אבודה בעולם האנושי

(Minghui.org) כשהייתי בת שנתיים אבי וסבתי התחילו לתרגל פאלון דאפא. מדי פעם הלכתי לאתר התרגול עם אבי. לא ידעתי מה זה. הבנתי רק את המילים אמת-חמלה-סובלנות.

בשנת 1999, כשהייתי בת שמונה, השלטון הקומוניסטי פתח ברדיפה נגד הפאלון דאפא. פתאום הכל השתנה. צוות בית הספר וחבריי בבית הספר ידעו שאבי מתרגל, והם הסתכלו עליי בצורה מוזרה ביותר. בשנת 2001 ראיתי בטלוויזיה את התמונות של הכביכול "תקרית ההצתה העצמית של מתרגלי פאלון דאפא" [שבוים על ידי תעמולת המשטר – ראה תרמית "ההצתה העצמית" בכיכר טיאננמן]. חשבתי שמה שהממשלה אומרת הוא אכן נכון, והייתי ממש מבוהלת.

המשטרה פשטה על ביתנו ואבי נעצר ונלקח למרכז שטיפת מוח. הייתי בטראומה. פיתחתי מחשבות שליליות כלפי הפאלון דאפא וחשבתי שהלוואי ואבא שלי לא היה מתרגל.

לאחר שאבי השתחרר, הוא הפסיק לתרגל פאלון דאפא למשך עשר השנים הבאות. באותן שנים חייתי תחת התרבות הקומוניסטית, והאמנתי לחלוטין באתיאיזם. שמחתי שאבי לא מתרגל בפאלון דאפא, וחשבתי שרק כך יהיה למשפחתי שקט ושלווה.

כשהייתי בתיכון היה לי דיכאון. בכיתי כל הזמן והייתי מרירה על החיים.

רק מאוחר יותר כשהתחלתי לתרגל פאלון דאפא בעצמי, הבנתי שהזדהמתי כל כך מהחברה של האנשים הרגילים. הרבה חומרים רעים ומנוונים היו מחוברים לגופי, והם גרמו לי לדיכאון ולשנוא את חיי. לא ידעתי מאיפה הכאב הזה מגיע. קראתי המון, מנסה למצוא את משמעות החיים באמצעות ספרי פילוסופיה. לא מצאתי תשובות.

השגתי את הפא

חיי השתנו ב- 2013.

אבי החליט יום אחד לתרגל שוב בפאלון דאפא. כששמעתי זאת, הזיכרונות האימתניים מילדותי הכריעו אותי. התנגדתי וניסיתי הכל כדי לעצור את אבי. הפרעתי לו במכוון כשהוא קרא את הספר, וניסיתי להתווכח איתו מנקודות המבט של הפיזיקה, הכימיה והפילוסופיה. בכל פעם אבי זכה בקלות כשציטט מספרי הדאפא.

באותה תקופה עשיתי סטאז' מטעם הקולג' שלי בחברה אחת. הייתי עדה שם לסכסוכים ותככים רבים בקרב הבוס ועמיתים לעבודה. הרגשתי שהחיים כל כך מעייפים. חשבתי שיהיה ממש קשה להיות אדם טוב בחברה כה מסובכת. נזכרתי אז שאבי אמר לי שהפאלון דאפא מלמד את האנשים להיות טובים.

"אני לא רוצה לתרגל פאלון דאפא", אמרתי כשניגשתי לאבי יום אחד. "אבל הייתי רוצה לדעת איך להיות אדם טוב."

"אם את באמת רוצה לדעת, את צריכה לקרוא את הדאפא בעצמך", אמר אבי.

ידעתי שאבי רוצה לגרום לי לתרגל. באותה תקופה הייתי נחושה לא לתרגל. אבל חשבתי שלא נורא אם אקרא מעט בספר ואמצא מה יש בו כדי שאוכל לשכנע את אבי להפסיק לתרגל. עם המחשבה הזאת הסכמתי ללמוד.

