לשמור על לב שליו כשאני רואה את יקיריי סובלים כל כך ובכל זאת צריכה להמשיך לנהל את חיי השגרה המשפחתיים ולהמשיך לכתוב את הכתבות בצורה הטובה ביותר. מתוך הרצאה שמינית בספר "ג'ואן פאלון":

"האם זה יזיז את לבך כשקרוביך או חבריך סובלים ואיך תשקול את הדברים?"

שיאו של המבחן הזה הגיע דווקא מיד לאחר פטירתו, כשהכוחות הישנים ניצלו ביסודיות את המצב בשביל ליצור מבחן לנחישות שלי. בדיעבד התברר שהריאיון שהצלחתי לתאם בקושי רב עם פיזיקאי אמריקני, תואם לכ-13 שעות אחרי רגע הפטירה. נסעתי למשרד העיתון כדי לערוך את הריאיון בשדה החזק של הפא, ורק אחר כך הצטרפתי לשאר בני משפחתי האבלים.

כחודש לפני שנפטר, כשהבין שלא נשאר לו עוד זמן רב, אבא הזמין את כל ארבעת ילדיו, בזה אחר זה, לשיחות פרידה. כשהגעתי, בשעות בוקר, הוא ניהל את השיחה ביני לבינו, ולא הצלחתי להגיע לנושאים שחשובים לי. אבל בערב, עם הרבה מחשבות נכונות נחושות שלי, הגיע הרגע שהייתי לצידו בשקט, בלי אף אחד באזור. כשאמרתי לו שאני מבקשת ממנו שלכל מקום שאליו יגיע יזכור ש'אמת, חמלה וסובלנות' זה דבר טוב, הוא ענה לי במהירות: "אמת, חמלה וסובלנות? זה הדבר הכי קדוש שיש!"

מאז אני מנסה, גם ברגעים השוחקים והמאתגרים, לזכור את המילים החשובות האלו. אני גם רוצה לאחל כאן לכולנו שנצליח לזכור את זה יותר, בכל רגע ורגע.

אלו הבנותי ברמת הטיפוח הנוכחית שלי. אנא העירו על כל דבר שאינו הולם

תודה רבה למורה הנכבד על חמלתו האין סופית ועל הליווי הכל כך צמוד.

תודה רבה לעמיתיי המטפחים.