להתעורר וללמוד לטפח

(Minghui.org)

התנסות מוועידת מתרגלי פאלון דאפא לשיתוף התנסויות ניו יורק 2015

המאסטר אמר, ב"ג׳ואן פאלון", הרצאה ראשונה:

״האנשים שיושבים כאן באו בשביל ללמוד את הדאפא, לכן עליכם לשבת כאן כשאתם מתייחסים לעצמכם כאל מתרגלים אמיתיים ועליכם לוותר על החזקות. אם באת ללמוד את שיטת התרגול ואת הדאפא עם כל מיני מטרות של רדיפה אחרי דברים, לא תלמד כלום. אספר לך על עיקרון אמיתי אחד: כל תהליך הטיפוח-תרגול של אדם הוא התהליך התמידי של ויתור על ההחזקות האנושיות.״

אלו הם מהדברים הראשונים שקוראים כשלומדים את הספר "ג׳ואן פאלון". עם זאת, לקח לי שנים רבות לתפוס את משמעותם עבורי, בטיפוח שלי עצמי, וכיצד ליישם אותם למעשה.

הרדיפה בסין החלה ב-1999, חודשים ספורים לאחר שהתחלתי לטפח. נסחפנו מיד לתיקון הפא. היינו שקועים בעשיית דברים כה רבים מדי יום, כולל הכנת חומרי הסברה, יצירת קשר עם גופי תקשורת, פגישות עם פקידי ממשל והפקת אירועים פומביים. זו היתה סחרחרת בלתי פוסקת של פעילות.

כשהחודשים התמתחו לשנים, התחלתי להבחין במספר דברים בעצמי שנראו לי לא לגמרי תקינים.

ראשית, למרות שהיתה לנו קבוצה גדולה של מתרגלים פה בניו יורק, והיינו כל הזמן יחד, שקועים עמוק בעשייה, הרגשתי לא שייך… כאילו משהו הפריד אותי מהגוף של המתרגלים. כשקרה משהו והתקבצנו יחד לדון בו, ראיתי את המתרגלים שסביבי מתלהבים מהבהרת האמת ומעשיית הדברים. יכולתי לראות שזה בא מתוך הלב שלהם. בעוד שאצלי, במידה מסוימת, הרגשתי שאני עושה את עצמי. הבעתי את דעתי ואת רעיונותיי בעיקר כדי להראות שהיו לי רעיונות, ושאני ״תורם״. עם זאת, עמוק בתוכי הדברים לא באו מרצון להציל אנשים ולחשוף את הרוע.

שנית, להיות תלמיד דאפא בעולם, שמציל אנשים באופן פעיל, היה משהו שהדלקתי וכיביתי, כאילו זאת עבודה. לדוגמה, הלכתי לפעילויות דאפא, וברגעים אלו עבדתי כדי לעשות את הדברים שעל מתרגלים לעשות. אבל לאחר מכן, ברכבת התחתית בדרך הביתה, נרגעתי וישבתי לגלוש באינטרנט. כשעשיתי זאת, כבר לא הייתי מתרגל שהגיע לעולם כדי להציל אנשים, אלא פעלתי רק כאדם רגיל. במילים אחרות, להיות תלמיד דאפא לא היה נקודת התחלה שהייתה טבועה בי בכל זמן ובכל מקום. היה זה מצב פעולה שהדלקתי וכיביתי לפי המצב באותו רגע.

שלישית, במשך שנים רבות נאבקתי בנמנום בזמן לימוד הפא. לעיתים קרובות היה עלי לעמוד במשך הלימוד הקבוצתי כדי לא להירדם, ולעיתים אפילו הלכתי הלוך וחזור בחדר בזמן הקריאה.

ודבר אחרון, במהלך השנים הפכתי מודע עד כאב לכך שאינני נושא את השדה הטהור של מטפח. יכולתי לדבר ברהיטות יחסית על הרדיפה ולהשתמש בזה או בזה כדי לתאר מה קורה, אבל נראה היה שקשה היה לי מאד להזיז באמת את לבם של מרבית האנשים, ולהשמיד את הרוע שבראשם בעזרת דבריי.

