לפתור אי-הבנות באמצעות התבוננות פנימה

(Minghui.org)

אני נותנת סיוע טכני לפרויקטים של דאפא ועובדת מול מתרגלים עמיתים רבים. אחת מהם, מתרגלת באה בימים שאני מכנה "דודתי" (כינוי כבוד בסין למישהי מבוגרת), שומרת לי טינה כבר זמן ארוך, מה שמקשה ומוסיף מתח ליחסי העבודה בינינו.

מההתנסות הזאת שקרתה לאחרונה למדתי הזאת שככל שניטיב לסלק את ההחזקות שלנו, להרחיב את הלב ולטפל בבעיות באופן רציונלי, כך נוכל לאפשר ניצול יעיל יותר של משאבי הדאפא בפרויקטים להצלת ישויות חיות.

הייתי רוצה לשתף כיצד למדתי בהדרגה להתבונן פנימה, לגלות את ההחזקה שלי, ובסופו של דבר לתת מענה לקושי שהיה ל"דודה" ולי. אני מקווה שהשיתוף יהיה לעזר למתרגלים שנתקלים בסוגיות דומות, כמו גם למתרגלים המספקים תמיכה טכנית כמוני.

לדודה אין הכנסה קבועה, אבל היא מתקיימת מחסכונות שנותרו לה ממספר עסקים שניהלה בעבר. ביתה הוא מקום אידיאלי להקמת אתר ייצור חומרי הבהרת העובדות, משום שהיא גרה בו לבד.

במהלך החודשים הראשונים שעבדנו יחד הגעתי לביתה לעתים קרובות. לימדתי אותה הרבה טכניקות נפוצות שמשתמשים בהם באתרי ייצור חומרי הבהרת אמת. לאחר מכן, כשהמיומנויות הטכניות שלה השתכללו והצורך לסייע באתרי ייצור אחרים גבר, צמצמתי את תדירות הביקורים שלי אצלה. עקב כך נוצרו בעיות לא צפויות.

"דודתי" ציפתה ממני שאמשיך בביקוריי אצלה. פעם אחת הלכתי לביתם של מספר מתרגלים כדי לטפל בקשיים שעלו. השעה הייתה מאוחרת כשסיימנו ומאחר שלמעשה לא קבעתי איתה פגישה. לא הגעתי לביתה באותו יום.

כשכבר הגעתי אליה באחד הימים בשעה מאוחרת, היא כבר לא חייכה אלי משפתחה את הדלת. היא אמרה בקרירות "אינך רוצה יותר לבוא אלי, נכון? אם זה כך את יכולה לומר לי ישירות ואל תתני לי לנחש ניחושים".

היא נראתה מאוד לא מרוצה והמשיכה: "אם את לא רוצה לבוא, אל תבואי יותר. באת כל כך מאוחר. האם את גם תלכי מהר? אם את לא רוצה לבוא לכאן, פשוט אמרי לי. אם לא אוכל לפתור את הבעיות הטכניות – אתפטר". מעולם קודם לכן לא דיברו אלי מתרגלים בצורה כזאת.

על פני השטח הייתי די שלווה ושוחחתי אתה כשעתיים באותו יום. חוסר שביעות הרצון של ה"דודה" התפוגג בהדרגה, אולם אני הרגשתי עמוסה ומוטרדת. נהגתי לחשוב שלא ניתן להשפיע עלי בקלות, אבל כשהגיע המבחן, גיליתי שלא הייתי יציבה כל כך. בדרכי הביתה שמעתי את הרצאות המורה וסערת רוחי נרגעה מעט.

"דודתי" המשיכה להתלונן באמצעות הדואר האלקטרוני היא שאלה:" מדוע אינך אוהבת לבוא לביתי?" ; "האם זה בגלל שלא אכפת לך מה קורה בבית שלי? את תמיד הולכת למקומות אחרים אבל לא אליי". על מה את מבזבזת את זמנך בכל יום?" ועוד.

אחרי שקראתי את מה ששלחה שלה ניסיתי לענות על ההאשמות נקודה אחר נקודה. לשאלתי מה הבסיס לכל תלונותיה היא ענתה שהיא מאמינה שהשיפוט שלה נכון.

המצב נמשך כך כמה חודשים. הרגשתי חסרת אונים ולא רציתי ללכת לביתה עוד. לא היה ברצוני להקשיב להאשמות חוזרות ונשנות ולא רציתי כל העת להסביר לה דברים ולהזכיר לה שקודם תתבונן בבעיות מנקודת מבט של הפא ורק אז, אחרי שעה או שעתיים, לפתור את הבעיות הטכניות.

בהמשך לא מיהרתי לפתור את הבעיות שהיא התלוננה עליהן במכתבים ששלחה. כל עוד אתר הייצור שלה המשיך לפעול, שלחתי לה תשובות קצרות ומתנשאות.

