מתרגלת מ-UK: לוותר על ההחזקות שלי תוך כדי קידום ה"שן יון"

(Minghui.org)

יצאתי מסין ב-2007. במשך השנים הראשונות בעלי אסר עליי להשתתף בפעילויות פאלון דאפא כלשהן. הוא קילל אותי והיכה אותי כדי שלא אלך. אף שרציתי לעזור למתרגלים עמיתים לדבר עם אנשים על הפאלון דאפא, לא הצלחתי להתגבר על ההתנגדויות שלו. תמיד קיוויתי שהוא ייסע לרגל עסקים כך שאוכל לצאת החוצה כשהוא לא נמצא. כשהוא היה בסביבה, הייתי צריכה למצוא דרכים לשכנע אותו לתת לי ללכת. לפעמים לא מצאתי את המילים המתאימות או את ההזדמנות לדבר איתו גם כשהפעילויות התקרבו. זו הייתה תקופה קשה מאוד בשבילי.

במשך השנה הראשונה שעזרתי לקדם את ה"שן יון", הצלחתי לצאת מהבית רק פעם בשבוע. כשחזרתי הביתה, בעלי תמיד נראה כעוס. עודדתי את עצמי בדרך הביתה והזכרתי לעצמי שעשיתי את המעשה הנכון ביותר ושאין ממה לפחד.

מתרגלת עמיתה הצביעה פעם בפני כולם שרק לעתים רחוקות עזרתי בקידום ה"שן יון". היא אמרה, "מאחר שאת בעלת החנות שלך, את יכולה להחליט מתי לפתוח או לסגור אותה". חשבתי שהיא מזלזלת במצב שלי והתווכחתי איתה. אך מאוחר יותר נרגעתי והבנתי שמה שהיא אמרה הוא נכון. יש לי הרבה מה לשפר. בנוסף להתנגדות מצד בעלי, ההחזקה שלי של אינטרס אישי גם היוותה מכשול. החנות שלנו לא הביאה רווח רב והנסיעה לפעילויות הייתה יקרה. חששתי שבעלי יכעס אף יותר אם אשתתף בעוד פעילויות.

החלטתי לפרוץ את המחסומים האלה. שחררתי את ההחזקה לאינטרס אישי והחלטתי לצאת החוצה פעמיים בשבוע. בהתחלה לא סיפרתי לבעלי, אלא יצאתי מיד אחרי שהוא יצא וחזרתי לפני שהוא חזר. במשך כמה שבועות הוא לא ידע מה אני עושה.

אני ועוד מתרגלת הלכנו פעם לחלק עלוני "שן יון". היה חשוך, אך נותרו לנו עוד כמה רחובות לכסות. המתרגלת השנייה רצתה לסיים את כל הרחובות. הייתי חרדה לחזור הביתה, אך אזרתי אומץ ונשארתי עד הסוף. איך שנכנסתי הביתה, בעלי שאל, "איפה היית?" מלמלתי, "הלכתי לחלק עלונים". הוא לא אמר דבר.

לאחר מכן התחלתי לצאת פעמיים בשבוע. בעלי לא נראה מרוצה, אך עשיתי את מיטבי לדאוג לעבודות הבית. בדרך כלל הגעתי הביתה אחרי שבע בערב, ומיד התחלתי לבשל על אף עייפותי. במחשבתי התלוננתי על בעלי. חשבתי, "אתה נמצא כל היום בבית, אבל מחכה שאחזור ואבשל לך!" כשהשתפרתי בטיפוח, הבנתי שהמאסטר אמר לנו:

"אל הקשיים מתייחס כאל אושר" ("לחשל את הלב ואת הרצון" מ"הונג יין")

החלטתי שבישול אינו דבר קשה כל כך ושרתי שירי פאלון דאפא כשבישלתי.

בהדרגה התחלתי לצאת החוצה שלוש פעמים בשבוע. בעלי התרגל לזה בסוף. יום אחד, כשלא יצאתי כפי שתכננתי, הוא שאל מדוע לא יצאתי.

דרך הקונפליקטים עם משפחתי למדתי הרבה, הסתכלתי פנימה וסילקתי החזקות רבות, בייחוד את ההחזקה שלי לרגשות, להתלוננות ולווכחנות. הסתרתי את ההחזקות שלי תחת התירוץ שעבודות הדאפא הן בעדיפות הראשונה, אך לא התחשבתי ברגשותיהם של בני משפחתי. למדתי לחשוב מזווית הראייה שלהם ולהיות סלחנית. האווירה בבית השתפרה בהדרגה. עכשיו אני יכולה להשתתף בפעילויות דאפא בכל זמן שהוא.

