חמישה חודשים בלאדאק, הודו (חלק 3): מקרים ראשוניים, אתגרים וברכות

לחלק הראשון    לחלק השני

(Minghui.com) למרות שהמתרגלת הציגה את פאלון דאפא בלאדאק כבר לפני כ-17 שנה וחזרה לשם במשך שנים רבות כשהיא מבקרת לעתים קרובות באותם בתי ספר ובאותם משרדים, עדיין היו השנה מקרים של "פעם ראשונה".

לעתים קרובות באותם בתי ספר ובאותם משרדים, עדיין היו השנה מקרים של "פעם ראשונה".

זאת הייתה השהייה הארוכה ביותר שלה באזור (למעלה מחמישה חודשים) והיא הפיצה את כמות החומרים הרבה ביותר (יותר מ -200 ק"ג). היא ביקרה בשמונה בתי ספר ממשלתיים במקום אחד או שניים במהלך הנסיעות הקודמות. היא גם נסעה למספר בתי ספר הרחוקים מספר שעות נסיעה מהעיר לֶה.

זו הייתה השנה הראשונה שבה מנהלי בתי הספר כתבו מכתבי הערכה שבהם הם ציינו את הדברים שאמרו תלמידים לאחר סדנאות הפאלון דאפא. הם גם שיתפו את מה שצפו כשינויים חיוביים אצל הילדים לאחר שהכירו את הדאפא.

ההחלטה על הרכב חומרי המידע להבאה ללאדאק הייתה אתגר, אך מתרגלים בהודו שלחו חומרים לביתה בדרום הודו. המתרגלת נסעה גם לניו יורק כדי לאסוף את החומרים האחרונים והיא רוצה בזאת להודות למתרגלים שם על עזרתם.

המסעות ברחבי העולם, ובמיוחד בלאדאק, בהם הדרכים יכולות להיות בוגדניות, היה מאומץ ומעייף. מזג האוויר הקיצוני בלאדאק הציב גם הוא אתגרים משלו, מחום עז לקור לא סביר.

במהלך חמשת החודשים פלוס, חוותה המתרגלת הפרעות בריאותיות, אכילה לא סדירה, ותקופות של בדידות בהן חשה מבודדת ורחוקה ממתרגלים אחרים.

היא שיתפה שהיה לה אתגר לשמור על הלב ישר, ומלא ב"אמת, חמלה וסובלנות", בשעה שהייתה בחדר עם ערימות של חומרים הממתינים להפצה. ההקפדה על אמונתה במאסטר ובדאפא הייתה חשובה ביותר, כמו לימוד הפא באופן קבוע וביצוע התרגילים. למרות שזה היה מאתגר מאוד כאשר התעוררו קשיים, כאשר החומרים היו כבדים והנסיעות היו קשות, כשנתקעו בפקקים או כשסימפטומים של מחלה התרחשו, המתרגלת לא ויתרה ומצאה את הכוח להמשיך.

לעתים קרובות, כשביקרה בבתי ספר, נראה היה כי הלחץ והקשיים שקדמו לביקור התפוגגו. מסעדות וחנויות הציעו לה הנחות כדי להראות את תמיכתן בפאלון דאפא ובעבודתה בלאדאק. צעירה הזמינה את המתרגלת להישאר עם משפחתה בכפר במשך מספר ימים, והם סירבו בתוקף להצעותיה לשלם עבור לינה, אוכל ודלק.

המתרגלת מצאה עצמה תוהה מדוע, אחרי כל השנים והמאמץ האלה, לא התגלה מתרגל מקומי אחד, אם כי לפחות שלושה אנשים שאינם תושבי הודו התחילו את התרגול שלהם בלאדאק. היא הבינה שזה יכול להיות עניין עתידי, ושכל עוד לאנשים יש לב לפאלון דאפא והם יודעים שהרדיפה נגד הדאפא מוטעית, זה שווה את מאמציה לאורך השנים.

הרהורים

מה מחזיר את המתרגלת ללאדאק ללא הרף ב-17 השנים האחרונות, למרות שינויים "שוברי לב" באמת, במיוחד בשנים האחרונות? מה גורם לה לבוא שוב ושוב במשך שבועות ואפילו חודשים בכל פעם? זה ככל הנראה חיבור עמוק לארץ זו ולאנשיה, ובוודאי לילדי בתי הספר הרבים המלאים בכנות, התלהבות, טוהר ותמימות.

מסע הזיג-זג שלה דומה לעתים קרובות לזריעת זרעים ונטיעה מבלי לראות אף פעם את פרי העמל. אך מעת לעת, מפגשים קצרים מראים לה את הנבטים שהיא מקווה שיפרחו בעתיד ויפיצו תקווה ויופי סביב. כדוגמה אחת, ילד בכיתה יב' אמר שהוא מסיים את לימודיו בבית הספר, והמתרגלת אמרה לו: "אני מקווה שלא תשכח את הפאלון דאפא". הצעיר ענה: "איך אוכל לשכוח את הפאלון דאפא? אם אשכח את הפאלון דאפא, אני צריך לשכוח אותך ולעולם לא אוכל לשכוח אותך".

יש עוד הרבה בתי ספר באזורים מרוחקים עוד יותר שנותרו לביקור. המתרגלת מקווה לראות מתרגלים אחרים מתעניינים שיסעו בעתיד ללאדאק להגיע לבתי ספר אלה.

לפעמים כשהמקומיים מתלוננים על השינויים בלאדאק, המתרגלת אומרת להם בבדיחות שהיא דואגת לעתיד של לאדאק בדרכה שלה, בכך שהיא מציגה בפני הילדים – שהם התקווה העתידית – את הפאלון דאפא ואת הערכים האוניברסליים של "אמת, חמלה וסובלנות". היא אומרת שאנשים בלאדאק ובעולם זקוקים לערכים אלה עכשיו יותר מתמיד, בשל השחיקה הכה מהירה של המסורת, התרבות והרכים המוסריים. משאלתה הכנה היא שתושבי לאדאק יתחברו לערכים האוניברסליים האלה ויחיו על פיהם.