כשהולכים ישר בנתיב הטיפוח שסודר על ידי המאסטר – נסים יקרו

(Minghui.org)

"אם כל אחד ואחת מכם יוכלו להבין את הפא מעומק הלב, אז זו תהיה התבטאות של הפא שעוצמתו ללא גבולות – ההופעה מחדש של פא הבודהא בעל העוצמה בעולם האנושי." ("עצת הזהרה", מ"יסודות להתקדמות במרץ")

אני מתרגלת פאלון גונג כבר שנים רבות. תיקון הפא של המאסטר כבר לקראת הסוף. המאסטר רק מחכה לנו, תלמידי הדאפא, להרים את עצמנו ולהיות אלוהויות בשעה שאנו מצילים אנשים.

ברצוני לשתף את ההתנסויות האחרונות שלי בטיפוח כדיווח למאסטר וכשיתוף עם מתרגלים עמיתים.

ללכת היטב בנתיב של המאסטר והרדיפה לא תתרחש

מתרגל הגיע לביתי פעם ואמר, "מתרגלת א' נעצרה". חשבתי, "עלי לוודא את העובדות ואז לכתוב דיווח לאתר מינג-הווי".

למחרת ניגשתי לתחנת המשטרה ושם נודע לי לאן נלקחה המתרגלת.

פגשתי שני שוטרים בפנים ושאלתי אותם, "האם מתרגלת פאלון גונג נעצרה ונשלחה לכאן לפני יומיים?"

הם ענו פה אחד, "לא. אנחנו לא מתעסקים כאן עם מתרגלי פאלון גונג". שמעתי חמלה בקולם. זה היה המאסטר שהצביע לי על כך שעליי לעזור להם להתנער מהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) ולפרוש מכל הארגונים המסונפים לה. הם עשו זאת מיד. שני חיים ניצלו.

הלכתי לתחנת משטרה אחרת וראיתי ארבעה שוטרים. שאלתי אותם, "האם מתרגלת פאלון גונג שנעצרה נשלחה לכאן לפני יומיים?"

הם הודו, "כן, יש לנו אחת".

המשכתי, "איפה היא עכשיו? איך אתם מתכוונים לנהוג בה?"

הם אמרו לי, "היא נשלחה למרכז מעצר לעשרה ימים. לאחר מכן היא תשוחרר".

הם שאלו אותי מי אני ומה טיב היחסים בינינו.

עניתי, "אני גם כן מתרגלת פאלון גונג".

אחד מהם צהל, "הַא, היא טסה ישר לתוך המלכודת שלנו".

פניתי אליו במלוא הרצינות, וקראתי בקול את המספר על התג שלו, "עשית טעות. איך אתם יכולים להחשיב את עצמכם כמלכודת לחטוף אנשים חפים מפשע? אנחנו אזרחים שומרי חוק. אתם אנשי משטרה. אתם כאן כדי להגן על אנשים טובים מפני האנשים הרעים".

הוא מיד הרכין את ראשו בשעה שהאחרים צחקו בקול רם.

התחלתי להבהיר להם את האמת. מישהו שאל: "איך קוראים לך? איפה את גרה?"

בלי להסס נתתי להם את שמי ואת כתובתי. לתלמיד דאפא אין ממה לחשוש ומה להסתיר.

ידעתי שהמאסטר השתמש במקרה של מתרגלת א' כדי להדריך אותי למרכז המעצר בו היא נמצאת כדי להבהיר שם את האמת.

החצר במרכז המעצר הייתה גדולה, אך הייתה שם תנועה רבה.

לרוב האנשים שעבדו שם היה זמן להקשיב לעובדות האמיתיות. רק מעטים התנגדו להצעתי לעזור להם להתנער מהמק"ס ולפרוש מכל הארגונים המסונפים לה.

רק שוטר אחד, מנהל חשבונות, לא השתכנע. כל יום באתי לשם, ובכל יום הוא היה מגרש אותי.

פעם הלכתי למרכז המעצר לחלק תקליטורים של מופע ה"שן יון" וחוברות של הבהרת אמת, והשוטר הזה לבסוף "דיווח" עליי למשטרה.

נשארתי רגועה. הייתי שם כדי להציל אנשים. כל מקום שהמאסטר יסדר לי ללכת להציל אותם הוא היינו הך בשבילי.