לשחרר את החזקה לאינטרס אישי

אני בת מזל שיש לי אפשרות לקדם את "שן יון". זו חוויה כל כך מהנה וקדושה! באינטראקציה עם מטפחים עמיתים גיליתי הרבה מהחזקות שלי ואיפה יש לי החסרות בטיפוח. הפקתי כל כך הרבה מהחוויה הזו, וזה עודד אותי לטפח בנחישות!

פעם הלכתי עם שתי מתרגלות לחלק עלונים. הן שוחחו על החיים שלהן ועל דברים כמו מכוניות ובתים. חשבתי שעלינו לנצור את הזמן שיש לנו יחד כדי לדבר על התנסויות בטיפוח שלנו. במחשבתי התלוננתי על שהן מבזבזות את הזמן היקר שלנו. ביומיים שעבדנו יחד אחת מהן לעגה לי מדי פעם, וזה גרם אצלי לעוד מחשבות שליליות.

למרות שלא התלוננתי, המאסטר ראה בבהירות את המחשבות שלי, ובאמצעות מתרגלת אחרת עזר לי בעניין זה. באותו ערב, היא ואני הלכנו לקחת כמה פוסטרים של "שן יון". היא אמרה לי שהיא מאוד נהנית לקדם את "שן יון" עם מתרגלים עמיתים. היא חשבה שכל מתרגל הוא כל כך טוב לב ונפלא! כששמעתי את דבריה, חשבתי, "מדוע אני חושבת על כמה מתרגלים שהם טובי לב כל כך, אבל אינני סובלת אחרים? האם זאת אינה פרצה גדולה בטיפוח שלי?"

היא סיפרה על כמה התנסויות שלה בטיפוח. הסיפורים שלה התמקדו בלסלק מחשבות שליליות על מתרגלים עמיתים ולהפוך להיות חומלת וסובלנית. כשהיא החלה לשים את עצמה בנעליהם של מתרגלים עמיתים, היא הבינה אותם, ראתה את איכותם, והמחשבות השליליות שלה עליהם פחתו יותר ויותר. לפתע ראיתי היכן עליי להשתפר. מאז אני מזכירה לעצמי לעתים קרובות לראות את האיכות של האחרים ולהיות מתחשבת יותר.

בכמה השנים הראשונות שעזרתי לקדם את "שן יון", לפעמים לא הייתי מרוצה מאיך שהמתאם שלנו ניהל דברים. כששיפרתי את השין שינג שלי, בהדרגה הבנתי ששפטתי אותו בהתבסס על המושגים האנושיים שלי. עבדתי קשה לסלק את זה. עכשיו יש לי פחות מחשבות שליליות, והפסקתי להתלונן.

פעם אחת ראיתי מתרגלת עמיתה משתפת פעולה ללא תנאי עם המתאם. היא ואני נסענו חזרה כשהיא ציינה שלא תוכל לאכול איתנו היום כי עליה למהר הביתה ולדאוג לעבודות הבית הרבות. ייקח לה לפחות שעתיים להגיע לבית שלה וכבר שש בערב.

אחרי שפרקנו את המכונית והיא התכוונה לחזור לביתה, היא קיבלה שיחת טלפון מהמתאם שלנו. מכיוון שעמדתי קרוב אליה, שמעתי את שיחתם בבהירות. המתאם ביקש ממנה לאסוף עשר קופסאות של עלוני "שן יון" ממקום אחר. המתרגלת שאלה בשקט, "מתי?" המתאם ענה, "עכשיו". המתרגלת אמרה בשלווה, בטח! אני כבר הולכת". זה נגע מאוד ללבי. שאלתי את עצמי, "האם אני עצמי אוכל לעשות ללא תנאי את מה שהמתאם מבקש ממני?"

בכל פעם שאני נתקלת במצבים אני תמיד זוכרת את הדוגמה שלה. אני מזכירה לעצמי לוותר על האינטרס האישי ולשתף פעולה מבלי להתלונן. אם משהו אינו מושלם באיזו שהיא משימה, אני מצביעה על כך בנעימות.