מתרגלים אחרים היו מלאי הערכה והבנה כשבאתי לביתם לסייע. הם תמיד אמרו: "את כל כך עסוקה. העבודה כמעט הושלמה אני כבר אדאג לשאר עם מחשבות נכונות. בבקשה חזרי הביתה".

הייתי די אובדת עצות באשר לשאלה מדוע יש הבדל תהומי בין מתרגלים אחרים ל"דודה". כיצד אוכל להניע אותה לחדול מלהתלונן? איך אוכל לעזור לה להתבונן בדברים מנקודת מבט של הפא? זמן מה חשבתי שהבעיה שנוצרה היא כתוצאה מהטיפוח הדל שלה והתחלתי לחשוב על דרכים לעזור לה להשתנות.

באמצעות קריאת ההרצאות של המאסטר הנכבד ומאמרי שיתוף מעמיקים של מתרגלים, הבנתי בהדרגה שהבעיה היא מבחן שעליי להתגבר עליו. הבנתי לבסוף מה הייתה הבעיה שלי: לא יכולתי לסבול שלא מבינים אותי ולא יכולתי לשאת את התחושה שעושים לי עוול.

בכל פעם שה"דודה" לא הבינה אותי, לבי החסיר פעימה. הייתי יותר ויותר קצרת רוח. קשה היה לשמור על מצב יציב, על מחשבות רציונליות וסבלנות בעת שזה התרחש. מחשבותיה עליי העסיקו אותי ולא נתנו לי מנוח. בקיצור, כמטפחת דאפא לבי היה צר מלהכיל, והגיעה השעה להרחיב את הלב.

התבוננות מעמיקה יותר בתוך עצמי הולידה את ההבנה שלא הייתי צריכה להיות מושפעת מיחסה כלפיי. הייתה לזה השפעה שלילית על שיתוף הפעולה שלי איתה. בטיפוח, בדרך כלל החזקות אנושיות נגלות בדרך זו. אני אמורה להרחיב את היכולות שלי להכיל. הטיפוח שלי בפועל השתקף בהתבוננות פנימה.

הבנתי שהגיע העת לסלק את ההחזקות והמושגים האנושיים האלה, לוותר על ה"עצמי" ולהרחיב את היכולת שלי להכיל. כך אהיה יציבה ולא אושפע בקלות מהסביבה. הזכרתי לעצמי להתייחס אל עצמי כאל מתרגלת דאפא.

בהדרגה הצלחתי לחייך אליה מעומק לבי ללא קשר למצבי הרוח המשתנים שלה. גם היא התקדמה בלימוד הפא ושיפרה את מצב הטיפוח שלה. דיברנו ושיתפנו בינינו לעומק, וזה סייע בידנו להתגבר על הפרעות שהיו באתר ייצור החומרים שלה. היא שקדה על הפקת תוצרים יפהפיים. אחרי ששיתפנו בינינו כמה משפטים היינו יכולות תוך כמה דקות להתמקד בעשייה של הפרויקט שהיה על הפרק, אפילו אם היא שוב חשה לא מרוצה לפעמים.

אני זוכרת בבהירות את דברי הדודה לאחר שהסתכלתי פנימה וזיהיתי את הבעיה בתוכי. היא אמרה: "אינך צריכה למהר ולהגיע אלי עכשיו. אני יודעת שרבים זקוקים לך. רק בדקי את האימיילים שלך לעתים קרובות. כל עוד אוכל ליצור אתך קשר כשאיתקל בבעיות, זה בסדר".

הבנתי שכל עבודה שנעשה, בין אם זו עבודה טכנית או שיתוף פעולה אחר עם מתרגלים, אפילו אם על פני השטח זה נראה כעזרה למתרגלים בפרויקטים – אנחנו לא יכולים להתעלם מהגורמים הרבים של טיפוח שמשובצים בתוך זה.

הפרויקטים השונים בהם אנו מעורבים הם סביבות טיפוח בהן אנו עוזרים זה לזה ומשתפרים ביחד. כשכל אחד יבין זאת ויוכל להתרומם מעלה, הפרויקטים יתנהלו בצורה חלקה.

זיהיתי גם החזקה לרגשות התנשאות. בה בעת שאני נראית תמיד כנועה ואומרת שכדאי שנחקור ביחד את הבעיה, נוכחתי לדעת שהמילים האלה הם רק מתוך נימוס. בתת ההכרה שלי קיוויתי שמתרגלים יחשבו שאני ידענית גדולה ושלמרות זאת נותרתי ענווה.

כיום, כשמתרגלים משבחים את המיומנויות הטכניות שלי או מודים לי, אני מגיבה בכנות ואומרת: "למעשה, אנחנו עושים אותו דבר ואינני עושה משהו מיוחד, כך שאינכם צריכים להודות לי. אם אתם רוצים להודות למישהו, אז הודו למאסטר".