אבי אמר: "אל תחשבי שכל כך קל לקרוא את הספר הזה". הוא הושיט לי את הספר "ג'ואן פאלון": "אבל זה באמת ירשים אותי אם תסיימי אותו!"

ידעתי שהוא מדרבן אותי. חשבתי שכבר קראתי כל כך הרבה ספרים – כמה כבר קשה יהיה לקרוא עוד אחד?

אכן היה קשה לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון", ולעיתים קרובות קראתי את המילים אך לא הצלחתי להבינן. לפעמים נרדמתי אחרי שקראתי רק כמה שורות. בינתיים הייתי מאוד עסוקה, ולעתים קרובות נאלצתי לעבוד שעות נוספות בעבודתי וחזרתי הביתה ממש מאוחר. לא רציתי להפסיד לאבא שלי, אז אמרתי לעצמי שאני צריכה לסיים את הספר ולא משנה מה. אז הורדתי גרסה אלקטרונית לטלפון הנייד שלי וקראתי בו כשנסעתי ברכבת התחתית. גרמתי לעצמי לקרוא את הספר כל יום. לאט אך בטוח סיימתי את הספר לאחר מספר חודשים.

בערב כשסיימתי סוף סוף את העמוד האחרון, סגרתי את הספר. רציתי לצעוק: "למה? למה קראתי את הספר הזה כל כך מאוחר כשהוא נמצא בבית כל כך הרבה שנים"! – הצטערתי שבזבזתי כמעט 20 שנה מחיי בלי להכיר את הדאפא!

נזכרתי פתאום איך תרגלתי עם אבי את המדיטציה בישיבת לוטוס כפולה כשהייתי קטנה. תהיתי אם אוכל עדיין לעשות זאת אחרי כמעט 20 שנה. ניסיתי והצלחתי! הרגליים שלי ממש כאבו, אבל עצמתי את העיניים וסבלתי את הכאב.

"שיבואו כל הכאב והסבל", אמרתי לעצמי. "אני לא אוותר על הפאלון דאפא ולא משנה מה!"

פריצת דרך בהבהרת אמת

הרבה זמן התקשיתי להבהיר את האמת לאנשים. פחדתי מאוד שאנשים אחרים יחשבו עליי רעות. אז החלטתי להתחיל במישהו שהכרתי: באמא שלי. מכיוון שהיו לה הרבה אי הבנות כלפי הדאפא. ניסיתי לדבר איתה פעמים רבות על הדאפא מזוויות שונות, אבל היא תמיד הפריכה את טיעוניי.

יום אחד, אחרי עוד ניסיון שנכשל, נאנחתי. "את יודעת", אמרתי, "אני מנסה להציל אותך".

"אני לא רוצה להינצל", היא אמרה: "גם אם אגמור בגיהינום!"

הייתי בהלם. הרגשתי שהדיבורים איתה היו כה קשים. אפילו את אמא שלי לא הצלחתי לשכנע לגבי הדאפא! התאכזבתי מאוד. בינתיים, ידעתי שאני חייבת להיפטר מהרגשנות שלי ולנסות להציל כמה שיותר אנשים.

הסתכלתי פנימה. מצאתי שהגישה של אמי עשויה להיות קשורה להחזקה שלי. אכן, בחרתי קודם לעשות הבהרת אמת לאמי משום שפחדתי לספר לאנשים אחרים שאני מתרגלת פאלון דאפא, כלומר שניסיתי להסתיר את הפחד שלי במקום לסלק אותו. במבט עמוק יותר בפחד הזה, מצאתי שיותר מדיי אכפת לי מהשם שלי ומהמוניטין שלי. פחדתי שאנשים אחרים יחשבו עליי משהו שלילי. לא הייתי בטוחה לספר לאנשים אחרים שהדאפא הוא הדבר הכי טוב בעולם, דבר שהראה גם שאני לא סומכת על הדאפא במאה אחוז. הבנתי שכדי להבהיר את האמת, עליי להיפטר מהפחד שלי.

