שלילה של קארמת מחלה תלויה ביציבות האמונה

(Minghui.com) התחלתי לתרגל פאלון דאפא בשנת 1996. במהלך 24 שנים אלה חוויתי דברים מדהימים רבים. איני משכילה במיוחד ואף פעם לא כתבתי שיתוף התנסות לפני כן. הכרתי מתרגלים רבים שחוו תסמיני מחלות, וחלקם אף מתו. רציתי לספר לכם על החוויות שלי. אני מקווה שהם יעזרו למתרגלים אחרים לשלול את מראית-העין של היותם חולים.

יריקת אבני לימפה

לפני שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא בלוטות הלימפה תחת זרועותיי ובלחיי היו נפוחות. לעתים לא הייתי מסוגלת לאכול או לדבר והיה לי חום גבוה. במשך תשע שנים נסמכתי על תרופות כדי לשרוד. אחרי שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא בלוטות הלימפה שלי חזרו להיות תקינות.

בשנת 2008 התנפחו אצלי שוב בלוטות הלימפה. הבשר מתחת לסנטר התנפח לגודל של ביצה. לא הצלחתי לקרוא את הפא. לא יכולתי ללעוס או לבלוע והיה לי חום גבוה. שרדתי על דייסה. נכנסתי לדיכאון כשהבטתי במראה. נראה היה שמצב הטיפוח שלי הגיע למבוי סתום.

לאחר שתרגלתי בוקר אחד, חשבתי פתאום: האם אני באמת סומכת על המאסטר ומאמינה בפא? במחשבתי אמרתי למאסטר: "טעיתי. כל זה הוא אשליה, לא אסתכל שוב במראה. אתעלם מבלוטות הלימפה הנפוחות שלי". במקום להתמקד בעצמי חזרתי לעשות את מה שהייתי אמורה לעשות. יומיים אחר כך הרגשתי משהו מתחת ללשון. כשהסתכלתי ראיתי כיס מוגלה גדול מלא בדם. מיד ירקתי מפי שתי אבנים בגודל של ענבים. אחר כך הייתי בסדר גמור.

לפני זמן מה פגשתי מטפחת עם אותם תסמינים שהיו לי. היא לא יכלה לדבר ולא לאכול. היא לא יכלה לקרוא בקול רם את "ג'ואן פאלון". שאלתי אותה: "האם אינך מאפשרת לזה לקרות? את לא יכולה לאכול או לקרוא ואת נכנעת לזה לגמרי". כשהגיע תורה עודדתי אותה לנסות לקרוא. גרונה כאב עד כדי כך שהיא בכתה, אך היא הייתה נחושה. אחר כך היא ירקה דם ומוגלה, ולמחרת היא הייתה בסדר גמור.

אבני הכליות שלי נעלמו

בשנת 2009 הרגשתי לחץ בצד שמאל של החזה והתקשיתי באכילה. אחרי ארוחה לא יכולתי להישאר יושבת. ישיבה ארוכה מדי במהלך לימודי הפא עוררה בי אי נוחות רבה ונאלצתי לשכב. הבנתי שזו אשליה ושעליי לשלול אותה. חזרתי ללימוד הפא היומי שלי, ביצעתי את התרגילים ואת מטלות הבית. סירבתי לחשוב על זה כמחלה. אבל הייתה לי מחשבה מוטעית שאחלים לאט, אז זה לקח שנתיים.

יום אחד, הרגשתי שאבני הכליות נעות בתוכי. מיד חשבתי "אני שוללת את קיומכם. אם אני מאשרת אתכם, אתם תהפכו לקארמה של מחלה! " חזרתי לעשות את מטלותיי. ביום הרביעי התחלתי להזיע מאוד והרגשתי צורך ללכת לשירותים. יצאה ממני אבן בגודל של חלמון ביצה. יומיים לאחר מכן, כל התסמינים נעלמו.

פה עקום נעלם תוך שבעה ימים

ביוני 2014, בזמן שאכלתי, הצד הימני של הפה שלי נעשה חסר תחושה והאורז נפל על הרצפה. כשהסתכלתי, פי היה מעט עקום. הרגשתי עייפה מאוד. באותו לילה, מול תמונת המאסטר, אמרתי: "מאסטר, אנא אל תדאג. אני אעבור את הצרה הזו".

ידעתי שאני צריכה להסתכל פנימה ולמצוא את ההחזקות שלי. גיליתי שבאמת נתתי תשומת לב למראה שלי. כשהלכתי לבית אמי תמיד התלבשתי בהידור מה. ילדיי רצו שאלך לבית החולים. אמרתי לבעלי שהמאסטר תמיד דואג לנו ושאני לא אלך לבית החולים. ילדיי ויתרו. כשהייתי ברכבת לכיוון בית אמי, מצבי החמיר. בקושי יכולתי לראות בעין הימנית, והפה שלי נעשה עקום עד שלא הצלחתי לדבר. כשהגעתי לשם, אחותי ואחי דחקו בי ללכת לבית החולים. סירבתי. שבעה ימים אחר כך הייתי בסדר גמור.

