להבין את האשליה של קארמת מחלה

(Minghui.org)

הייתי עד לכך שמתרגלים אחדים נרדפו על ידי האשליה של קארמת מחלה. התופעה הזאת די שגרתית. אני רוצה לדבר על הנושא הזה מההבנה האישית שלי ומהמודעות שלי מתוך הפא.

לשלוט בנחישות על כל מחשבה ומושג המתאימים למטפח

להבנתי, הנתיב של מטפח הוא ההארה האישית שלו לדרישות השונות של הפא ברמות שונות.

לבני אדם יש יכולות מולדות רבות, אבל במשך השנים של חשיפה לעולם האנושי, רעיונות מעוותים רבים וצורות השקפות מוטעות מכסים על הטבע הטהור שלנו עם שכבה על גבי שכבה של מחשבות שאינן שייכות לתכונות של היקום.

כתוצאה מכך, אדם מתלכלך בבוץ של אשליות העולם האנושי ופועל בהסכמה איתן, וזה מוביל לטעויות ולנזק בלתי הפיך בטיפוח-תרגול של אדם.

החומרים הרעים האלה יצטמצמו בהדרגה ויסולקו אחרי שהאדם יתחיל לתרגל טיפוח. יכולות מולדות ייחשפו בהדרגה או ירוסנו.

כלומר, ככל שהמתרגל מתקרב יותר לסוף מסע הטיפוח שלו, חשוב עוד יותר לוודא שיש לו שליטה איתנה על כל מחשבה ומושג.

כאן אני רוצה לדבר על כמה דברים שנתקלתי בהם במהלך הטיפוח תרגול שלי.

לפני כשבע או שמונה שנים אשתי ואני חזרנו לעיר מגוריה. היא ביקשה ממני ללכת לבריכת הדגים הסמוכה להביא דג.

כשהגעתי לשם, הבטתי בכל הדגים השוחים שם וחשבתי: "איך אוכל לקנות אותם בעודם חיים?"

הבחנתי בשלושה או ארבעה דגים שהתהפכו במים כשבטנם למעלה ופיהם נפתח ונסגר, משווע לאוויר בכבדות. ידעתי שהם גוססים.

הבטתי בדגים במשך זמן מה וחשבתי: "אחכה פשוט שימותו ואז אוכל לקנות אותם".

צפיתי וחיכיתי כחצי שעה ואז חזרתי לאשתי בידיים ריקות.

באותו לילה חלמתי חלום. עמדתי על שפת הים, מחזיק בחבל המלופף על צווארו של הבוס שלי, כשהוא נסחף הלאה אל תוך הים.

כשהבטתי בו שוב, ראיתי אותו שוכב על גבו ובטנו מעלה כשהוא משווע לאוויר, בדיוק כמו כמה הדגים בבריכת הדגים.

התעוררתי בבהלה. רעיון ברור צץ בהכרתי: "אני הורג חיים".

ניסיתי לבחון מה עשיתי לאחרונה והייתי בטוח שלא ביצעתי רצח כלשהו. ואז נזכרתי מה שקרה במהלך היום בבריכת הדגים והבנתי ששתי הסצנות ממש דומות.

חיכיתי שהדגים ימותו לפני שאקנה אותם. המתנתי וייחלתי למותם. הבנתי שהמחשבה הזאת אינה נכונה.

לפני שבע שנים כשבתי עמדה ללדת, אשתי ואני נסענו לג'י-נאן לעזור לה.

כשעלינו על המכונית עם קרון השינה במסענו חזרה משם, אשתי העירה פעמיים: "יהיה ממש מצוין אם נוכל להגיע הביתה בחצות".

באותו זמן הפאלון גונג היה תחת רדיפה חמורה, כך שלא מומלץ היה שיראו אותנו מגיעים הביתה בשעות היום.

כשהיינו בדרך, על הכביש הלאומי המהיר, התעכבנו מסיבה לא ברורה בדרך, קרוב ל-9 שעות ואף אחד לא ידע מדוע.