אבל לא ידעתי איך להתחיל לדבר עם אנשים על הדאפא. נכנסתי לאתר האינטרנט "מינג-הווי" וקראתי מספר גדול של שיתופים ממתרגלים. הקלטתי את המשפטים שחשבתי שיהיו מועילים ושיננתי אותם.

לאחר מכן תכננתי לנסות עם שלוש מחברותיי הקרובות. לפני הפגישה המתוכננת רשמתי את מה שרציתי לומר להם ושיננתי כל מילה. אמרתי לעצמי: אני חייבת לפרוץ את הפחד שלי, ואומר להם שאני מתרגלת את הדאפא. בדרכי לפגוש אותן, שלחתי ברציפות מחשבות נכונות כדי לחסל את כל האלמנטים הרעים שמונעים ממני להבהיר להן את האמת.

במהלך המפגש חיפשתי הזדמנות להעלות את הנושא אך לא מצאתי נושא כזה. כשהמפגש שלנו כמעט הגיע לסיומו, נלחצתי מאוד והלכתיי לשירותים. כשהסתכלתי על הבבואה שלי במראה, אמרתי לעצמי: "אני כאן כדי להציל אותן. שחררי את ה'עצמי'"! הרגשתי תחושת רוגע עוברת בגופי.

אחרי שחזרתי לשולחן חיכיתי עוד שתי דקות. "למען האמת, רציתי לספר לכן משהו היום", אמרתי ולבסוף פתחתי את פי לדבר בצורה כנה.

אחת מחברותיי דפקה על השולחן בבדיחות. "למה היית צריכה לחכות כל כך הרבה זמן כדי לספר לנו?"

הבנתי שהמאסטר השתמש בפה שלה כדי לומר לי את זה. אזרתי אומץ. "רציתי להגיד לכן שאני מתרגלת עכשיו פאלון דאפא."

מוחי התרוקן אחרי שאמרתי זאת. חיכיתי שיקפצו עליי ויעבירו עליי ביקורת. להפתעתי, הן הביעו עניין ושאלו אותי במה מדובר. בסופו של דבר סיפרתי להן את כל מה שהן רצו לדעת בצורה טבעית. הם הסכימו עם כל מה שאמרתי ואפילו פרשו מחברותן במפלגה הקומוניסטית הסינית.

אף אחד מהדברים שדאגתי לגביהם ללא הרף לא קרה. זה בדיוק כמו שהמאסטר אמר:

"כשלא ניתן לסבול את זה, תנסו לסבול; כשזה נראה בלתי אפשרי ואומרים שזה קשה לעשייה, תנסו ותראו אם בסופו של דבר זה אפשרי או לא. אם אתם באמת יכולים לעשות את זה אתם אכן תגלו: "אחרי שעוברים עצי ערבה מצלים, יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים!" ("ג'ואן פאלון")

סוף סוף הבנתי שלהבהיר את האמת על פאלון דאפא זה לא ממש קשה. מה שקשה הוא לאזור אומץ לעשות את הצעד הראשון.

כבר למחרת אמי אמרה לאבי מיוזמתה שהיא רוצה לתרגל פאלון דאפא. בקושי יכולתי להאמין בזה כששמעתי אותה מדברת עם אבי. איזו שמחה!הבנתי שהגישה הקודמת של אמי הייתה קיימת אך ורק בגללי ועבורי. אחרי שפרצתי את זה, לא היה לה צורך לשמור על הגישה הזו. אז היא השתנתה.

חופשיה מסנטימנטליות אנושית

הרגשנות האנושית הייתה אחד המבחנים הגדולים הראשונים שלי לאחר שהתחלתי לתרגל. היה לי קשה מאוד להיפטר ממנה.