למה היו לי כל הבעיות הללו? במידה מסוימת, הבנתי שטיפוח הוא תהליך, ושמשתפרים בהדרגה. בנוסף, המאסטר דיבר על איך הצדדים המטופחים שלנו מופרדים.

המאסטר אמר, ב״מהו תלמיד דאפא״:

״כבר לא ניתן לראות את הצד הטוב ההוא, הוא הופרד כבר. הצד שאתם יכולים לראות הוא תמיד הצד ההוא שלא השלים את הטיפוח.״

עם זאת, הרגשתי שהיה משהו בסיסי יותר בבעיותי. היה זה כאילו שסחבתי איתי החזקות בסיסיות, וסירבתי להניח להן, או אפילו להכיר בהן. זאת ועוד, לא הייתי ערני במידה מספקת כדי להסתכל עליהן ברצינות ולחפור אותן החוצה מהשורש. כשאני מסתכל לאחור, אני רואה שהשורה התחתונה היתה שלא באמת הבנתי איך לטפח, ולא באמת היה לי הרצון ללמוד כיצד לטפח. ניסיתי, מעדתי, ולעיתים קרובות זייפתי את התהליך של להסתכל פנימה, אבל לא עשיתי זאת באמת וביעילות.

ואז, בערך לפני ארבע שנים, קרה משהו שסחף אותי למצוקה ארוכה וקשה. לילה אחד, פיתחתי לפתע כל מיני סימפטומים: מקוצר נשימה, לבחילה, כאבי ראש ולדפיקות לב מהירות. לעיתים לא הצלחתי לאכול היטב. בפעמים אחרות, לא יכולתי לישון. הקושי המשיך והמשיך… ימים הפכו לשבועות, שבועות הפכו לחודשים, וחודשים לכמה שנים. היו ימים טובים יותר מאחרים, אבל נדמה היה שכל יום אני נאבק באיזה מיחוש גופני, ולעיתים קרובות מחשבות איומות ודאגות סערו במוחי. היה זה כאילו הגוף הפיזי שלי ומחשבותיי הסתחררו ברכבת שדים, כשהכוחות הישנים מטלטלים אותם מעלה ומטה, ומצד לצד.

בכמה מקרים, חשבתי שאני עומד למות. במקרים אחרים, חשבתי שאני עומד לאבד את היכולת לחשוב מחשבות נכונות.

במשך מספר החודשים הראשונים למצוקה, ביליתי זמן רב בשיתופים עם מתרגלים שהיו קרובים אליי, אבל ככל שעבר הזמן, שיתפתי פחות ופחות, משום שהרגשתי שמצבי אינו משתפר, ושכשדנים בזה ללא הפסק שוב ושוב זה יוצר הפרעה לקבוצה, או לפחות מתיש את אלו שסביבי.

עם זאת, היו כמה דברים שמעולם לא ויתרתי עליהם, ונשארתי נחוש לגביהם. כל ערב קראתי מאמרים מאתר מינג-הווי, והתייחסתי לטיפוח שלי מנקודת המבט של מאמרים אלו. בנוסף, לא משנה כמה קשה זה היה, המשכתי להשתתף בקבוצות לימוד פא. לעתים במהלך השיתוף בלימוד פא קבוצתי, הגעתי לדמעות מהשיתופים של עמיתיי המתרגלים, מהלב שלהם להציל אנשים, ומהטיפוח שלהם. זה באמת נתן לי השראה, וסיפק לי תובנות לגבי איך לטפח למעשה. נצרתי את מפגשי לימוד הפא ולמדתי מהם המון. ודבר אחרון, המשכתי להשתתף בפגישות ולעשות את העבודה לאימות הפא שהרגשתי שעליי לעשות, ללא קשר לאיך הרגשתי.