מכונית משטרה הגיעה לקחת אותי. שוטר ישב בתוכה וחייך אליי. הוא פשוט חיכה שאציל אותו. הודיתי למאסטר. הבהרתי לשוטר את האמת. הוא אמר לי, "אני חבר במק"ס. אני אפרוש ממנה".

כשהמכונית התקרבה לכביש בוצי שהוביל לתחנת המשטרה, אנשים רבים הופיעו משום מקום, צעירים וזקנים, ועמדו בצידי הכביש וחייכו אליי לברכני. זה היה הצד היודע שלהם שידע מה אני עושה שם.

איך שיצאתי מהמכונית הופיע שוטר ושאל, "היי, גברת זקנה, מה את עושה בחוץ ביום חם שכזה?"

אמרתי, " כשכל כך הרבה אסונות טבע ואסונות מיד אדם מתרחשים, אני כאן להבהיר את האמת כדי להציל אנשים. הגברת הזקנה הזאת גם רוצה להציע לך לפרוש מהר מארגוני המק"ס, למען שלומך ואושרך".

הוא אמר, "בטח. זה מתאים לי. מי לא רוצה שלום ואושר".

ואז הוא שאל, "מאיפה מגיעים תקליטורי ה-'שן יון'?"

אמרתי, מבלי לענות ישירות, "הם ממני".

הוא המשיך ושאל, "יש לך מחשב בבית?"

"כן", עניתי.

הוא שאל, "מה עשית במרכז המעצר? את לא מפחדת להיעצר? יותר טוב ובטוח להישאר בבית".

אמרתי, המאסטר שלנו אומר שאתם השוטרים הם אלו שהכי ראויים לחמלה. הממונים עליכם לא נותנים לכם לדעת כלום. כל מה שהם מצפים מכם הוא לבצע פקודות. הם גורמים לכם לרדוף אנשים טובים. עשיית מעשים טובים או רעים תתוגמל בהתאם. השוטרים במרכזי המעצר גם צריכים שלום בחייהם. אם אף אחד לא יבהיר לשוטרים את האמת, מה יהא עליהם?"

הוא הסכים, "את צודקת בהחלט. אנחנו השוטרים הכי פתטיים! אנחנו מרוויחים מעט אך צריכים לעשות המון".

שוטר אחר רטן, "מה זה שייך לה?" מה שהוא התכוון לומר היה: "תפסיק לדבר אם אין לך עוד מה לשאול אותה". ואז הלך והתיישב על ספה והתעסק עם הטלפון שלו.

אף אחד לא התייחס אליי יותר, אז הסתובבתי לי שם. הצלחתי להבהיר את האמת לעוד שני שוטרים שהסכימו להתנער מהמק"ס. אחר כך הם הלכו לספה ועצמו את עיניהם.

השוטר ששיחק עם הטלפון שלו העיר, "הם כבר נרדמו". למעשה, זאת הייתה תזכורת מהמאסטר שלא הבהרתי את האמת לשוטר הזה.

הבהרתי לו מהר את האמת ויעצתי לו להתנער מהמק"ס. בעיניים נוצצות מאושר, הוא נד בראשו בהסכמה נלהבת לפרוש מהמק"ס.

בדיוק אז, מפקח אחד הציץ פנימה ואמר, "למה אתם עדיין מחזיקים אותה? שחררו אותה הביתה".

השוטר ליווה אותי לשער הראשי. אמרתי לו, "זכור, בבקשה אל תיקח חלק ברדיפת תלמידי דאפא. טוב ורע יתוגמלו בהתאם, זה ודאי".

הוא הבטיח, "אני יודע. אני יודע. שמרי על עצמך".

תחת הגנתו של המאסטר, חזרתי הביתה בשלום תוך פחות משעה.

אחרי שחזרתי לביתי, ביקשתי מהמאסטר לתת לי הזדמנות נוספת לחזור לתחנת המשטרה כדי להציל את המפקח ששחרר אותי.

למחרת הלכתי לתחנת המשטרה בה הצלחתי במשימתי, והצלתי עוד שישה שוטרים. תודה לך, מאסטר.

אחר כך הלכתי למרכז המעצר לפגוש את השוטר שדיווח עלי וגרם למעצרי. שאלתי אותו, "אתה מתחרט שהסגרת אותי?" הוא נבוך. כל העמיתים שלו צחקו עליו.