מאוחר יותר התעכבנו לעוד כמה שעות כשבגלגל האחורי הימני יצא האוויר.

כך שאיחרנו ב-15 שעות להגיע למחוז חפצנו. כשהגענו הביתה השעון הראה בדיוק שעת חצות.

הבנתי שזה לא במקרה, אלא באמת תוצאה של מצב מחשבה לא מודעת של מתרגל שפעלה בממד אחר.

המאסטר אומר:

"האם הוא באמת מתייחס לעצמו כאל אלוהות ואינו מתייחס לכך בכלל? היום קראתי דיווח באתר מינג-הווי. מתרגלת הוכתה בצורה חמורה כל כך שהרגליים שלה התרסקו ונשברו לחתיכות, והם לא קיבעו את העצמות שלה לפני ששמו גבס. אפילו לא עלה בדעתה של המתרגלת שהיא תהפוך לנכה בגלל זה. היא בכלל לא התייחסה לזה. היא רק למדה את הפא כל יום והמחשבות הנכונות שלה היו חזקות מאוד. ברגע שהיא הייתה מסוגלת להתרומם מעט לישיבה היא התחילה לעשות את התרגילים. הרופאים אמרו לה שהעצמות שלה רוסקו ונשברו במספר מקומות וששמו את הגבס לפני שקיבעו את העצמות. כל זה נעשה על ידי האנשים האלה בבית החולים של הכלא. היא לא התייחסה לזה בכלל ורק אמרה לעצמה: "אני רוצה להצליב את הרגליים ולעשות את התרגילים". היא דחפה את עצמה ועשתה זאת אף על פי שזה כאב מאוד לעשות זאת. עם הזמן היא כבר לא הרגישה שום כאב כשהיא הצליבה את רגליה. התוצאה הסופית היא שהיא החלימה. היא יכולה עכשיו לקפוץ למעלה ולמטה ללא שום בעיה, והיא בדיוק כמו אדם נורמלי לחלוטין (מחיאות כפיים). אם מישהו מכם יכול להתנהג כך, אם מישהו מכם יכול להתנהל כך, הכוחות הישנים בטוח לא יעזו לגעת בך. מי שיכול להיות כך יוכל לצלוח את זה כשהוא ייתקל במבחנים. מה הן בעצם "מחשבות נכונות"? זה מה שהן בעצם מחשבות נכונות." ("לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005")

כשאני שוב מספר את הסיפור הזה, הייתי רוצה לשאול מתרגלים עמיתים שנרדפים על ידי אשליה של קארמת מחלה, באיזו תכיפות פועלת המחשבה שלך כמו זאת של מטפח? האם אתה מודע לכך שכל מחשבה שלך משחקת תפקיד בממד אחר? האם חשבת על כך?"

בעבר, כשהייתי כלוא במחנה עבודה בכפייה, העברתי הלאה לאחרים כמה הרצאות של הפא. הסוהרים החליטו שעברתי על חוקי המחנה ורצו לכלוא אותי במאסר מבודד. חשבתי לעצמי: "מצוין, זה יאפשר לי שלווה ורוגע כדי שאוכל לתרגל".

הרגשתי מאושר בלבי, אבל הבחנתי שידיו של המפקד רעדו קצת.

הוא שאל אותי: "אתה מתכנן להיכנס פנימה ולתרגל?"

שאלתי אותו בחזרה: "איך אתה יודע?"

הוא אמר: "אני מרגיש שאתה זומם משהו".

הוא המשיך הלאה כדי לצלצל והורה לסוהרים להפסיק להכין את חדר הבידוד עבורי.

התקרית הזאת גרמה לי להבין בהדרגה שכמטפחים, כשאנו נתקלים במצוקות, אם יהיה לנו קל לעמוד מולם פנים אל פנים ולסרב להתייחס למצבים קשים ברצינות, הרוע ייסוג אז, מפני שחוק היקום אינו מרשה לרוע לרדוף אנשים הצועדים על הנתיב לאלוהות.

המאסטר דיבר שוב ושוב בהרצאות הפא שלו על הסוגיה הזאת של קשיים.

