הבנתי לגבי מכירת כרטיסים ל"שן יון" בקניונים

(Minghui.org)

לאחרונה נודע לי שכמה מתרגלים חילקו עלונים של "שן יון אמנויות הבמה" מחוץ לסופרמרקטים מבלי להתחשב בסופרמרקט ובלקוחותיו. הם דחפו את העלונים לידיהם של האנשים, וכתוצאה מכך עלונים נזרקו והתלכלכו בעגלות הקניות ובכל אזור החנייה.

ברצוני לשתף כמה מהבנותיי לגבי קידום ה"שן יון" במרכזי הקניות.

להיות נמרץ, אך גם מנומס

מצב טיפוסי בדוכן ה"שן יון" שלנו בקניון הוא שמתרגל עומד ליד הדוכן עם עלונים בידו. הוא ממתין שעוברים ושבים ייקחו עלון או יראו מי מסתכל לעברם לפני שמציגים בפניהם את המופע. מצב אחר הוא שמתרגל נותן עלון לכל מי שמראה עניין, וזה כל מה שהמתרגל עושה.

הבחנתי גם במצב אחר, שבו נוקטים יותר יוזמה. מתרגל מברך את העוברים ושבים עם כל הלב, או אפילו מתבדח איתם כדי להעניק להם הרגשה מרגיעה ושמחה. מערביים רבים הם פתוחים ואדיבים מאוד, ומתנהגים אלינו באותה הדרך.

אם מישהו מביע עניין במופע, ואנו מיד מגישים לו עלון וזהו, אני חושב שזה די גס רוח, זה כאילו אומרים לו: "אינני רוצה לדבר איתך. תקרא בעצמך".

לאלו שעוברים ליד הדוכן שלנו יש לבטח קשרים גורליים עם הפא. זה רק נראה כאילו הם סתם עברו שם, אך זה עלול להיות לא מקרי. אז אין עלינו לאפשר שהם יחמיצו את ההזדמנות הזאת.

מתרגלת שהעין השלישית שלה פתוחה ציינה כמה דברים שהיא ראתה. "האזור סביב דוכן השן יון פלט אנרגיה חזקה מאוד", אמרה. "ברגע שאנשים עברו לידו, הקארמה שלהם צנחה בחתיכות גדולות. נראה שהמחשבות הרעות שלהם דוכאו וקל להם יותר להינצל". כשהתחלתי לאייש את הדוכן, עשיתי בדיוק מה שהמתרגלים האחרים עשו ועמדתי שם מחכה לאנשים לעצור, או ניסיתי ליצור קשר עין עם אלו שהסתכלו לכיווני. במהרה שמתי לב שההתנהגות שלי הופכת למכנית ככל שעובר זמן.

התחלתי לחשוב על איך ליצור עוד הזדמנויות לשוחח עם אנשים, כך שאלו בעלי הקשרים הגורליים לא יאבדו את ההזדמנות יקרת הערך הזו לשמוע על "שן יון". הצד היודע שלהם כּמֵה להצלה, אך הצד האנושי שלהם צריך להתעורר איכשהו.

המאסטר אמר:

"אל תתייחסו לזה כפי שאנשים רגילים מתייחסים כשהם מפיצים חומרים, שכאשר גמרתם לחלק את הכול אז זה אומר שסיימתם את עבודתכם. אתם מצילים ישויות חיות. אחרת, למה אתם פה [בניו יורק]"

"תהיו גם קצת יותר מנומסים וגם קצת יותר פעילים. כך גם האנשים לא יירתעו וגם נוכל לתת להם חומרים – אני חושב שזה יהיה טוב יותר. אם תחכו שאנשים יבואו לקחת אותם, יכול להיות שהמחשבות שלכם הן להציל את האנשים האלה, ואתם אומרים להם [במחשבתכם] לבוא ולקחת את זה, אבל כשהצד האנושי של האנשים נעשה חזק, הצד היודע לא יוכל להיכנס לפעולה. אנשים במנהטן, לדוגמה, כולם עסוקים מאוד. מחשבתם יכולה להיות עסוקה במחשבות על לעשות כסף, ללכת לפגישה עם מישהו או לסגור עיסקה כלשהי, ואז הם עוברים לידכם בחיפזון. אז בזמן שהם חושבים על משהו, המחשבה הזו ששלחתם יכולה לגרום לצד היודע שלהם לרצות לבוא ולקחת את החומרים שלכם, אבל הצד האנושי שלהם עדיין חזק, ואז הם אולי יחמיצו את ההזדמנות. אז, מה שאני חושב הוא, שזה יהיה נהדר אם נוכל לברך אותם בנימוס ולהיות קצת יותר פעילים." (לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004)

סתם לדחוף עלון לידו של אדם לא מתיישב עם הוראתו של המאסטר להיות מנומס. בנוסף, לתת עלון לא אומר שהצלנו את האדם.