בחיוך מבויש הוא אמר, "אין לי שום חרטה".

הקנטתי אותו ואמרתי, "וואו, איזה מין הגיון הוא זה? באתי לכאן שוב ושוב למען שלומך ואושרך. אתה גומל לי על טוב לבי בכך שהשלכת אותי לתוך סכנה ואין בך שום ייסורי מצפון. איזה מין צדק הוא זה?"

ידעתי שהוא פשוט לא הבין ולכן לא היה יכול לקבל את האמת, אז כתבתי לו מכתב ובקשתי אותו לחיות את חייו בטוב-לב. גם שלחתי לו תקליטור של "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית". לא ראיתי אותו שוב, אך המשכתי לקוות שיום אחד הוא ישנה את דעתו ויינצל.

ללכת היטב בדרכו של המאסטר ונסים יקרו

המאסטר אמר,

"אם אדם לחלוטין בתוך הפא אף אחד לא יכול לגעת בו. האם אין זו היכולת להגן על עצמך?" ("לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005")

"זו הסיבה שאני אומר שיש דברים מסוימים שאתה יכול לעשות, ואינך מטפח אם אתה לא עושה את הדברים שיש ביכולתך לעשות. אבל כל מה שאתה לא יכול לעשות, הדאפא בטוח יעשה את הדברים האלה בשבילך, ולמאסטר בטוח יש דרכים לעשות אותם." ("לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004")

האם זה אומר שמתרגלים יצטרכו לטפח היטב לגמרי קודם לכך שהם לא ייתקלו ברדיפה? לא, זה לא!

הדבר היחידי הוא שעלינו להבטיח שאנו תמיד במצב טיפוח ועושים הכול לפי התכנון והבקשות של המאסטר. כשאין אצלי שום פִרצה, אין רדיפה.

האם זה אומר שכשיש לך יכולות על-טבעיות אז תהיה מחוץ לסכנה? לא, זה לא!

כשלעצמי, כשאני עושה את שלושת הדברים, אני לא חושבת על להשתמש ביכולות על-טבעיות. אני גם לא יודעת אם יש לי יכולת על-טבעית כלשהי או איזו אולי יש לי. אני נשענת לחלוטין על האמונה במאסטר ובדאפא. אני שמה עצמי אך ורק בידיו של המאסטר.

פעם אחת שמתי לב לתעמולה באורך שלושה מטר המשבחת את "משרד 610", תלויה על לוח מודעות המוגן בזכוכית מעבר לרחוב בו נמצא משרד הקהילה.

מיד הבנתי שאם אני היא שהבחינה בו, אז אני היא שצריכה להוריד אותו. זו תהיה פעולה של הצלת חיים כדי שמחשבתם לא תורעל על ידי תעמולה מרושעת כזו. זה גם יבטיח את שלום הקהילה ושגשוגה.

השעה הייתה קצת אחרי 7 בבוקר. השתמשתי בידיי כדי להגיע מתחת לזכוכית ולהסיר קודם את שלושת לוחות התצוגה הגדולים. אחר כך קרעתי את ששת הפליירים הגדולים. כשסיימתי, סחבתי כל פריט לחוד וזרקתי אותו לפח האשפה הקרוב.

ידעתי שאני עושה הרבה רעש, עיניים היו בכל מקום, אנשים היו בדרכם לעבודה או לסידורים, רבים עברו קרוב מאוד אליי, אך נראה היה שאף אחד לא ראה או שם לב למה שאני עושה.

לקח לי שעה לסיים להסיר את הכול, ואז חזרתי הביתה.

לבטוח במורה ובדאפא כדי להסיר בהצלחה שלטים מרושעים

לאחרונה הבחנתי בשלטים מרושעים גדולים רבים בקהילה, ברחובות ומסביב לתחנות המשטרה. הבנתי שהמאסטר מדריך אותי צעד צעד כדי שאסיר את השלטים האלו בזה אחר זה, בכל מקום ובכל זמן שאראה אותם.

תלמיד דאפא נעצר ונשלח לתחנת המשטרה. הלכתי לתחנת המשטרה והצלחתי להציל שוטר אחד. ראיתי שם שלט מרושע תלוי בכניסה. חשבתי, "יש כל כך הרבה אנשים שיוצאים ונכנסים למקום הזה. כמה רעל השלט הזה מייצר?"