נראה היה שזמן רב הייתי תקוע בנסיונות למצוא פיתרון למצוקה. אבל לאט, במשך הזמן, כשהפכתי ליותר נחוש בלימוד הפא ובשליחת מחשבות נכונות, וכשהמשכתי לאמת את הפא עם קבוצות של מטפחים, התחלתי להתבונן בעצמי יותר בבהירות, והתחוור לי שהיו החסרות בסיסיות מאד באופן שבו תירגלתי, ובהבנה שלי את הדאפא ואת המאסטר.

אחת הבעיות הראשונות, והמבישות ביותר, שזיהיתי בעצמי הייתה שאני משתמש בדאפא למען רווחתי, או ליתר דיוק, משתמש בדאפא כמו בסם. כשלמדתי את הפא, רדפתי אחרי צלילות המחשבה והשלווה שחשים אחרי לימוד הפא. כשתרגלתי, רדפתי אחר תחושת הבריאות, הקלילות והמרץ שמרגישים אחרי התרגול. הייתי עייף ומפוחד מהעולם ורציתי שהדאפא ירומם אותי ממנו.

זה חילחל לכל ההיבטים של חיי, כולל העבודה לאימות הפא. נשארתי ער עד מאוחר, לילה אחרי לילה, במשך שנים רבות, מונע לא מהחמלה בלבי לישויות חיות ומהרצון לעזור להציל אותן, אלא מתוך בסיס מושג מוטעה שאם אשקיע את הזמן, הדאפא יגמול לי. כלומר, לדוגמא, שאם אני משתתף, ״מגיע לי״ גמול, כאילו יכולתי להתמקח עם הפא. הכל נעשה למען עצמי. הבנתי שזו בדיוק הטעות הקריטית שהכוחות הישנים עצמם עושים. הם משתתפים בתיקון הפא בתקוה להציל את עצמם, ועושים דברים בהתאם למושגים המעוותים שלהם, ולא בהתאם לרצונו של המאסטר. בעצם עשיתי משהו מאד דומה.

המאסטר אמר:

״בזמן שתלמידי הדאפא נתקלו ברדיפה הזאת היו רבים שנפלו, או שלא עמדו בקצב, וזה מפני שהם לא הבינו את מה שהמאסטר עושה, מפני שהם השתמשו בחשיבה אנושית כדי לאמוד את [התוכניות] של המאסטר.״ (מה המשמעות של "לעזור למאסטר לתקן את הפא”?)

כמובן, כולנו שמענו את המאסטר מדבר על העקרונות של הבנת תיקון הפא, אבל האינדיקציה האמיתית של הבנתנו היא המחשבות האמיתיות שמניעות את הפעולות, והפעולות עצמן. ואם לשפוט לפי פעולותיי – לא הבנתי. כאן הייתי, אם כן, שקוע במצוקה פיזית ומנטלית, עם ההבנה שחלק גדול ממה שעשיתי בתיקון הפא היה עבור עצמי ולא על פי הפא. מה עליי לעשות כעת?

בסופו של דבר הבנתי את התשובה. היה עליי לשנות את עצמי. היה עליי לשנות את עצמי מהיסוד. היה עלי להתייצב בפני האנוכיות שנשאתי עמי במשך זמן כה רב, להבין שהיא לא אני, ולהניח אותה. זאת ועוד, היה עליי למחוק את כל המושגים וההחזקות שקברו את האני האמיתי שלי, ומנעו ממנו לקחת את התפקיד הראשי בחיי. היה זה תהליך ארוך ומסובך. אחלוק עמכם רק סיפורים ספורים מתוך המסע הזה.

