התנהלות הילדים משקפת את מצב הטיפוח של הוריהם

(Minghui.org) נולדתי למשפחה של אינטלקטואלים. לאחר סיום לימודיי בתיכון התקבלתי לאוניברסיטה ידועה בבייג'ינג. התחתנתי עם אדם שהשכלתו הייתה של בית ספר יסודי בלבד. בעלי עישן, שתה והימר, ואני אהבתי אמנות ומוסיקה. רבנו לעתים קרובות ורציתי להתגרש אך הוא סירב. באביב של 1999 עמית לעבודה הכיר לי את הפאלון דאפא ועליתי על נתיב הטיפוח. החלמתי מדלקת באף ומחוליים אחרים. השתניתי לחלוטין ולא סבלתי יותר.

מראות מדהימים

כעשרה ימים לאחר שקיבלתי את הדאפא, ראיתי את הספר "ג'ואן פאלון" מפיץ אור לבן. מולי הופיע גלגל מסתובב בגודל צמיג של מכונית ושלושה פאלונים צהובים קטנים יצאו מתוך הגלגל. הייתי נרגשת. הבנתי שהמאסטר מעודד אותי לחזק את הביטחון שלי בטיפוח בדאפא. לעתים קרובות ראיתי מילים בספר "ג'ואן פאלון" הופכות לתלת-ממד, ואור מוזהב או רב צבעים קורן מתוכן.

כשבני היה בן שנתיים, הקראתי לו תכופות את הפא והשמעתי לו את הרצאות האודיו של המאסטר. סיפרתי לו סיפורי טיפוח בצורה שהוא יוכל להבין ולימדתי אותו איך להיות ילד טוב. הוא הקשיב תמיד ברוב קשב. בשני מקרים כשהקראתי לו את הפא, ראיתי אדם שנראה בדיוק כמוהו יוצא מגופו הישֵן ומתיישב. הבנתי שהכרתו העיקרית של בני הופיעה והיא להוטה ללמוד את הפא.

עינו השלישית של בני הייתה פתוחה. לעתים תכופות הוא ראה פאלון צבעוני וישויות שמימיות, וזה המריץ אותי לטפח בנחישות ולדאוג לתלמיד הדאפא הקטן הזה.

מתביישת בהחזקה שלי לפחד

מספר חודשים לאחר שהתחלתי לתרגל בדאפא, ג'יאנג זמין (מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית לשעבר) פתח ברדיפה אכזרית נגד הפאלון דאפא. אך אני הייתי בטוחה שהדאפא והמאסטר הם טובים והמשכתי לתרגל את הדאפא יחד עם בני.

פקידים ממשלתיים בכפר שלי והמשטרה המקומית הטרידו אותי בביתי ובמקום עבודתי. בעלי פחד וניסה לעצור בעדנו מלתרגל בדאפא.

בני ואני חילקנו חומרי מידע על הדאפא בלילה כשבעלי יצא לשחק מא- ג'ונג [משחק המערב כסף] במקום מגורנו היו שדות תירס גדולים, וזה היה ממש מפחיד לצאת בלילה. לילה אחד בני צעק: "אמא תראי! המאסטר יושב בצד הכביש מולנו". מאז לא פחדתי יותר.

בפעם אחרת, בני ואני הלכנו לכפר אחד לחלק חומרי מידע. הגענו לבית וכלב גדול החל לנבוח עלינו בקול רם מאוד. אחזתי בבני וברחנו. מאוחר יותר בני אמר לי: "אמא, למה פחדת כל כך? קבוצה של בודהיסאטוות הקיפו אותנו!" הוא היה רק בן חמש אך נשאר רגוע. התביישתי שלא הצלחתי להישאר רגועה במצבים מתוחים.

המאסטר אמר:

"באותה עת, כשהדיכוי והרדיפה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) המרושעת עמדו להתחיל, אמרתי לכם משהו: אמרתי שרק אם ליבכם לא יזוז תוכלו לטפל בכל המצבים." ("הרצאת הפא בוועידת הפא הקנדית בשנת 2005")

טקטיקות המשטרה לא עבדו עליו כשהיה קטן

לילה אחד ב-2002 אנשים מוועדת המנהל של הכפר, מתחנת המשטרה המקומית ו"ממשרד 610" פרצו לביתי. הם ניסו לקחת אותי למרכז שטיפת מוח, אך בעלי ניסה לעצור בעדם.

הם הצליחו לגרום לבעלי לצאת מהבית ולקחו אותי ואת בני למרכז שטיפת מוח. הם ניסו להפחיד את בני. הוא סירב להשיב לכל שאלותיהם.

המשטרה המשיכה להטריד אותנו. הם גם הגיעו למקום עבודתי ללחוץ עליי לוותר על הטיפוח. בעלי ניסה למנוע בעדנו לתרגל בדאפא. הוא הכה אותי וקרע את ספרי הדאפא שלי. הוא ידע שאינו יכול לעצור בעדי מלתרגל בדאפא.

מאז, במשך מספר שנים, בכל פעם שבני שמע סירנה של משטרה הוא נעשה עצבני מאוד. כשהוא ראה מכונית משטרה בכפר הוא חשב שהם באו לעצור אותי. בגיל צעיר כל כך הוא סבל מאוד וזה גבה ממנו מחיר.

נעצרתי בגלל תרגול בדאפא

בסוף שנת 2004 נעצרתי על ידי שלושה שוטרים סמויים כשלקחתי את בני לבית הספר. הייתי כלואה בתחנת המשטרה במשך שנה שלמה. ואז, נשפטתי לשנה וחצי בכלא. בני היה בן 7 וסבל רגשית מהפרידה ממני.