השלט היה ממוסמר בגובה של כשלושה מטר. הבטתי סביב ולבסוף הבחנתי במעדר בפינת החצר.

השעה הייתה שמונה בבוקר. הרבה אנשים היו בחוץ. חצי תריסר ישבו בכניסה. ואז כמה שוטרים יצאו החוצה מהבניין.

אחד מהם ראה אותי עם המעדר וקרא לי, "היי, את, אל תקחי את המעדר. זהו רכוש ציבורי".

צעקתי בחזרה, "אני רק שואלת את זה לזמן קצר".

הוא פנה ממני והתחיל לדבר עם שוטרים עמיתים.

שוטר נוסף הלך לספסל שמתחת לשלט, מרחק של כמה סנטימטרים ממני, והתיישב עם גבו אליי.

השתמשתי במעדר במהירות כדי להגיע לשלט וקרעתי אותו כמה שיכולתי. כשסיימתי, השוטר שישב קרוב אליי בא כדי לקחת ממני את המעדר, כאילו שזהו הדבר הטבעי ביותר לעשות.

בזמן שקרעתי את השלט, מישהו צעק, "היי! מה את עושה? את באמת קורעת את זה! למה את קורעת את זה?"

השוטר שישב מאחוריי לא הניד עפעף.

כשרוב השלט נקרע ואת השאריות משכתי למטה, גלגלתי את השלט הקרוע יחד עם כל החתיכות הקרועות, ויצאתי מתחנת המשטרה לעיני כל הנוכחים.

יומיים לאחר מכן הלכתי שוב לתחנת המשטרה. שלט חדש הוצב שוב באותו מקום בחצר.

חיפשתי את המעדר אך לא מצאתי אותו.

חצי תריסר אנשים היו בחצר, שלושה מהם היו שוטרים.

בלי המעדר, יכולתי רק להשתמש בכוח זרועי כדי למשוך מטה את השלט.

שמעתי קול מאחוריי, "מה את עושה?"

קול נוסף אמר, "שלט אחד הוסר רק אתמול".

קול שלישי אמר, "תפסיקי למשוך חזק כל כך. תיזהרי. את תמשכי את הכול לוח המודעות עלול לפגוע בך והמסמרים יכולים לחורר לך את המוח!"

הסתכלתי קרוב יותר וראיתי שהשלט מוסמר לחתיכת עץ מרובעת עם שלושה מסמרי בטון עבים שראשם בולט כאינץ' החוצה.

מחשבתי הייתה ממוקדת באיך להרוס את השלט ולהשלים את העבודה שהמאסטר הציב לפניי. לא חשבתי כלל על מוחי.

כשאני עושה משהו נכון, איזו סכנה אישית יכולה להיות?

באופן תת הכרתי הבטתי לאחור וראיתי את שלושת השוטרים עומדים במרחק של קצת יותר משלושה צעדים ממני. לוח העץ והמסמרים עלולים לפגוע בהם. אז אמרתי להם בלבי. "תתרחקו, שלא תיפגעו".

שניים מהם שעמדו בגבם אליי הסתובבו והסתכלו אליי כאילו שמעו את קולי.

השלט הורד לבסוף, קרוע כולו. אספתי את החתיכות, גלגלתי אותן ויצאתי מהחצר, כשאני כל הזמן מודה למאסטר.

רק תחשבו, בחצר תחנת המשטרה, תחת פיקוחם של השוטרים, לעשות את מה שעשיתי, ועדיין נראה שאף אחד לא רואה או מבין.

האין זה נס? האין זה מדהים?

תחת התכנון של המאסטר, הגנתו ודאגתו, כל מיני נסים קורים לעיתים קרובות. הם לבטח אינם מזל וצירוף מקרים.

טיפוח תרגול הוא כזה. כשיש מחשבות נכונות ופעולות נכונות, כשיש אמון במאסטר ואמון בדאפא, איך יכולה להיות רדיפה?

ברור, טיפוח תרגול הוא שונה עבור כל אחד מאתנו, אך עלינו ללכת ברצינות בנתיב שהמאסטר החליט עליו, בצורה ישרה ועם גישה חיובית. אז, בהחלט אין שום רדיפה!