אבל זה לא מספיק רק לעמוד שם בשקט ולשלוח מחשבות נכונות, ולחכות שאנשים יעצרו ויבקשו עלון. אני בטוח שיש כל מיני אנשים העוברים לידנו בחפזון כאילו אינם רואים אותנו. אך אם מחשבותינו נכונות, ברגע שנברך אותם, הם לפתע יעצרו, כאילו התעוררו מחלום, ויאמרו, "וואו, זה מה שהתכוונתי לרכוש". זה קרה לרבים מאיתנו.

להשקיע את הלב בפנייה לאנשים

במשך פגישת אימון לקידום ה"שן יון", כמה מתרגלים אמרו לי לשנן כמה משפטים פשוטים כמו "מופע ברמה עולמית" ו"המופע הטוב ביותר לריקוד סיני קלאסי", ואז לחזור עליהם כשאנשים עוברים ליד. לא הייתה לי בעיה בלעשות כך בקניון בשעות הראשונות, אך כשהזמן עבר זה שוב הפך למכני מידיי, והמילים כבר לא באו מלבי.

יום אחד, במרכז קניות יוקרתי מאוד, המון רב חלף על פנינו, אך אף אחד לא עצר ליד הדוכן שלנו. הבנתי שלא השקעתי מאמץ בעבודתי. על כן התחלתי לתת תשומת לב לקהל האנשים, חושב על איך ליצור איתם קשר כדי שהם לא יחמיצו את הסיכוי הגורלי שלהם.

בדיוק אז גברת מבוגרת לבושה למופת הלכה לעבר הכיוון שלי. חייכתי ואמרתי, "בואי להתנסות בתרבות שמימית". היא חלפה על פניי, ולפתע עצרה והסתובבה אליי. "אם כך, זה צריך להיות הטוב ביותר", היא ענתה. ניצלתי את ההזדמנות להציג בפניה את "שן יון", והיא קנתה כרטיסים למופע.

מאוחר יותר נזכרתי בחוויה הזו והבנתי שזה קרה כי מחשבתי הייתה ללא כל מחשבות מסיחות דעת, וחשבתי רק על להציל אותה.

בפעם אחרת, איש עבר במהירות לידנו. לא ידעתי מאיפה זה הגיע אך פלטתי, "אתה חייב להיות אָמן". הוא עצר, הביט בהפתעה ושאל, "למה?" השבתי, כי יש לך מזג ייחודי של אמנים".

הוא ניגש לדוכן שלנו והקשיב למוסיקה של "שן יון" מהטלוויזיה, ואז אמר, "זה משהו מהשמים".

בשעה שחשבתי מה לומר לאנשים עם קשרים גורליים כדי למנוע מהם לחלוף במהירות על פנינו, אדון לבוש בהידור בא לדוכן שלנו ואמר, "הרשה לי ללמד אותך. אתה צריך ללמוד איך לשאול שאלות, שאלות שהן טובות מאוד".

התייחסתי לזה כאל רמז מהמאסטר, והתחלתי לעשות מאמץ ללמוד טכניקות מכירה של אנשים רגילים. הסתובבתי בקניון והסתכלתי איך אנשים שונים מקדמים את המוצרים שלהם.

השתפרתי בהדרגה. שמרתי על עמידה זקופה והלכתי לעבר אנשים עם חיוך על פניי.

אם האדם נראה אסייתי, שאלתי, "האם אתה מ...?" או "אתה מאסיה?" בדרך כלל הם נעצרו וענו על שאלתי, ויכולתי לפתוח בשיחה על תרבות אסיה.