המאסטר אומר:

"אמרתי לכם שלא קל לעשות טיפוח. אתם נשאתם קשיים רבים. נשיאת קשיים מתרחשת רק בדתות ישרות או בשיטות טיפוח ישרות. אם בשיטה הכול הולך חלק בלי כל מצוקות, לא ניתן לקרוא לה שיטת טיפוח, והיא לא יכולה להוביל אדם להשיג את השלמות המלאה – זוהי אמת אבסולוטית". ("הרצאה בוועידה הראשונה בצפון-אמריקה"-1998)

מתרגלים העוברים רדיפה נמצאים בתוך האחיזה של המצוקות.

לדוגמה, הבחנתי שאצל מתרגלים שנרדפים רואים בדרך כלל מבט של חוסר ישע וחוסר אונים. התנועות שלהם איטיות וכבדות והם מדברים בקול נמוך וחלש.

אני מאמין שההופעה החיצונית שלהם היא בעצם ביטוי אמיתי של מצב המחשבה הפנימי שלהם. כמו כן זה מבטא את ההבנה שלהם לגבי מה זה אומר לעמוד בפני מצוקות בטיפוח תרגול.

אני מאמין גם שכמטפחים, אם נוכל להישאר רגועים ושום דבר לא יזיז אותנו לנוכח עימות עם מצוקות, כל האשליות ייעלמו.

אסור לנו לאפשר לרוע לגרום לנו להתנדנד.

אם נאמר זאת בפשטות, עלינו לעמוד לנוכח כל דבר, עם מחשבה בהירה שאנו בשליטה על עצמנו, כך שכל מה שנצטרך לעשות נעשה. אם נרצה לישון, נישן. אם נרצה לתרגל, נתרגל. אם אנו מרגישים כאב, אנחנו יכולים להחליט אם להרגיש אותו או לא.

אם לא נאפשר לעצמנו להיות מוגבלים על ידי גורמים חיצוניים כלשהם, אם לא נחשוב מחשבות כלשהן, או נשים לב להרגשה פיזית כלשהי, אם לא יהיה אכפת לנו אם אנו מרגישים קור, חוסר תחושה, כאב, לחץ, מסרים חיצוניים ועוד, לרוע לא תהיה ברירה, אלא לסגת ולעזוב אותנו לנפשנו.

כשאני נתקל בהפרעות, כמעט תמיד אני שולל אותן באמצעות מחשבות נכונות.

לדוגמה, אם אני שומע את ההערה: "אתה מזדקן, אתה זקן", התשובה שלי היא: "הדאפא מחזיר אותנו למקור האמיתי שלנו. למעשה, אנו הופכים צעירים יותר ויותר".

לפעמים, כאשר מושג אנושי ממשיך להציק לי, אני אומר: "יש לי את המאסטר. אין לך כל שליטה עליי".

לפעמים, כשהרוע מנסה לרדוף אותי בעזרת קארמת מחלה אני אומר: "מטפחים אינם נעשים חולים. כל מה שקורה לי זה דברים טובים. אני לא אשייך שום דבר למחלה כלשהי...." –כל התסמינים נעלמים מיד.

אפשר לומר באופן כללי, שכשהאשליה של קארמת מחלה מגיחה אצלי, היא כמעט תמיד נעלמת במהירות. זה בדרך כלל לוקח חצי יום, או כמה שעות, או אפילו מספר רגעים.

הנשק הגדול ביותר שלי הוא ללמוד את הפא בשקידה ובמרץ ובכל הרצינות, לא רק באופן פורמלי. להסתכל לעתים קרובות פנימה, לבחון בקפידה את האפשרות של בעיות מוסתרות ולנקוט בפעולה לאלתר, כדי לשלול ולסלק כל מחשבה או מעשה העלולים להיות בהסכמה עם זה.

כלומר, לא לשכב במיטה ולא לתת לאחרים לעזור לי בדרך כלשהי.