בליטה נעלמת

לפני שהתחלתי לתרגל הייתה לי בליטה גדולה מתחת לזרוע. היא לא כאבה ולא גירדה, אז התעלמתי. ככל שחלף הזמן היא נעשתה גדולה יותר. יום אחד קרובת משפחה שלי הגיעה והבחינה בה. היא אמרה לי שהסרת הבלוטה תעלה לי 16,000 יואן. אמרתי שאני בסדר. באותו לילה, הבלוטה נעשתה הרבה יותר גדולה וקשה. אמרתי לעצמי שאני בסדר ושהכל תלוי במאסטר. שלושה חודשים לאחר מכן, הבלוטה נעלמה.

בטן גדולה נעלמת ביום אחד

מתרגל ציין שהבטן שלי נעשתה גדולה מאוד. אמרתי שאולי עליתי במשקל. חשבתי: "אולי אכלתי יותר מדי?" ככל שחשבתי על זה באמצעות מחשבות רגילות, הבטן שלי נעשתה גדולה יותר. חשבתי שעלי לקנות קצת בננות אחרי העבודה. בדיוק כשעמדתי לקנות את הבננות האוטובוס שלי הגיע. אז חשבתי: "אולי המאסטר רומז לי שאני לא צריכה אותם". כשהגעתי הביתה התחלתי לקרוא את הפא, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על הבטן הגדולה שלי. פתאום הופיעה המחשבה הנכונה: המאסטר איתי בכל עת. עליי לסמוך על המאסטר לחלוטין. לבי וגופי התבהרו כשקראתי את הפא.

למחרת בבוקר נעלמה הבטן הגדולה. קראתי לבעלי להסתכל והוא הופתע מאוד.

הגב הכואב שלי

בספטמבר האחרון, הגב התחתון שלי כאב לאחר שהזזתי את מכונת התפירה. כשהגיע הזמן לשלוח מחשבות נכונות בשעה 18:00 הכאב גבר. למרות שהיה קשה ללכת החלטתי להתעלם מזה. ככל שכאב לי לעשות את התרגילים, עשיתי אותם; ככל שכאב לי ללכת יותר, הלכתי יותר. לבסוף, לא יכולתי לשכל את רגליי לישיבת לוטוס במהלך לימוד הפא, אז ישבתי על כיסא. מתרגל אחד שאל אותי: "האם זה לא כמו להכיר בזה?" אז ישבתי על הרצפה. אבל בקושי הצלחתי להזיז את רגליי והיה לי ממש לא נוח. לקח לי הרבה זמן לקום מהרצפה. אבל הייתי נחושה ללכת הביתה ולעלות במדרגות. כשהגעתי הביתה, הגב שלי כאב בכל מקום. בישלתי ארוחת ערב כרגיל, שטפתי את הכלים וניקיתי. כשהגיע הזמן שלחתי מחשבות נכונות. אחרי ששלחתי מחשבות נכונות במשך חצי שעה, הכאב נעלם. המשכתי לשלוח מחשבות נכונות למשך 15 דקות נוספות וגופי היה בסדר גמור. בתום שעה של שליחת מחשבות, גופי הרגיש ממש קליל והצלחתי ללכת כרגיל.

כשיש לי לפעמים מצוקות, אני יכולה לשלול אותן מיד. לדוגמה, כשפרק כף היד שלי יצא ממקומו, חשבתי: "אולי משהו שעשיתי לא היה על-פי הפא." כמעט מיד שורש כף היד שלי הרגיש בסדר.

אנחנו מתרגלים, כך שאין לנו מחלות. כאשר יש לנו תסמינים של "מחלה" זו רק אשליה.

המאסטר דיבר בבירור על איך עלינו להתמודד עם הפרעות כמו קארמת מחלה:

המאסטר: מה שחשוב למטפחים זה מחשבות נכונות. כשיש לך מחשבות נכונות חזקות, אתה יכול לעמוד בפני כל דבר ולעשות כל דבר. זה משום שאתה מטפח: מישהו שהוא על נתיב אלוהי ושאינו נשלט על ידי הגורמים של אנשים רגילים או על ידי עקרונות של רמות נמוכות. (מחיאות כפיים) ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס")

המאסטר תמיד איתנו והוא האחראי על הכל. הכל תלוי באם אנו מאמינים והאם אנו רוצים לטפח.