חיוני להתמיד בשליחת מחשבות נכונות כשעוברים מצוקות חיים ומוות

(Minghui.org) אני מתרגלת פאלון דאפא בת 64 בגמלאות. התחלתי לתרגל ב-1996 ולמחרת מוקדם בבוקר ראיתי פרח לוטוס. כשיצאתי לעבודה ראיתי בשמים את המילה "אושר" כתובה בגדול ומתנפנפת כמו שלט. הבנתי שאלו הן צורות של עידוד מהמורה של הפאלון דאפא.

אירוע שקרה בשנה שעברה עזר לי להבין שכאשר שאנחנו באמת מאמינים במורה ובדאפא, אין מצוקה שלא ניתן להתגבר עליה.

שומרת על מחשבות מכונות

כשאני נזכרת במסע הטיפוח שלי, אני מאמינה שהלכתי בנתיב שלי ביציבות בעזרתו של המורה והגנתו בכל השנים האלו. עשיתי את שלושת הדברים שמתרגלים אמורים לעשות, עזרתי למתרגלים רבים להתגבר על מצוקות, ושיתפתי פעולה עם אחרים כדי להציל מתרגלים שנרדפו.

מתרגלים רבים חשבו שהיו לי מחשבות נכונות חזקות והבנה טובה של הפא. גם אני חשבתי שנתיב הטיפוח שלי הולך טוב וזה גרם לי לשביעות רצון. לא עשיתי שום מאמץ לסלק את המחשבה הזאת.

בראש השנה 2018 הייתה לי החזקה לרגשנות ואפילו הובלתי את הדור הצעיר במשפחתנו לבקר בקברי הקרובים שלנו. התנהגות זו של אדם רגיל תרמה למצוקות שלי והכוחות הישנים רצו לרדוף אותי חמורות.

המורה אמר:

"צ'ינג הוא דבר שבין אנשים רגילים, ואנשים רגילים פשוט חיים בשביל הצ'ינג."

"אנשים רבים לא יכולים לנהל את עצמם היטב, וזה גורם לקשיים בטיפוח-תרגול." ג'ואן פאלון")

ביום השמיני של השנה החדשה יצאתי להבהיר את האמת על הדאפא עם עוד מתרגלת. בממד אחר הסתער לפתע משום מקום חומר שחור לתוך הצד השמאלי של ראשי. ניסיתי לתפוס אותו בידי ושלחתי מחשבות נכונות לחסלו.

אמרתי לו: "מי אתה חושב שאתה? אני תלמידת דאפא ואינך יכול להפריע לי!"

די מיד האנשים סביבי נראו מטושטשים והרגשתי לחץ עצום על הראש. לאחר זמן מה חשתי אי נוחות בלב. הלכתי לשירותים במרכז קניות ושלשלתי והקאתי.

צד גופי הימני היה חלש ורדום, ועיני הימנית ופי צנחו שמאלה. גופי גם נטה שמאלה. לא פחדתי, וידעתי שהכוחות הישנים מנסים למנוע בעדי מלעשות את מה שאני אמורה לעשות כמתרגלת.

ישויות מרושעות אורבות לי

יצאתי ממרכז הקניות ועדיין הרגשתי נורא. ישויות מרושעות כיתרו אותי בממד אחר וניסו לחבוט אותי מטה. הסתובבתי ואמרתי להן: "אני תלמידת דאפא. לא תכו אותי. גם אם יש לי פרצות, אין לכן רשות לרדוף אותי. יש לי המורה שלי שידאג לי!" חזרתי על זה שלוש פעמים אך הן לא ויתרו.

בממד הזה המתרגלת האחרת ראתה שאיני יכולה ללכת ישר. ההכרה העיקרית שלי והמחשבות הנכונות שלי נשארו חזקות. נראה שקרב עז התחולל במטרה לקחת את חיי. הצלחתי לוותר על המחשבה של חיים ומוות ואמרתי לעצמי: "יש לי את המורה ובדאפא. לא משנה באיזה טריקים הישויות המרושעות האלה משתמשות, לא אפחד".

הישויות המרושעות האלו לא השיגו את מטרתן בסוף. המורה הציל אותי.

המורה אמר (“Teaching the Fa in New York City” 1997) (תרגום זמני לא רשמי) :

"זהו ההבדל בין בן אנוש לבין אלוהות. אם תוכל להניח את החיים והמוות אתה אלוהות; אם אינך יכול להניח את החיים והמוות אתה בן אנוש – זה ההבדל"

באותו יום רכבתי על אופנוע ורציתי לרכב עליו חזרה לביתי. אך המתרגלת הציעה שלא אסע עליו. אמרתי לה שאהיה בסדר ושהרוע שווה לאפס. היא נראתה רגועה ועלתה מאחוריי

הייתה תנועה רבה על הכביש. ראייתי עדיין לא הייתה טובה ולא היה לי שום כוח בידי הימנית. עצרתי בהמשך הדרך וירדתי מהאופנוע. רגליי היו חלשות ולא הצלחתי לעמוד כמו שצריך. במהרה האופנוע נפל על שתינו. רגליי נפגעו והולך רגל עזר לנו לקום.

