דצמבר 1999: שלושה מתרגלים מערביים עומדים לימין הפאלון דאפא בסין (חלק 2 מתוך 3)

לחלק ראשון

חוויה רוחנית בשיאן

(Minghui.org)כשהגענו למלון, עינינו נפלו על פוסטר של הר גדול ויפה. עובד המלון אמר שהר זה, הר הואה-  שאן, הוא מההרים הגבוהים בסין והוא מאוד מסוכן. ידענו שזה היעד הבא שלנו. היססתי כי כספי התדלדל במהירות. תהיתי אם אנחנו הולכים לשם מתוך החזקה לברוח מהזיהום ומההמונים בעיר, אבל האחים היו נחושים ברצונם לנסוע לשם.

בדרך לשם הטנדר שלנו התקלקל וחשבתי שזה רמז מהמאסטר שאסור לנו לנסוע. המושבים היו רטובים. תהיתי למה שמישהו ירחץ מכונית כזאת, אלא אם כן ינסה לנקות דם. האם הטנדר מסיע מתרגלים? דמיוני השתולל. כשמבטי נתפס בעיני הנהג, ראיתי שעיניו צהובות. הוא תמיד הביט בנו כשעיניו מביטות לצדדים ובמורת רוח. ככל שהחשד שלי התעורר התכוננתי לחזור לשיאן באוטובוס. בדיוק אז תוקן הטנדר ואמרו לנו לחזור אליו.

ברגע שהגענו להר, ידעתי למה נסענו. עמדתי בתחתית ההר ביראה. נראה כאילו כל ההר היה עשוי משקט עמוק (דינג) מוצק. הייתי בעבר בהרים גבוהים, אבל זה היה איכשהו שונה. נראה היה שהר הואה-שאן מלמד אותי איך זה להיות בתוך שקט עמוק.

התחלנו לעלות במדרגות שנחצבו בסלע. טיפסנו למעלה יותר משעה ולא הרגשנו עייפים או רעבים למרות שהיה לנו רק מעט אוכל. מצאנו גשר קטן והחלטנו לתרגל את תרגילי הדאפא. זו הייתה הפעם הראשונה שיכולנו לבצע את התרגילים בשטח פתוח מאז שנכנסנו לסין. זה היה כאילו כל ההר מבקש מאיתנו לעצום את העיניים ולתרגל. לחשוב איזושהי מחשבה היה מייסר עבור מוחי.

הנסיעה להר הואה-שאן הייתה עבורי החוויה העמוקה ביותר של הטיול. נראה שהמוח שלי זוכר את זה כהר 'פא שן', משום שהוא נראה כמלא בנוכחותו של המאסטר.

"האם אתם מתרגלי פאלון דאפא?"

באותו לילה במלון שותפיי לנסיעה נשאלו "האם אתם מתרגלי פאלון דאפא?" הם ענו שכן. מי ששאלה אותם הייתה מתרגלת משיאן שהתגוררה פעם בסידני. בדיוק באותו אחר הצהריים היא ובעלה ראו תמונה בעיתון מהונג קונג שבה נראים שני האחים מתרגלים תרגילים במהלך הכנס. הם הופתעו לראות אותנו בשיאן. ידענו שזה לא צירוף מקרים שנפגשנו, וחזינו בשלמות של סידורי המאסטר.

למעשה, האנשים היחידים ששאלו אותנו את השאלה שהתכוננו אליה היו מתרגלים ידידותיים וחייכנים.

שלושתנו עם שני מתרגלים בשיאן

החלטנו לארגן מפגש קטן של שיתוף התנסויות ולהזמין מתרגלים אחרים משיאן. למחרת הלכנו לבית תה עם חדרים פרטיים ושוחחנו יותר מחצי יום. אבל מלבדה ומלבד בעלה לא הגיעו מתרגלים אחרים. היא אמרה לנו שמתרגלים משיאן איבדו קשר זה עם זה לאחר שהרדיפה התחילה. רבים הפסיקו לתרגל, ואלה שהמשיכו עשו זאת בסתר. הם לא עשו מאמצים לעתור לממשלה למען הדאפא.

דיברנו על כל המבחנים שעברנו באוסטרליה כאשר קידמנו את הדאפא וכאשר ביקשנו את עזרת ממשלת אוסטרליה. דיברנו על המבחנים שעברנו בסין וסיפרנו לה כמה נפלא היה לבקר בהר הואה-שאן. היא סיפרה לנו שלמעשה מאסטר לי היה במקום הזה כשהוא התחיל ללמד את הפא בציבור, וכיצד הוא נפגש עם מטפחים שטיפחו על ההר ההוא במשך מאות שנים.

כשהיא אמרה זאת, נזכרתי איך המדרגות שהתחלנו לעלות בהם הפכו לחומה אנכית, מה שאילץ אותנו לעצור ולחזור לאחור. אבל כשהיינו לרגלי ההר ותהינו איך לטפס עליו, ראיתי בזווית עיניי אדם רזה בגלימה טאואיסטית עם שיער שזור כלחמנייה קטנה על ראשו. עיניו נראו כנטולות לגמרי רגשנות אנושית.

המשך יבוא...