המאסטר אמר:

"כל ההחזקות האלה, כל עוד יש לך אותן, צריכות להיות מסולקות בסביבות שונות. יגרמו לך למעוד וכך תתעורר אל הטאו. באופן זה אדם עובר את הטיפוח-תרגול." ("ג'ואן פאלון")

ברגע שהחלטתי לתרגל את הדאפא, פגשתי גבר שהיה נחמד מאוד כלפיי. מהר מאוד התחלנו לצאת יחד.

יום אחד החמצתי שיחת טלפון ממנו כשהייתי בבית של מתרגל. הוא ממש התרגז ואיים להיפרד. המשכתי להתנצל, אבל הוא התעקש שאבטיח שלא אסתבך עם פעילויות דאפא ולא אצור קשר עם מתרגלים עמיתים.

הבנתי שזהו מבחן עבורי. זה היה כדי לבדוק אם אני מתרגלת אמיתית והאם אוכל להניח את כל השאר. אמרתי לו לא, שלא אתמוך ברצונותיו אלו.

הוא התעצבן ורצה מיד להיפרד ממני. לא הצלחתי לקבל את זה ברוגע והתחלתי לבכות.

הוא דרש לדעת: "במה את בוחרת? בי או בפאלון דאפא?" - זה היה הפחד הכי גדול שלי באותה תקופה. לא רציתי .לעשות את הבחירה

"זו ההזדמנות האחרונה שלך", הוא אמר: "נהיה ביחד כל עוד את מסכימה לא לתרגל. את לא צריכה להגיד כלום. את רק צריכה להנהן. אני הולך לספור עד שלוש ... "

הייתי מיואשת. חשבתי שזה הטריקים של הכוח הישן. הם רצו להשתמש בו כדי לגרור אותי למטה. עצמתי את עיניי, בוכה ומתחננת למאסטר:

"מאסטר, בבקשה אמור לי מה לעשות!"

קול עלה בראשי: "את יודעת את התשובה."

ידעתי שאין לי ברירה אחרת: הדאפא הוא חיי. אני לא יכולה לוותר עליו. כשדמעות זולגות על פניי נענעתי את ראשי לשלילה. הוא פנה והלך.

ידעתי שאיבדתי אותו. הייתי שבורת לב וצעקתי ברחוב בקול רם.

כאשר סוף סוף נרגעתי, הוא הופיע לידי פתאום. "אני כל כך מצטער. לא הייתי צריך להכריח אותך", הוא אמר ברכות. נראה כאילו שום דבר לא קרה.

ידעתי שעברתי את המבחן. יתר על כן, הבנתי יותר את הדברים שאמר המאסטר:

"..., אבל השיפור האמיתי נעוץ בוויתור ולא בהשגה." ("הרצאת פא בוועידת הפא בפילדלפייה, ארה"ב בשנת 2002")

חצי שנה אחר כך הוריו הכריחו אותנו להיפרד לאחר שגילו שאני מתרגלת בפאלון דאפא. הוא שוב התחנן שארפה מהפאלון דאפא כדי שנוכל להמשיך במערכת היחסים שלנו. הפעם הייתי תקיפה: "אני לא אוותר על הטיפוח גם אם אצטרך למות"! נפרדנו. עד מהרה הוא יצא עם מישהי אחרת, דבר שהעציב אותי מאוד.

באותה עת סבי נפטר. כל בני משפחתי בכו. בכיתי גם. לא הייתי ממש בטוחה על מי אני בוכה. הייתי עצובה גם בגלל סבא שלי וגם על עצמי. אז נזכרתי בפואמה של המאסטר:

"מאה קשיים נוחתים בבת אחת,

כדי לראות כיצד יחיה אז."("הונג יין", "לחשל את הלב ואת הרצון")

זה היה עבורי תהליך ארוך ואיטי להתרחק לחלוטין מההחזקה לסנטימנטליות. במשך תקופה לאחר הפרידה, היו לי כאבי בטן ברגע שחשבתי עליו. זיכרונות עליו הופיעו לעתים קרובות במחשבותיי והייתי מלאה קנאה וטינה. בלילה ללא שינה כרעתי ברך מול דיוקנו של המאסטר והתייפחתי. "אני כל כך מצטערת מאסטר! נכשלתי. אני לא חושבת שאני יכולה לעבור את המבחן הזה."