לעתים תכופות הוא שאל את אביו: "מתי אמא תחזור הביתה?" אביו בכה כל יום, וסבתו נראתה מודאגת כל הזמן. בני ניחם אותם באומרו: "אל תתעצבו. אמא תחזור הביתה בקרוב".

לבסוף, לאחר שנה הרשו לבני לבקר אותי בכלא. פניי היו שטופות דמעות, אך הוא נשך את לשונו כדי לא לבכות.

חמותי סיפרה לי שבדרך לבית הכלא בני אמר לה ולאביו לא לבכות כשיראו אותי כי זה עלול לפגוע בי. אם הוא לא היה מתרגל בדאפא מגיל צעיר, איך יכלו להיות לו חמלה ושליטה עצמית שכאלה?

ב-2009 שוחררתי מהמאסר. בעלי חי עם אשה אחרת, חמותי נפטרה שנתיים קודם לכן, ובני גר בבית הספר והגיע הביתה רק בסופי שבוע.

לאחר תשעה חודשים נעצרתי שוב ונשפטתי לשנתיים וחצי מאסר במחנה עבודה בכפייה. כששוחררתי לבסוף ממחנה העבודה, בעלי התגרש ממני, אך בני גר איתי.

לוותר על הרגשנות

לפני תחילת הרדיפה, הייתה לי משרת הוראה קבועה בקולג'. לאחר גירושיי הייתי מרוששת, והוריי נתנו לי קצת תמיכה כלכלית. שכרתי דירה ומצאתי עבודה. בני ואני התחלנו חיים חדשים מאפס.

כשבני היה בתיכון, הוא שיחק במשחקי מחשב כל יום לאחר בית הספר. לפעמים הוא גלש ברשת אינטרנט במשך כל הלילה. הוא שקע בחברת האנשים הרגילים, דיבר גסויות, ועיניו שידרו ציניות.

חרדתי לו ולא ידעתי מה לעשות.

המאסטר אמר:

"...גופם נשלט על ידי פו-טי וזה גורם להם להיות מבולבלים נפשית או לצרוח ולצעוק". ("ג'ואן פאלון")

תמיד חשבתי ש"מצב צ'יגונג" לא קשור אליי כלל. אף פעם לא חשבתי שיש לי רגשנות גדולה כלפיי בני. איבדתי את עשתונותיי וצעקתי עליו. האם לא איבדתי שליטה על עצמי?

נרגעתי והסתכלתי פנימה. הבנתי שיש לי אחריות מסוימת למה שבני עבר, אף שהגורם המהותי היה רדיפת הפאלון דאפא על ידי ג'יאנג דזה-מין.

כשהבנתי זאת, שיניתי את מזגי וניסיתי למצוא בבני את הדברים הטובים. חיזקתי אותו וויתרתי על רגשנותי כלפיו. התייחסתי אליו כאל אדם שצריך להציל. דיברתי אליו בסבלנות, בטון עדין, ולעתים תכופות שלחתי מחשבות נכונות לנקות את הגורמים המרושעים ששולטים בו.

בהדרגה התנהגותו התרככה והוא החל לדבר איתי על בעיותיו. במהרה הוא החל שוב ללמוד איתי את הפא וניסה לשפר את התנהגותו. הוא עדיין עישן מדי פעם, שתה ושיחק במשחקי מחשב. אך זה לא הטריד אותי ובמקום זאת הפגנתי התעניינות בלימודיו ובחייו.

כשהיה בשנה הראשונה של התיכון, דירוגו בכיתה עלה מהתחתית לפסגה. מוריו וחבריו לכיתה הופתעו מהשינויים שחלו בו. אך עדיין הוא היה מכור למשחקי מחשב. הורדתי לו מאמרים מאתר מינג-הווי על משחק במשחקי מחשב, כדי להראות לו את הנזק שזה גורם.

שלחתי מחשבות נכונות בחדר השינה של בני. לאחר שסיימתי נחתי על מיטתו והתעוררתי משדים שצבטו אותי. תהיתי מדוע יש שם שדים אחרי ששלחתי מחשבות נכונות. הבנתי שהחדר הזה לא נקי. בני שיחק במשחקי מחשב, והחדר היה מלא בישויות נמוכות, בישויות חוצניות ובכל מיני שדים. שלחתי שוב מחשבות נכונות. חשתי באנרגיה עצומה הנפלטת מכף ידי, והפאלון שבעין השלישית שלי הסתובב במהירות. הרגשתי שהמאסטר מחזק אותי.

מיד לאחר מכן, בני סיפר לי שהוא מסר את כרטיס המשחקים שלו ושהוא נחוש לא לשחק יותר במשחקי וידאו.

בני הפך למתרגל בוגר/בשל בעל אישיות שמחה. המאסטר אף פעם לא ויתר עליו, והדאפא מושרש עמוק בלבו. אנחנו מנסים להיות אנשים טובים וללכת בעקבות העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות.

במשך הרדיפה הזו, ילדים של מתרגלי דאפא סבלו מצוקות שאנשים רגילים לא יכולים לתאר. לאחר שמתרגלים רבים חוזרים לביתם ממאסר, הם מרגישים חסרי אונים לתקן את השינויים שחלו בילדיהם. למעשה, התנהגות ילדיהם גם משקפת את מצב הטיפוח של ההורים.