הכוח של מחשבה אחת נכונה

שכבתי ער לילה אחד, מכיון שכמו בלילות כה רבים באותה שנה אי-הנוחות הפיזי שלי מנע ממני שינה. אבל אז לפתע, כמה מחשבות נכונות וצלולות צצו במוחי. ״אני תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא. אני פה כדי לעזור למאסטר. אולי לא פעלתי היטב בהיבטים רבים, אבל המצוקה הזו לא צריכה להתקיים. להיות שקוע במצוקה הזו אינו התכנון של המאסטר.״ עם מחשבות צלולות אלה, הרגשתי לפתע טוב… כל הסימפטומים חלפו, ובמהרה שקעתי בשינה.

במהלך השבועות הבאים קרה מספר פעמים סוג זה של התרחשות, וגרם לי להבין החסרה בהבנתי. הבאתי לתוך הטיפוח את המושג ששינוי יכול להתרחש רק כאשר אני באופן מעשי קורא את הפא או מתרגל, ואילו שכשאני מסתובב או עסוק בפעולות היומיומיות, אינני יכול לעשות שינוי.

מה שלמדתי מהרגעים הללו היה, שהמאסטר נמצא תמיד לצידנו, ומחשבה אחת – לא מילים שאני מאלץ את מוחי להגיד, אלא מחשבה אמיתית שנובעת מהלב – היא כל מה שדרוש כדי לעשות שינוי עצום, שיכול לקרות ברגע. כאשר שיניתי את עצמי כדי להיות בקו אחד עם הפא, התרחשו בי ומסביבי שינויים עצומים. כמובן, לימוד פא ותרגול הם הבסיס המאפשר את הטיפוח, אבל כבר לא השתמשתי בלימוד הפא ובתרגול ככלי כדי להרגיש טוב יותר… שיניתי באמת את הלב מבפנים, רגע אחר רגע, יום אחר יום.

ללמוד את הפא, ללמוד את הפא, ללמוד את הפא

ככל שהפכתי צלול יותר, הבנתי שכמות לימוד הפא שלי הייתה עלובה ביותר, והייתה כך במשך שנים. סביר להניח שמכיון שהתייחסתי אל הדאפא כאל תרופה, היו לי הרבה הפרעות, היה לי קשה ביותר להתרכז, והייתי כל הזמן מנומנם. זאת ועוד, תמיד חשתי קצת הקלה כשהסתיים לימוד הפא. ״אה,״ הייתי חושב לעצמי ״עברתי את המשימה המפרכת של להישאר ער ולהתמלא בדאפא, ועכשיו אני יכול להירגע קצת.״

המאסטר אמר:

״כאשר אתם קוראים את הספר, המחשבות שלכם משתוללות. הבודהות, הטאואים והאלוהויות לאינספור שבתוך הספר מסתכלים על המחשבות המצחיקות והאומללות שלכם, צופים בכך שהקארמה במחשבתכם שולטת בכם, ואתה עוד מבולבל ולא מתעורר לכך. יש אנשים שעושים עבודה שלא קוראים את הספר ולא לומדים את הפא במשך זמן ארוך – איך אפשר לעשות היטב את העבודה של הדאפא? גרמתם בחוסר מודע לנזק רב שקשה מאוד לתקן. השיעורים האלו צריכים לעשות אתכם יותר בשלים. כדי לא לאפשר לכוחות הרעים למצוא דרך לתוך המחשבות שלכם, הדרך היחידה היא ללמוד את הפא בדחיפות.״ (ללכת לקראת השלמות המלאה)

עם זאת, לאחר שהפכתי צלול בנוגע לבעיה זו, באמת למדתי את הפא עם כל הלב. הצטרפתי ליותר מפגשים ללימוד פא, מה שנתן לי השראה, ועזר לי להיות נמרץ וערני יותר. במהרה התחלתי לחוש אכזבה כאשר לימוד הפא הסתיים, ולקוות שנוכל לקרוא עוד קצת. זאת ועוד, לאחר שתיקנתי את לימוד הפא שלי, הרגשתי שבאמת עברתי מהפך. יכולתי להרגיש את ה״אנוכיות״ שלי נושלת ממני, ונראה שהפכתי באופן טבעי ליותר מתחשב ויותר נינוח עם אחרים. סוף סוף יכולתי להבהיר את האמת לאנשים פנים אל פנים, להעריך בשלווה את הצרכים ואת נקודות המבט שלהם, בלי שה״עצמי״ יתערב ויפריע.