בדיוק אז, ידיד שלח לי סרט מצויר, שסיפר סיפור:

אדם כרע ברך מול אלוהים והתפלל שאלוהים יברך אותו. לאחר שקם והתחיל ללכת, נפל סלע קטן מהשמים והכה בו בראשו. הוא בכה והתלונן שאלוהים לא מגן עליו. אחר כך הסתובב וראה שאלוהים, שהיה מאחוריו בזרועותיו מתוחות, חוסם אלפי סלעים ענקיים שיכלו לפגוע בו אם אלוהים לא היה שם.

הבנתי: המאסטר הגן עליי כל שנייה. המאסטר הסיר את הקארמה שצברתי לאורך כל חיי, והייתי צריכה לסבול רק מעט ממנה. איך יכולתי לומר שאני לא יכולה לעבור את המבחן הזה? חשבו כמה המאסטר הקריב עבורי!

יום אחד קראתי את הרצאת המאסטר:

"תלמידי המטפחים האמיתיים, מה שאני לימדתי אתכם הוא הפא לטיפוח הבודהא והטאו. אבל אתם באים אלי בטענות בגלל שהפסדתם במובן האינטרסים האישיים שלכם בקרב אנשים רגילים, במקום להיות מוטרדים מזה שאתם לא מסוגלים להניח את ההחזקות של האנשים הרגילים. האם זה טיפוח-תרגול?"

"זכרו את זה: הטיפוח עצמו לא מכאיב – המפתח הוא חוסר היכולת להניח את ההחזקות של האדם הרגיל. תרגישו כאב רק כשאתם עומדים לוותר על התהילה, על הרווח ועל הרגשות." ("יסודות להתקדמות במרץ", "טיפוח אמיתי")

התביישתי בעצמי. הייתי נחושה לטפח טוב יותר.

המאסטר אמר:

"אתם יודעים, מדוע זה כך שהרבה דברים, הרבה החזקות, לא יכולות להיות מוסרות סתם כך? מדוע זה כה קשה? תמיד אמרתי לכם שחלקיקים מרכיבים חלקיקים, רמה אחר רמה, כל הדרך מהמיקרוקוסמוס עד לחומר של פני השטח. אם הייתם מסתכלים בתוך המיקרוקוסמוס המאוד מאוד זעיר בחומר שנוצר על ידי הדבר שבו מחזיקה המחשבה שלכם, [תראו ש] אלה הרים, הרים עצומים, עשויים מסלע קשה דמוי גרניט, וברגע שהם נוצרים לבן אנוש פשוט אין שום דרך להסיר אותם."

"יש דברים רבים שאינך יכול לעשות ושהמורה יכול. ואז איך המורה עושה אותם? זה לא כך שברגע שנבוא במגע אני אסיר אותם. כאשר המחשבות הנכונות שלך נחושות וכאשר אתה יכול לדחות את הדברים האלה, אני אסיר אותם למענך מעט בכל פעם; כמה שאתה יכול לעשות, זה כמה שאני אסיר למענך ואפחית למענך." ("ללמד את הפא בוועידה בשיקאגו ב-2004")

הבנתי שזה לא אני שחשתי את הכאב. זה היה "אני" המזויף, שנבנה על ידי הרגשנות והקארמה. ידעתי שככל שאדחה את זה, כך המאסטר יצטרך לשאת יותר במקומי.