הכול למעשה הושלם על ידי המאסטר הכל יכול. הוא רואה הכול ושולט בכול!

לבטוח במאסטר ובדאפא ולסלק בהצלחה תצוגה עקשנית

לאחרונה כשבעלי הגיע הביתה מתרגול הבוקר שלו הוא אמר לי שהוא הלך למקום בעל נוף מסוים. הוא גם סיפר לי איפה זה, מה המרחק לשם ואיך להגיע לשם. זה המשיך כל יום במשך מספר ימים.

זה התחיל להרגיש לי תמוה. מה המאסטר מנסה לומר לי? אז החלטתי ללכת לשם לגלות.

כשהגעתי קרוב למקום הנופי שעל צד הכביש הראשי, מה שתפס מיד את עיניי הייתה מסגרת ברזל גבוהה שעליה הוצב לוח מודעות דו צדדי גדול, בגובה 3 מטר, ועליו מילות תעמולה שתופסות כל עין, שאפשר לקרוא ממרחק רב מאוד.

שקלתי את העובדות, "צד אחד של לוח המודעות פונה לכביש הראשי וכל הולך רגל ורכב שעוברים יכולים לראותו בבירור. הצד השני פונה לשטח הנופי ששם תמיד יש זרימת הולכי רגל ורכבים. ויש שם גם בנייני משרדים, חנויות ואזורי מגורים. כמה אנשים יורעלו?"

לבי צעק, "זה מרושע מדי!"

הלכתי לשם לבחון אותו מקרוב יותר. הלוח היה מפלסטיק שקוף, קשיח וגמיש מאוד. אם אבן גדולה תיזרק בחוזקה עליו היא תקפוץ ישר חזרה והלוח לא יינזק.

חזרתי הביתה וחשבתי, "אם המאסטר רוצה שאעשה את זה, אז חייבת להיות דרך. אשים מבטחי במאסטר ובדאפא".

חזרתי לשם למחרת. היו המון אנשים: מבקרים, אנשי ניקיון, וגם צוות בניית הכביש וכ"ו.

בקיצור, מה שהייתי צריכה לעשות לא יכול היה להיעשות בסודיות. אז איך לעשות זאת?

עמדתי שם מזיזה את ידיי ורגליי, מהרהרת, תוהה...לפתע, הבחנתי בחור קטן בין הפלסטיק ומסגרת הברזל. מיד חיפשתי אבן שתשמש לי כפטיש.

הרמתי אבן מתאימה ותקעתי אותה בחור. כשהחור התרחב, לקחתי אבן גדולה יותר...

המשכתי לעבוד בדקדקנות ושימת-לב. לבסוף הצלחתי לייצר סדק בן 3 אינץ' בפלסטיק הקשיח והגמיש הזה. זה היה מעבר לדמיוני ולציפיותיי.

ידעתי שלמעשה היה זה המאסטר שראה לתוך לבי והושיט לי יד. תודה לך מאסטר.

מעודדת, חזרתי לעבודה. הפלסטיק נסדק בקשת גדולה. ואז יכולתי לשבור חתיכת פלסטיק בת 3x6אינץ'. שוב הודיתי למאסטר.

זו הייתה הצלחה שהושגה בקושי רב. אך עדיין הדרך הייתה ארוכה. מבלי לדעת מה מונח לפניי, החלטתי קודם לגרד את המילים ככל יכולתי, כדי לעצור את הרעל שלהם, לפני שאמשיך לשבור את שאר הפלסטיק.

אז אספתי את חתיכות הפלסטיק החדות הקטנות ביותר כדי להשתמש בהן על חתיכת הפלסטיק הגדולה. וכך, לאט לאט, בשיטתיות, חתיכה אחר חתיכה, כל לוח הפלסטיק נערם לרגליי בערימה של חתיכות שבורות.

זה לקח לי שלוש שעות מתישות.

בדיוק כשהמטרה הושגה, איש אבטחה הגיע אליי משום מקום, ובעקבותיו עוד כמה אחרים ודרש, "מה את עושה?"