לשלוח מחשבות נכונות

שינוי גדול נוסף התרחש לגבי שליחת המחשבות הנכונות. במשך זמן רב, התייחסתי לזה כאל מטלה, חשתי מעט הקלה כש-15 הדקות עברו, ולא התרגשתי כאשר החמצתי את אחד מהזמנים הקבועים.

עכשיו התחלתי להבין ששליחת מחשבות נכונות היא באמת מתנה קסומה, בעלת השפעה מרחיקת לכת.

המאסטר אמר:

״אומר לכם, במשך שנים אני אומר כל הזמן שהיכולות של תלמידי הדאפא הן עצומות, אבל אנשים רבים לא מאמינים לזה משום שלא הרשו לראות את היכולות האלו. בהשפעת המחשבות הנכונות, כל דבר שמסביבך, כמו גם אתה עצמך, יעבור שינויים. אבל אתם אף פעם לא חשבתם לנסות את זה.״ (יום השנה ה-20 להוראת הפא)

הקטע הזה היכה בי, במיוחד המשפט האחרון ״אבל אתם אף פעם לא חשבתם לנסות את זה״. כשקראתי אותו לראשונה, חשבתי לעצמי ״למה הכוונה? שלחנו מחשבות נכונות במשך עשר שנים. מה זאת אומרת שאף פעם לא חשבנו לנסות את זה?״

כשחשבתי על כך עוד, ובחנתי היטב כיצד שלחתי מחשבות נכונות בעבר, הבנתי ששליחת מחשבות נכונות באמת, היא הרבה יותר ממה שחשבתי. הגעתי להבנה שמחשבות נכונות הן כוח עוצמתי לשנות את עצמנו ואת הסביבה, ולהבטיח שמה שהמאסטר מקווה להשיג בתיקון הפא אכן יבוצע. זה דבר הרבה יותר גדול ועצום מכל מה שחשבתי בעבר.

בערך באותו הזמן, התיישבתי לקרוא בעיון את מאמר המערכת של אתר מינג-הווי, ״יסודות לשליחת מחשבות נכונות״. באמצעותו הבנתי שלא רק שלא הבנתי לגמרי את העומק של שליחת מחשבות נכונות, אלא שהיו מספר דברים בתהליך עצמו שלא עשיתי כשורה. ביניהם המחשבות המדויקות שיש לחשוב לפני שליחת המחשבות הנכונות, איך לגשת לכך וכולי. הדפסתי את המאמר הזה ושמרתי אותו אצלי במשך שבועות כשאני קורא בו שוב ושוב, עד שהרגשתי שתיקנתי את כל הדברים שעשיתי באופן שגוי ושהבנתי לגמרי איך לשלוח מחשבות נכונות כהלכה.

במהרה, שליחת המחשבות הנכונות הפכה ליותר ויותר עוצמתית. פעמים רבות, כשהרגשתי שמשהו לא היה נכון בשדה שלי או בסביבה, התישבתי לשלוח מחשבות נכונות. לעתים יכולתי להרגיש את הצד האלוהי שלי מתקן דברים בהרבה רמות. כשקמתי ממחשבות נכונות, דברים רבים השתנו, כולל נקודת המבט שלי והפרספקטיבה שלי. היה זה באמת כפי שהמאסטר אמר ב"יום השנה ה-20 להוראת הפא":

״בהשפעת המחשבות הנכונות, כל דבר שמסביבך, כמו גם אתה עצמך, יעבור שינויים.״

לעבוד עבור השן יון עם מחשבות נכונות

השינויים שעברתי התבטאו גם בעבודתי ב:שן יון". אני עובד עם מתרגלים אחרים על קידום מופעי השן יון, דרך גופי התקשורת ויחסי ציבור. למשרדי השן יון דרישות קפדניות וברורות לגבי גופי התקשורת, ולפני כל דבר שאנו עושים, אנו דנים ראשית עם משרדי השן יון כדי לוודא שיש לנו את אישורם.

