ה"הר" שישב עליי נעלם

(Minghui.org) תכננתי להעביר את הרישום של מקום מגוריי לעיר בה עבדתי בסוף השנה שעברה. בדרך זו אהיה זכאי להגיש בקשה לדיור ציבורי, מה שיכול לעזור לי מאוד מבחינה כלכלית. כשראיתי את טופס הבקשה, ראיתי שהוא כולל את הסעיף הבא: "מעולם לא השתתפתי בארגון שהממשלה אוסרת אותו" ואחריו רשימת ארגונים, כולל הפאלון דאפא.

כדי להגיש מועמדות היה עליי לחתום על זה. אבל חשבתי לעצמי שאני לא יכול להכחיש שאני תלמיד דאפא. כמובן שלא הגשתי מועמדות ולא העברתי את מגוריי. הרגשתי מעט אכזבה, אבל ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.

עם זאת, זה גרם לקרע גדול ביני לבין קרובי משפחתי, ובעיקר ביני לבין דודתי. היא לא הצליחה להבין למה עשיתי את זה. בהתחלה היא גערה בי ואז קיבלתי ממנה הרצאה שלמה. היא חשבה שזה לא עניין גדול לחתום על הבקשה כל עוד אוכל להעביר את מגוריי, וכשאקבל יחידת דיור ציבורית אוכל לתרגל בבית. היא חשבה שאני טיפש שלא הגשתי מועמדות.

דודתי ידעה על הפאלון דאפא ופרשה מארגוני המק"ס, אך היא פיתחה דעה שלילית על הפאלון דאפא בגלל מה שעשיתי. זה הטריד אותי עמוקות, ודאגתי שהיא תייצר לעצמה קארמה, או גרוע מכך – לא תינצל. פעמיים ניסיתי להסביר לה, אבל התוצאה לא הייתה טובה. גישתה לא הייתה גרועה כמו בתחילה, אך היא לא שינתה את דעתה.

חוסר ההבנה שלה ודעתה השלילית על הדאפא היו כמו הר שישב עלי. הרגשתי שעליי להסיר את ההר כדי להתקדם. ביקשתי מהמאסטר שיעזור לי להתעורר.

אז הבנתי שלא הסברתי לה על הפאלון דאפא מספיק טוב. מטרתי הייתה להסביר לה רק כדי שלא ארגיש כל כך הרבה לחץ ממנה. המטרה שלי הייתה לעזור לעצמי, לא להציל אותה. האנוכיות שלי גרמה לאי ההבנה ולגישה השלילית שלה.

החלטתי שאני רוצה שהיא תבין למה אני עושה את זה, כדי שהיא תבין טוב יותר את הדאפא ואת מתרגלי הדאפא. כשהגיעה הזדמנות, הסברתי לדודה שלי ש"אמת-חמלה-סובלנות היא האמונה שלי. אני לא יכול לזנוח את אמונתי למען רווח אישי, ואינני יכול לשקר. אני גם לא יכול לבגוד במצפון שלי."

אחרי שאמרתי את המילים האלה הרגשתי שההר נעלם. הדודה שלי הייתה שקטה באופן מיוחד לאחר ששמעה את זה. בסוף היא אמרה לי שהיא מבינה. הגישה שלה השתנתה לחלוטין לאחר מכן.

כשנושא זה עלה שוב היא הייתה רגועה. בזכותה שינו קרובי משפחה אחרים את עמדותיהם גם כן, וסביבת הטיפוח שלי השתפרה כתוצאה מכך.