אני מאמין שאני יכול לפתור את כל הבעיות בעצמי, כך שמעולם לא ביקשתי ממתרגלים ולו פעם אחת, לשלוח בעבורי מחשבות נכונות. אולם זוהי רק ההבנה האישית שלי ואין ללכת על פיה.

סוגיה נוספת שהיא הבסיסית ביותר למטפחים היא האמון שלנו במאסטר ובפא.

פאלון גונג נמצא כבר 17 שנים ארוכות תחת רדיפה, אבל מעולם לא הטלתי ספק במאסטר או בדאפא.

בכל פעם שאני נתקל במצב קשה, המחשבה הראשונה שלי היא על המאסטר. אני אחפש את עזרתו של המאסטר, כשאני מאמין לחלוטין שאם המוטיבציה שלי אינה אנוכיות, המאסטר יבוא להציל אותי.

אני מאמין בנחישות שכל דבר מתבצע על ידי המאסטר. אני רק צריך שתהיה לי המחשבה והרצון הנכונים. אני עושה כמיטב יכולתי שלבי לא יזוז בין אם בקשתי נענית או לא.

זוהי הסיבה מדוע אנו אומרים שכשהדברים פועלים היטב אז זהו הכוח האדיר של המאסטר והדאפא. וכאשר הם לא – הסיבה היא הבעיות האישיות של תלמידי הדאפא. יהיה עלינו לגלות היכן איננו עומדים בסטנדרט ומה יצר את ההחסרות האלה.

אני מאמין שזוהי הבנה ישרה של עקרונות הפא ואסור להזניח אותה או להתעלם ממנה.

יש מתרגלים נרדפים שיש להם בעיות עם אמון. הם ישאלו: "האם אוכל להתגבר על כך? האם המאסטר עדיין מטפל בי ומשגיח עליי?"

מהותו של טיפוח תרגול הוא שינוי מהליבה

כשאנו מטפחים בתוך הפא, הפא-שנים של המאסטר לבטח יגנו עלינו ולא יתנו לאף אחד לרדוף אותנו, משום שזהו חוק היקום. זוני הסיבה מדוע כמטפחים, עלינו להסתכל תחילה פנימה כדי להתגבר על הבעיות שלנו כשאנו נתקלים בקשיים ובמצוקות.

אבל אני מבחין לעתים קרובות שמתרגלים נרדפים רבים מתנתקים מהגוף האחד. הם עושים את הדברים של הדאפא מבלי לטפח את עצמם. כמו כן הם אינם מצליחים לעבור את מבחני השין-שינג בצורה עקבית בקונפליקטים משפחתיים.

כלומר, הם מתנהגים די טוב בחוץ, אבל ברגע שהם בבית הם אינם מקפידים על מחשבותיהם ומעשיהם.

בבית, כל מה שהם רואים הם פנים מוכרות, כך שהם חושבים שזה מותר להרפות וזה לא ישנה כל כך אם הם פועלים בהתאם למצבי הרוח שלהם.

הגורמים והכוחות הישנים לא חושבים כמוהם, אלא ינצלו במלואם את הפרצות שלהם כדי לזרז אמצעים שונים של רדיפה.

רק כאשר גופם של מתרגלים מראה סימנים של קארמת מחלה, הם סוף סוף מנסים להבין מה השתבש.

יש מתרגלים שיש להם תמיד חרטות. למעשה, זה טבעי מאוד לא להצליח לעשות היטב בפעם הראשונה. זה גם לא בעייתי ממש כאשר לא מצליחים בפעם השנייה. אבל לא להצליח בפעם השלישית זה ייחשב באמת לבעיה.

אם בתרגול שלך אתה תמיד מרגיש חרטה, פירושו של דבר הוא שאינך יודע איך לטפח, או שאינך מטפח באמת – וזוהי בעיה אמיתית.

במילים אחרות, לרדיפה פיזית ולגורמים האלה יש יחסים קרובים. לפיכך, לטפח זה לעשות שינויים מהנטיות הבסיסיות הטבעיות שלנו כדי לטפח באמת את הלב שלנו.