זה עדיין היה קשה. בכל פעם שראיתי זוגות ברחוב הרגשתי עצב. תקופה ארוכה הייתי מלאה בעצב. לפעמים זלגו לי דמעות בשעת הארוחה. ניסיתי ללמוד את הפא, אבל בקושי הצלחתי להפנים את המילים. ידעתי שאני לא במצב נכון של מטפח. חשבתי: אני אשתנה.

יום אחד אבי הראה לי את אחת ההרצאות של המאסטר:

"מושג, ברגע שהוא נוצר, ישלוט עליך למשך כל ימי חייך, ישפיע על חשיבתך ואפילו על כל קשת הרגשות שלך, כמו האושר, הכעס, הצער והשמחה שלך. הוא נוצר אחרי הלידה. אם הדבר הזה יתמיד לזמן מסוים, הוא יהפוך לחלק מחשיבת האדם, כשהוא מתמזג לתוך המוח של האני האמיתי של אותו אדם, ובאותה נקודה הוא יעצב את המזג שלו." [(Buddha Nature מתוך "ג'ואן פאלון כרך 2") עדיין לא פורסם באופן רשמי]

לפתע הוארתי: המושג האנושי שלי גרם לי להרגיש כואבת. התפיסות שלי גרמו לי להאמין שאישה צריכה להיות מלווה בגבר שיטפל בה. בלי גבר אני אמורה להיות כואבת ובודדה. גיליתי שמה שחסר לי באמת לא היה החבר הספציפי לשעבר שלי, אלא התחושה המְסַפקת של להיות נאהבת. המושג הזה השתלט על הרגשות שלי. כדי להיות משוחררת מרגשנות אני צריכה לחסל את התפיסה הזו.

שמרתי את דברי המאסטר בקדמת מחשבותיי

"טיפוח-תרגול חייב להיעשות באמצעות קשיים כדי לבחון אם תוכל להיפרד או לייחס פחות חשיבות לשבעת הרגשות ושש התשוקות. אם יש לך החזקה לדברים האלה לא תצליח בטיפוח. לכל דבר יש יחס סיבתי-קארמתי. מדוע אנשים יכולים להיות אנשים? זה משום שלאנשים יש צ'ינג. הם חיים רק בשביל הצ'ינג. חיבה בין בני משפחה, אהבה בין גבר ואישה, אהבה להורים, רגשות, ידידות, עשיית דברים למען הידידות, כל דבר קשור בקשר בל יינתק לצ'ינג. אם אדם רוצה לעשות משהו או לא, הוא שמח או לא, אוהב או שונא משהו, וכל דבר בחברה האנושית כולה בא מהצ'ינג הזה. אם לא מוותרים על הצ'ינג הזה אי אפשר לטפח ולתרגל." ("ג'ואן פאלון")

בכל פעם שדקלמתי את הקטע הזה הרגשתי שחומר רע בגופי מתפוגג. בכל פעם שהרגשתי עצובה, דקלמתי והרגשתי יותר ויותר טוב. ואז, יום אחד, הייתה לי מחשבה מאוד ברורה: האם באמת יש משהו בעולם האנושי המאובק הזה שאינני יכולה להיפרד ממנו?

אחרי כשנתיים סוף סוף עברתי את מבחן הרגשנות הזה. מבחינתי המבחן הזה היה כמו הפרעה של חיים ומוות. מדי פעם אני חווה מעט טלטלות, אבל כבר למדתי לטפח בתוך זה. כששחררתי כמה החזקות, תחושת השמחה בתוך לבי הייתה פשוט נפלאה. המאסטר תמיד מסדר לי את הטוב ביותר!

הדאפא טיהר את נפשי. מילים לא יכולות להביע את הכרת התודה שלי למאסטר ולדאפא. אני יכולה להחזיר למאסטר רק באמצעות טיפוח ביתר שאת ובהצלת יותר ישויות חיות.