(Minghui.org)

כאשר קראתי את "קריאה להגשת מאמרים לוועידה הסינית ה-13 לשיתוף התנסויות באתר מינג-הווי", חשבתי מיד שעוד שנה עברה, ושטיפחתי כל כך גרוע. אז על מה אני יכולה לכתוב?

הורדתי פודקאסטים (התנסויות מוקראות) מהוועידה ה-12. לאחר שהאזנתי להם הבנתי שיש פער עצום בין הטיפוח שלי לבין שלהם. האם יש לי איזו שהיא חווית טיפוח שראוי לכתוב עליה?

היססתי איך להתחיל לכתוב, אבל בזמן שתרגלתי את התרגילים, רוב התוכן והמבנה של המאמר "הגיעו" אליי מעצמם, כולל כותרת.

לילה אחד היה לי חלום שבו היינו אמורים להיבחן, אבל אני הסתובבתי בחוץ. מישהו שאל אותי למה אני לא נכנסת להיבחן. עניתי שכבר נבחנתי וקיבלתי את הציון.

כאשר האחרים יצאו מהמבנה ושאלו מדוע לא נבחנתי, עניתי אותה תשובה. הם מיהרו לציין שהציון שלי היה של מבחן המחצית, ושבעצם החמצתי את מבחן הסיום. הייתי בהלם!

הבנתי שעלי לכתוב את מאמר השיתוף שלי. אבל כאשר ישבתי לכתוב, לא יכולתי לכתוב כמעט כלום. היה לי קשה למצוא את המילים שיבטאו מה שרציתי להגיד, ומחקתי שוב ושוב מה שכתבתי. חשתי שלא טיפחתי היטב וחשבתי לוותר.

קראתי שוב את "קריאה להגשת מאמרים לוועידה הסינית ה-13 לשיתוף התנסויות באתר מינג-הווי", ומשפט אחד במיוחד משך את תשומת לבי: הימנעו ממילים ומברכות ללא תוכן כדי לא לאמת את עצמכם באמצעות מאמרים במינג-הווי.

האם אני כותבת בשביל לאמת את עצמי או את הפא?

אם אני מחליטה לא לכתוב דבר כי לא טיפחתי היטב, האם זה לא מוכיח שכוונתי היא להראות רק את הצד הטוב שלי ולהסתיר את הצד ה״לא כל כך טוב״? אם אני חושבת שטיפחתי היטב ומיד כותבת ללא היסוס מאמר של שיתוף, האם אני לא מתפארת בלא מודע? האם זה ייחשב אימות של עצמי?

הסיבה שלא יכולתי למצוא את המילים הייתה כי תמיד אהבתי לכתוב בסגנון ציורי ותיאורי ונמנעתי משפה פשוטה.

עמוק בתוכי כוונתי הייתה להראות כמה היטב אני מסוגלת לכתוב ולאמת את עצמי!

עם זאת, הסיבה שאנו כותבים את ההתנסויות שלנו ומשתפים אותן היא כדי לעודד זה את זה להתקדם ביציבות בטיפוח שלנו ולשחק תפקיד טוב יותר בעזרה למאסטר בתיקון הפא. עלי להתמקד בתוכן במקום בסגנון הכתיבה!

לאחר שהתבהרו נושאי המפתח האלו, התחלתי לכתוב שוב. דמעות עלו בעיניי כשחשבתי על התנסויות הטיפוח שלי.

הכאב הנורא של סילוק ההחזקות הישנות חזר אלי, ומספר פעמים רציתי לוותר על הכתיבה. לקח לי כמעט שבוע לסיים לכתוב. לבסוף נרגעתי אבל תהיתי למה המשכתי לבכות.

הבנתי שההחזקות שלי לא נעלמו לגמרי, והן התעוררו כאשר חשבתי על העבר. תהליך הכתיבה חשף את החומרים העיקשים האלה, שניסו למנוע ממני לכתוב.

כאשר כתבתי על הסתמכות-היתר שלי על אחרים, ההחזקה שלי לפסיביות עלתה מחדש ונגעה בי.

לפני כמה ימים הזמנתי את הוריי לבוא איתי לתלות שלטים ופוסטרים של הבהרת אמת, אבל הם לא נענו כי היו מותשים מהעבודה בקיץ החם. הסירוב שלהם לבוא גרם לכך שגם אני לא רציתי ללכת. עדיין הייתה לי בבירור החזקה להסתמך על אחרים.

כשראיתי את ההחזקה הזו, עשיתי מאמץ מודע ויצאתי לתלות את השלטים בעצמי באותו יום, חרף פחדיי מכלבים, נחשים ובתי קברות בלילה. הפחד הזה היה בדיוק הדבר שדרכו הייתי צריכה לפרוץ.

כשהייתי בחוץ, נתקפתי בפאניקה כששמעתי כלבים נובחים, אבל בסופו של דבר התעלמתי מהם.

כשניסיתי לזרוק את השלטים למעלה על העצים, לפעמים פספסתי את הענף והשלט היה מגיע אל העשב הצפוף. פחדתי ללכת דרך העשב מפחד מנחשים או חרקים. למרות זאת, כשחשבתי על הזמן והמאמץ שהשקעתי בהכנת השלטים, אזרתי אומץ לחצות את העשב ולמצוא את השלט. לא נעקצתי על ידי דבר.

כשעברתי מול בית קברות, דקלמתי את השיר של המורה:

 "If you have fear, they will grab you Once your thought is righteous, evil will collapse People practicing cultivation, filled with Fa Sending righteous thoughts, exploding rotten ghosts Gods are in the world, validating Fa" (“hat’s There to Fear” from Hong Yin Volume II)

למחרת, כשקראתי את מה שכתבתי על הסתמכות-היתר שלי על אחרים, לא הרגשתי רע כפי שהרגשתי כשכתבתי את זה. הבנתי שבכך שהתגברתי על הפחד ויצאתי לבד לתלות שלטים, סילקתי את ההחזקה שלי והיא לא תפריע לי יותר.

מה שכתבתי לעיל הוא מה שחוויתי בזמן כתיבת מאמר זה. אנא הצביעו על כל דבר שאינו הולם.