אמרתי להם, "בפרובינציית גווֵי-ג'וּאו שלנו יש סלע גדול ועליו מסר ברור ב-6 מילים, כל אחת בגודל רגל בריבוע: 'קץ המפלגה הקומוניסטית הסינית'. חוקרים רשמיים מהאקדמיה הסינית למדעים קבעו נחרצות שהסלע והמילים הכתובות עליו הם במצב הטבעי והטהור שלהם, ללא כל עיטור אנושי או מלאכותי. הסלע מספר לנו על כוונת השמים להרוס את המפלגה הקומוניסטית. לוח המודעות הזה הוא רעיל ומרושע".

"את בטח מאמינה של .....", הוא לא סיים את דבריו.

עניתי, "אני מטפחת. אני מאמינה ב'אמת-חמלה-סובלנות'".

הם חזרו אחד על דברי השני, "הרסת רכוש ציבורי. עליך לשלם על זה".

הגבתי, "לשלם? אתם צריכים להודות ל'פאלון גונג' על שהצלתי את חייכם ואת חייהם של כל כך הרבה אנשים אחרים. כמה שווים החיים של כל אחד מכם?"

המשכתי וייעצתי להם לפרוש מהמק"ס. יכולתי לראות שכמעט כולם הבינו את האמת. שלושה מהם הסכימו מיד וניצלו. היו אלו שלא היה להם האומץ. ואז, מישהו הודיע שהוא יידע את המשטרה.

חשבתי: "לוח המודעות הזה יכול להיראות משני עברי הכביש. יש מספר גדול של אנשי בטחון שנוהגים הלוך וחזור. יש זרימה מתמשכת של אנשים. יש בנייה שממשיכה על גג בניין גבוה בן 70 רגל. יש עיניים מחמישה כיוונים. אני כאן למטה עושה רעש כבר שלוש שעות שלמות. מדוע אין פה אף אחד לעצור אותי? האין כל זה חלק מהתכנון של המאסטר? המאסטר נמצא אתי. האם עליי לפחד שידווחו עליי למשטרה?"

בתחנת המשטרה, חיפשתי הזדמנויות להבהיר את האמת. התכנונים של המאסטר הם נפלאים. תוך זמן קצר מספר אנשים ניצלו.

לאחר זמן מה, רבים מהם הלכו לחדר האחורי לצפות בטלוויזיה. הבנתי שאני שם כדי להבהיר אמת ולהציל אנשים, אז גם רציתי ללכת לחדר האחורי. הייתי עם רגל אחת מעבר למפתן הדלת כשמישהו עצר אותי.

"היי! את לא יכולה להיכנס לשם!" הקול אמר לי, "תישארי בחדר הזה!"

זכרתי שהמאסטר אומר שתלמידי דאפא לא מקבלים פקודות מסמכות מרושעת. לא זזתי. שמרתי על כבוד תלמיד הדאפא. אז על אף שהקול חזר על הוראתו כמה פעמים ואף השתמש באיומים, השארתי את רגלי היכן ששמתי אותה.

הקול התרכך, "אני מתחנן בפניך, אני מתחנן בפניך, אוקיי?"

צחקתי בקול רם ואמרתי, "אוקיי", ולבסוף החזרתי את רגלי.

הנחתי שוודאי יש להם חוק שאוסר על אנשים מבחוץ להיכנס לחדר.

האנשים בחדר פרצו בלהג רעשני.

שוטר אחד זקף מולי את אגודלו ואמר ברגש אמיתי, "גברת זקנה קטנה שכמוך. את משהו! את באמת משהו!"

אחר ביקש, "למדי אותנו את התרגילים". הדגמתי בפני הנוכחים בחדר את סט חמשת התרגילים. לאחר מכן, הם אמרו לי בבדיחוּת, "אם תצעקי משהו בקול אז נשחרר אותך".

"סגור!" לא חיכיתי שהם יסיימו את המשפט וקראתי בקול רם שכולם ישמעו: "פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב!"

הם צחקו, נדים בראשיהם, הגברת הזקנה הקטנה הזאת...הא הא הא..."

הם ביקשו את מספר הטלפון שלי בבית. ידעתי שהם רוצים לדרוש כופר ממשפחתי לשחררני. נתתי להם את המספר, אך הם לא הצליחו ליצור קשר גם לאחר ניסיונות רבים.

כבר אמרתי להם קודם חד וחלק שאין שום מצב או תנאי שאחתום להם על משהו. אז הם כתבו במסמך הרשמי "מסרבת לחתום", ובזה נגמר העניין.