עבדנו עם עיתון מסוים בשנה שעברה, ומסיבות שונות החלטנו, תחת הדרכת משרדי השן-יון, להיפגש עם כתבת שלהם. הראיון היה מוצלח, ואחרי כמה שאלות, הכתבת כתבה את הסיפור. הטיוטה הראשונית היתה טובה מאד, אבל כשהכתבת לקחה את הסיפור אל העורך, הוא הנחה אותה לערוך תחקיר נוסף ולהרחיב את הסיפור, מה שפתח את האפשרות שהכתבה תכלול תכנים שליליים. לאחר שהכתבת ערכה את התחקיר שלה, היא שלחה לנו סדרת שאלות אשר על פיהן נראה שהיא אכן התכוונה לכלול כמה הערות מתוך מאמרים רעים מהעבר.

דנתי בנושא עם מתאם נוסף, והחלטנו שאני אנסח תשובה ואעזור להדריך את הכתבת הזו. בעבר, ההחזקה שלי לעצמי היתה ודאי נכנסת לפעולה, ואני הייתי כנראה כותב את התשובה בעצמי, ואולי גם מושפע ממושגים של להיות הגיבור שמציל את המצב, או שהייתי מודאג שלא אצליח לתקן את העניינים ומה זה יעשה למוניטין שלי. הפעם, לעומת זאת, נקטתי באופן טבעי בגישה אחרת. כתבתי תשובה, אבל אז כינסנו את כל הצוות. הקראתי את התשובה בקול, ודנו בה ביחד. הועלו רעיונות, ואני כתבתי את כולם. הלכנו הלוך ושוב, וערכנו מספר שינויים כקבוצה. אחרי שסיימנו, שלחתי את התשובה לכתבת, והצוות שלח מחשבות נכונות יחד. עשינו מספר שיחות מעקב עם הכתבת. שבועיים מאוחר יותר, המאמר התפרסם, והוא היה מאד חיובי, אפילו באופן שבו הוא הזכיר את הרדיפה ואת הפאלון גונג.

לסיכום

עדיין עליי להשלים הרבה. אני עדיין מגושם ועצל, ולעתים חוזר לדרכי הישנות. אבל עכשיו, אני מרגיש שונה מאד מלפני שנים אחדות. כשאני עומד פה בפני המאסטר ובפני כולכם, אני כבר לא מרגיש זרות. אני כבר לא מרגיש שאני עושה את עצמי. לבי הוא עם המאסטר, עם תיקון הפא, וכשאני עושה דברים כדי להציל אנשים, זה גם בא מתוך הלב. הטיפוח הוא קסום. לשנות את עצמי באמת כדי להיטמע באמת-חמלה-סובלנות זה קסום. זכיתי באושר עמוק ואני אסיר תודה על ההזדמנות לטפח, ולהיות תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא.

הייתי רוצה לסיים בציטוט מהמאמר ״הבנה נוספת״ מתוך "יסודות להתקדמות במרץ":

״הידעתם? כל עוד אתם אנשים שמטפחים, לא משנה באיזו סביבה ובאיזה מצב, כל צרה ודבר לא נעים, אפילו אם זה בגלל עבודה של הדאפא, לא משנה כמה הדבר הוא טוב או קדוש לדעתכם – אני אנצל אותו כדי לסלק את ההחזקה שלכם ולחשוף את הטבע הדמוני שלכם כדי לסלק אותו. זה בגלל שההתקדמות שלכם היא במקום הראשון בחשיבותו.״

״אם אתם באמת יכולים להשתפר באופן זה, מה שתעשו עם לב טהור יהיה הדבר הטוב ביותר והקדוש ביותר.״

תודה לך, מאסטר! תודה לכם, תלמידי דאפא עמיתים!