אם הם היו עם ילדים, אמרתי, "המופע מצוין לילדים. האם אתה מעוניין לדעת מה מומחים לחינוך אומרים על המופע?" אם זאת ילדה אולי אף פניתי אליה: "את כל כך חמודה. את אוהבת ריקוד?" אם זה היה ילד, אולי הייתי אומר, "תרצה לראות משהו ממש מדליק?"

אם זוג היה עובר לידנו, הייתי אומר משהו כמו: "רוצים לצאת לבילוי נפלא?"

אם האדם היה נראה כאדם חשוב, הייתי מספר שהמופע הזה לא יכול להציג בסין. אם הם דתיים או בעלי אמונה, סיפרתי להם על התרבות השמימית האבודה של סין.

יום אחד, איש בגיל העמידה עבר. אמרתי לו כשאני מחייך, "אתה נראה עייף מאוד". הוא עצר וסיפרתי לו על "שן יון". אני חושב שהוא חש בכוונותיי הטובות.

אני חושב שכשפוגשים מישהו השניות הראשונות הן החשובות ביותר. אחר כך, כל עוד הם מוכנים להישאר ולהקשיב להקדמה על "שן יון", הם יתפעלו מהיופי של "שן יון" וירגישו את אנרגיית החמלה שטובה בשבילם.

בהדרגה הגעתי להבנה שלא חשוב לנסות למצוא את המילים המתאימות, כי כשהלב טהור ואנו מתמקדים בהצלת אנשים, המילים המתאימות יבואו באופן טבעי.

המאסטר אמר,

"הטבע המקורי שהתעורר יודע בעצמו איך לפעול." (הסבר הפא", מ"יסודות להתקדמות במרץ")

כשאנו מציגים את "שן יון" לאנשים, השדה שלנו פולט אנרגיה חומלת, שמתחזקת יותר ויותר בניקוי האלמנטים הרעים שמנסים למנוע מאנשים מלצפות במופע. האנרגיה חזקה כל כך שהיא יכולה לשנות את מחשבותיו של אדם כשהוא עובר ליד.

שמתי לב שאם מישהו עוצר ליד הדוכן, קיימת אפשרות טובה מאוד שהאדם שאחריו גם יעצור. כך, הדוכן שלנו ייראה פופולרי מאוד בזמן קצר מאוד. לפעמים המיקום שלנו בקניון לא נראה כל כך טוב, אך באופן מפתיע האפקט היה טוב באותה המידה.

בדרך כלל לא אגיש עלון למישהו כשהוא ניגש לדוכן שלנו. מעבר לזה שאנשים חושבים שזו גסות רוח, הם אולי יגידו, "תודה. אקרא את זה בבית". או אם מישהו אחר מנסה לתת להם עלון, אולי הם יגידו, "כבר יש לי אחד," וילכו.

בדרך כלל אני מחכה עד שהם כבר היו בדוכן, או ראו או שמעו מה שהם היו אמורים, ואז אציע להם עלון ממש כשהם עומדים לעזוב, כך שלא יפסידו את הקשר הגורלי שלהם עם הפא.

כל אתר כרטיסים של "שן יון" כולל הדוכן שלנו, נצפה על ידי אלוהויות. לפעמים מתרגלים אומרים שקשה למכור כרטיסים באתר מסוים, אך קל יותר באחר. אך מה שאני ראיתי הוא שכשכולם שומרים על אותה מחשבה נכונה, דברים יכולים להשתפר במהירות.

בכמה אתרי כרטיסים יש קהל עצום, אך עדיין קשה למכור שם כרטיסים. ראיתי כמה סיבות לכך:

1. המתאם אולי ארגן שיותר מדי מתרגלים יהיו שם, ואז המתרגלים נוטים לעזוב את המשמרת שלהם לאחר שעבדו רק כמה שעות. היו גם מתרגלים ששוחחו יותר מדי זה עם זה. 2. מתרגלים לא שמים מספיק דגש על איך להציג את "שן יון" לאנשים. אולי זה היה בסדר לשנן כמה משפטים בהתחלה, אך לאחר שנים רבות של מכירת כרטיסים, האם הכוחות הישנים לא ישתמשו בחוסר ההתאמצות שלנו כתירוץ לעצור אנשים מלקנות כרטיסים?

הנכתב למעלה הוא הבנתי האישית. בבקשה העירו בחמלה על כל מה שאינו הולם.