שוטר אמר, "את רוצה להציל אנשים. אנחנו יכולים להבין. אבל מה שעשית היה וונדלי ועליך לשלם על הנזק לרכוש".

עניתי לו בהגינות: "החיים האנושיים ניתנו על ידי האל והם יקרי ערך, אני מצילה אנשים כי אני מתרגלת פאלון גונג, אז עליכם להודות לפאלון גונג על מה שעשיתי ללוח המודעות. גם אם לוח המודעות שווה מיליון יואן, כמה חיים הצלתי, וכמה כסף שווה סכום החיים האלה?"

בצהריים הם הביאו לי אוכל, והוסיפו כף נוספת של בשר. הודיתי להם ואמרתי, "לא אוכל את האוכל שלכם. אין לי כסף אתי." הם אמרו לי, "את לא צריכה לשלם על זה. איננו רוצים את כספך". עניתי: "אתם לא רוצים כסף אך אינני יכולה שלא לשלם".

הייתי אסירת תודה למאסטר. הוא העמיד את תלמידתו במבחן, וגם נתן למשטרה הזדמנות להתייחס היטב לתלמידת דאפא.

בלי ההתערבות של המאסטר, הם לא היו עושים את מה שעשו או מפגינים אדיבות כלפיי. הם עצרו תלמידת דאפא לפני כמה ימים. היא עדיין במעצר ונרדפת, והעניין הזה עדיין לא טופל כראוי.

השוטרים בתחנת המשטרה, חוץ משניים שעזבו לפני שהייתה לי הזדמנות לדבר איתם, הקשיבו לעובדות האמיתיות.

השוטרים לקחה אותי לבית חולים לשם בדיקות גופניות. ברגע שראיתי את הרופא, הבהרתי לו את האמת וייעצתי לו להתנער מהמק"ס. אף אחד לא ניסה לעצור אותי.

אחר כך נלקחתי למרכז מעצר, שם עשיתי את אותו הדבר. שוב, אף אחד לא עצר אותי. השוטר שליווה אותי רק צפה בחיוך סובלני.

במרכז המעצר, עברתי עוד "בדיקה". ב 3:00 אחה"צ כבר הבהרתי את האמת ל-21 שוטרים.

כשעזבנו את מרכז המעצר, אמרתי לשוטר שליווה אותי, "אני הולכת הביתה".

הם שאלו אותי היכן אני רוצה לרדת. נתתי להם את המיקום. הם הורידו אותי היכן שבקשתי ונסעו.

כשיצאתי מהרכב, חשבתי לקחת מונית הביתה. אך אף נהג מונית לא יקח אותי כי אין אתי כסף.

חשבתי, "אז אלך הביתה ברגל. אולי אפגוש אנשים ואציל אותם. זה יהיה ממש טוב".

לא הספקתי ללכת הרבה כשמכונית סגורה עצרה לידי. זה היה בני שחזר מהעבודה.

זה היה לא פחות מנס. הודיתי למאסטר!

המאסטר אמר:

"תיקון הפא בטוח יצליח, תלמידי הדאפא בטוח יגיעו לשלמות." (יסודות להתקדמות במרץ III, "ברכות")

המאסטר לא מכיר בשום רדיפה. בשבילי, זה ברור כשמש שאין רדיפה בתוך הפא.

כשאנו מטפחים בתוך הפא, לא נירדף. כשאנו לא מצליחים לטפח בתוך הפא, כשאנו סוטים ממנו, כשאנו מתרחקים מהגנתו של המאסטר, אז אנחנו יוצרים בעיות לעצמנו, ומה שאנו עושים הופך כבר לעניין אישי שלנו.

יש לי ביטחון מלא בדאפא, אני משוכנעת שמה שהמאסטר אמר: "תיקון הפא בטוח יצליח, תלמידי הדאפא בטוח יגיעו לשלמות." הוא משהו שיקרה בקרוב. המאסטר מחכה לנו התלמידים לרומם את הרמות שלנו.

אני בטוח אלך אחרי המאסטר כדי לחזור הביתה! אשאף ללכת ישר בנתיב שהמאסטר תכנן בשבילי.

אני אסירת תודה למאסטר לַנֶצח.