לפעמים מתרגלים תקועים בבוץ הטובעני של המושגים האנושיים לגבי טוב או רע, ואינם יכולים לפרוץ קדימה כדי להביט בעצמם ולראות היכן הם סטו מעקרונות הדאפא של אמת-חמלה-סובלנות.

אם הם יכולים לחלץ את עצמם מהבוץ הטובעני הזה וישימו בצד את ה"עצמי" שלהם – הם פשוט יהיו בסדר.

מתרגלים הנתקלים בקונפליקטים והתנגדויות במשפחה מנסים לעתים קרובות לשנות את בני המשפחה שלהם שאינם מתרגלים במקום את עצמם. האם זהו טיפוח?

מתרגלים שהאני הפיזי שלהם נרדף לממדים כאלה שהם אינם עוד בשליטה, ושבני משפחתם אינם מבינים את הדאפא ואולי אפילו ידברו נגד הדאפא – איזו השפעה שלילית הם יוצרים בעיני העולם?!

אציג בפניכם אנלוגיה:

נגיד שהקצו לך לכבס 300 פריטי בגד. אם אתה מכבס 3 פריטים ביום, תוך 100 ימים תסיים את העבודה.

אבל אתה אינך מתחיל בכביסת 3 הפריטים היום, כך שמחר יהיו לך 6 פריטים לכבס. אם תדחה את הכביסה של ששת הפריטים ביום השני, יהיו לך תשעה פריטים ביום השלישי.

אם תמשיך לדחות, תמשיך לצבור, אז מתי תוכל לסיים את העבודה שהוקצתה לך?

במילים אחרות, אם אתה רק אומר שאתה מטפח אבל לא עושה מאמצים לטפח, האם אתה באמת מטפח? טיפוח דומה לחתירה מול הזרם. אם אינך חותר קדימה אלא רק נשאר במקום, הסירה שלך תיסחף עדיין אחורה על ידי הזרם.

לך היטב בנתיב הטיפוח

יותר מפעם אחת שמעתי מטפחים אמיתיים אומרים בהתנסות שלהם לשיתוף: "חיפשתי מגיד עתידות לשמוע בעניין הילדים שלי..."

"קניתי דג חי, אבל לא אני הרגתי אותו, אלא בן משפחה שאינו מתרגל..."

"אני לוקח לעתים קרובות תרופה בסתר. אם המאסטר אינו דואג לי, התרופה תעזור לי קצת.."

יש מתרגלים שמדברים על בעיית ההתעלמות מהוראת הפא של המאסטר לגבי תרגול בדרך טיפוח אחת בלבד, וכדומה.

לעתים קרובות המתרגלים האלה עובדים בפרויקטים רבים של דאפא, אבל אינם משקיעים זמן ומאמץ לעבוד על עצמם.

מתרגלות נרדפות הן בדרך כלל נשים חזקות, שבני משפחתן נוהגים לקוד להן ולכבד אותן ולא מעזים לסתור אותן וכך לשכך קונפליקט ולשמור על שקט בבית.

הייתי עד למתרגלים עמיתים שסבלו קשיים עצומים. אנו עומדים בפני מצוקות רבות תחת הרדיפה האכזרית הזאת וסבלנו רבות, אבל התגברנו עליהן.

ובכל זאת, בקונפליקטים משפחתיים, בשיתוף פעולה בין מתרגלים, ובחריצות בעשיית שלושת הדברים כל יום – איננו מתמידים כל כך טוב.

אדם אולי יגלה שקל להצליח בדברים בעולם האנושי. אולם לא משנה כמה קל יהיה כל דבר, אם אין התמדה ונחישות איתנה, יהיה קשה מאוד להחזיק מעמד עד הסוף.

כדי להשיג את ההצלחה הסופית, הכול תלוי בהתמדה האישית.

זה עוד יותר כך בטיפוח-תרגול. רק כאשר אנו מסוגלים להישאר יציבים עד הסוף, נוכל להתקדם כלפי השלמות המלאה.

אלה הן ההשקפות וההבנות שלי. אם יש משהו שאינו בהתאם לפא, אנא הצביעו על כך בפניי בחמלה.