להגיע לאנשים בזמן הסגר בלב טהור

(Minghui.org)

המאסטר אמר לנו:

"בכל מקרה, אני פשוט רוצה לומר לכם שכתלמידי דאפא עליכם לדעת כמה עצומה היא האחריות שלכם ושזה בהחלט לא משחק ילדים. המשימה הזאת כבר הגיעה לשלב האחרון ואני מודאג ביותר, אבל אתה עדיין לא מתייחס לזה ברצינות. אבל בסוף זה יהיה מאוחר מדי, מאוחר מדי אפילו כדי לבכות. כל הדברים בעולם האנושי תוכננו בכוונה כדי לעורר את ההחזקות של האנשים – יש דברים רבים כל כך שמונעים ממך להינצל. אתה לא מתייחס לעצמך כמטפח, ואתה הולך בעקבות הדברים האלה?! אתה התקווה לכל הישויות החיות, ואתה התקווה לחיים שנמצאים באזור שלך!" ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2016")

מעולם לא הרגשתי מושפעת מהטלת סגר על ערים, כפרים ומקומות מגורים בזמן הנגיף, מכיוון שאני מודעת לחלוטין לכך שבתור תלמידי הדאפא עלינו לראות מעבר למראות האשלייתיים ולא להתנדנד על פיהם. עלינו ללכת בדרך אותה סידר לנו המאסטר ולעשות היטב את שלושת הדברים שעלינו לעשות יהיו הנסיבות אשר יהיו.

עם ההבנה הזו הרגשתי מרוממת ועוצמתית, ובלבי רק המאסטר והיצורים החיים. שום דבר לא יכול לעצור בעדי מלמלא את חובתי.

ערב אחד, מיד כשהצמדתי ידיים לשלוח מחשבות נכונות, הרגשתי את גופי צף כלפי מעלה. ידעתי שהמאסטר מעודד אותי על כך שאני שומרת על הבנה נכונה לגבי מה עליי לעשות.

מאז ראש השנה הסיני התחלתי להתקשר או לבקר קרובים וחברים ולספר להם כיצד עליהם להגן על עצמם בזמן המגפה. במידת האפשר אני יוצאת כל יום לספר לאנשים על הדאפא ולחלק עלונים. אנשים היו פתוחים מאוד, וחלקם הודו לי על שסיפרתי להם על הדרך להימנע מהסכנה.

(..........)

כפריים בעיר הולדתי

שמעתי שעיר הולדתי נמצאת תחת סגר קפדני, ללא שום אפשרות כניסה של אנשים מבחוץ או אפשרות יציאה של תושבי המקום.

"מה קרה אם לא אוכל לצאת משם? מי ישמור על בעלי?" חשבתי לעצמי.

לבעלי היו בעבר בעיות בריאות, ובשמונה עשרה השנים האחרונות הוא היה תלוי בי. דאגתי גם לגבי מזג האוויר הקר והתחבורה. ואז מיד הבנתי שאני חושבת יותר מדי.

המאסטר אמר לנו:

"מה שחשוב למטפחים זה מחשבות נכונות. כשיש לך מחשבות נכונות חזקות, אתה יכול לעמוד בפני כל דבר ולעשות כל דבר. זה משום שאתה מטפח: מישהו שהוא על נתיב אלוהי ושאינו נשלט על ידי הגורמים של אנשים רגילים או על ידי עקרונות של רמות נמוכות." (מחיאות כפיים) ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" 2006)

הזכרתי לעצמי את נדריי לסייע למאסטר בהצלת יצורים חיים והחלטתי לנסוע לעיר הולדתי. הכנתי את הדברים שבעלי היה צריך לאותו היום ופניתי לעיר הולדתי עם חומרי הסברה. ביקשתי את המאסטר שיחזק אותי והמשכתי לחשוב: "ישויות חיות, באתי להציל אתכן. בבקשה התעוררו במהרה!"

במחסום הכניסה לכפר עצרו אותי. אדם יצא ואמר: "יש לנו הוראות. אף אחד מבחוץ לא יכול להיכנס לכפר".

"זו עיר הולדתי," אמרתי, "אני דואגת מאוד לאנשים בכפר שלי כעת נגיף הקורונה מתפשט במהירות. אני רק רוצה לוודא כי יקיריי בסדר".

הוא לא אמר דבר והרשה לי להיכנס.

בזמן שהייתי בכפר, מסרתי חומרי מידע לכל מי שפגשתי. הלכתי גם לבתיהם של אנשים כדי לתת להם חומרי הבהרת אמת. ראיתי שלושה אנשים בתוך חנות קטנה, נכנסתי ונתתי לכל אחד מהם ערכה של חומרי מידע.

בדיוק כשעמדתי לרוץ אחרי אישה עם ילד, שעזבה את החנות קודם לכן, היא שבה חזרה ואמרה שהיא צריכה להחליף משהו. נתתי לה חומרי מידע וסיפרתי לה שגרתי בכפר הזה בעבר ושבאתי לכאן לומר לאנשים לומר: "פאלון דאפא זה טוב. אמת-חמלה-סובלנות זה טוב", ולפרוש מארגוני המק"ס. היא הודתה לי ואמרה שהיא כבר פרשה מהמק"ס.

מסתבר שהיא הכירה את בעלי ופגשה אותי לפני 41 שנה. "היינו אז צעירים מאוד, אבל שתינו זקנות עכשיו!" היא התבדחה. הייתי אסירת תודה על הסידורים של המאסטר, לפני שנפרדנו זו מזו סיפרתי לה עוד על פאלון דאפא ועל הרדיפה.

המאסטר אמר:

"הדברים האלה מתוכננים על ידי המאסטר, המאסטר עושה אותם. לכן קוראים לזה "הטיפוח תלוי באדם עצמו – הגונג תלוי במאסטר". לך יש רק הרצון הזה ואתה חושב כך, למעשה הדבר הזה מתבצע על ידי המאסטר." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שנייה, "לגבי הנושא של הטיאן-מו")

נשאר לי רק סט אחד של חומרי הסברה כשראיתי אופנוע חונה בצד הדרך. דיברתי עם בעלי וונתתי לו את הסט האחרון שהיה לי.

כשפניתי לשוב הביתה החשכה עמדה לרדת. כשהתקרבתי למחסום, האיש שראיתי מוקדם יותר התיר את החבל ששימש כמחסום כדי לאפשר לי לעבור. אפילו לא הייתי צריכה לרדת מהאופניים. הודיתי למאסטר על כל הסידורים שעשה עבורי.

בזמן זה אני עדיין יוצאת לדבר עם אנשים כל יום אף שאזור המגורים שלי נתון תחת סגר מוחלט. איש מעולם לא ביקש ממני אישור יציאה או שאל מדוע אני יוצאת.

אני יודעת שהמאסטר דואג לי ותומך בכולנו. הסגרים לא יכולים למנוע בעדנו כל עוד יש לנו לב טהור להציל ישויות חיות.

אנא מכם העירו על כל דב רשאינו הולם.