המתרגלת התעקשה שנעזוב את האופנוע וניסע באוטובוס הביתה. לא הקשבתי לה ואמרתי לה שהיא יכולה לחזור באוטובוס אבל אני אמשיך על האופנוע.

לאחר כקילומטר נאלצתי לעצור. הקאתי, והאופנוע נפל עליי שוב. הולך רגל עזר לי לקום.

עד אז המתרגלת השיגה אותי. היא לא עלתה על אוטובוס כי היא דאגה לי. היא הייתה כבת 70 והייתה עייפה מאוד. הייתי נבוכה, וטוב לבה באמת ריגש אותי. היא הצליחה לעצור מונית והנהג לקח אותנו הביתה.

דירתי הייתה בקומה השנייה והיה לי קשה לטפס במדרגות. אחזתי במעקה ומשכתי את עצמי במעלה המדרגות. כשהגעתי לקומה שלי, בעלי יצא לעזור לי. הוא אמר לי לנוח ואז יצא החוצה להביא את האופנוע עם המתרגלת השנייה.

לאחר שהתקלחתי, כרעתי על ברכי לפני תמונת המורה ואמרתי: "המורה, לא פעלתי כראוי וגרמתי לך לדאגה. הרוע ניסה לקחת את חיי. תודה לך שעזרת לי לשמור על מחשבות נכונות, נתת לי כוח, והגנת עליי כך שאוכל לצלוח את המצוקה".

דמעות שטפו את פניי.

מתנגדת לקשרים רגשיים למשפחה

כפי שהזכרתי קודם, לקחתי את הדור הצעיר של משפחתנו לבקר בקברי קרובינו, וזה הראה שאני עדיין קשורה רגשית למשפחה שלי.

המורה אמר:

"טיפוח-תרגול חייב להיעשות באמצעות קשיים כדי לבחון אם תוכל להיפרד או לייחס פחות חשיבות לשבעת הרגשות ושש התשוקות. אם יש לך החזקה לדברים האלה לא תצליח בטיפוח. לכל דבר יש יחס סיבתי-קארמתי. מדוע אנשים יכולים להיות אנשים? זה משום שלאנשים יש צ'ינג. הם חיים רק בשביל הצ'ינג." ("ג'ואן פאלון")

יש לי 20 בני משפחה המתפרשים על כמה דורות. לאחר שהם שמעו על התקרית שלי, כולם הגיעו לבקר אותי. הם ניסו כל דבר כדי שאלך לבית החולים, אך לא הסכמתי.

כשהם הבינו שהם לא יכולים לשכנע אותי, חלק מהם הלכו לבית החולים להתייעץ עם הרופאים. הרופא אמר שהסימפטומים מצביעים על אירוע מוחי או דימום מוחי ושאני חייבת להגיע מיד לבית החולים. הם אפילו שלחו אמבולנס לאסוף אותי.

ידעתי שזה טריק של הכוחות הישנים. אמרתי למשפחתי: "אינכם רואים שאני בסדר עכשיו?" אני מטפחת והמורה דואג לי. בבקשה, היו בטוחים שאני בסדר גמור".

הם אמרו שאני אנוכית אך לבי לא זז. בתי אמרה שהיא תסיע אותי לבית החולים לבדיקה ושאינני חייבת להישאר שם. אמרתי: "אם את באמת רוצה את טובתי, בבקשה הפסיקי להכריח אותי ללכת לבית החולים. אני בסדר. אל תדאגי".

בתי עדיין לא ויתרה, ומשפחתי חרדה מאוד. אמרתי: "המורה שלי יכול לעשות כל דבר כי הוא זה שיוצר את הכול. אי הנוחות הקטנה שלי היא שום דבר!"

הם ראו שאני מתעקשת כל כך ונתנו לי להישאר בבית.

מתגברת על הפרעות

בערב שלאחר התקרית הבטתי במראה וראיתי שעיני הימנית צנחה ולא מסוגלת להיפתח הרבה. ראייתי עדיין הייתה מעורפלת, והייתה לי בעיה עם השמיעה. רגלי הימנית הייתה חלשה מאוד ולא יכולתי לעמוד למשך זמן רב.

שלחתי מחשבות נכונות במשך חצי שעה והתחלתי ללמוד את הפא. אבל המילים נראו לי מעוותות. אמרתי לכוחות הישנים: "אתם מבצעים חטא שאתם לא נותנים לי ללמוד את הפא. גם אם יש לי פרצות אין לכם זכות להפריע לי. כל מה שקורה לי הוא החלטה של המורה שלי!"

המשכתי ללמוד את הפא מבלי לדאוג אם אני מזהה את המילים או לא. לאחר כעשר דקות, כשהגעתי לדף השני, לפתע הצלחתי לראות את כל המילים בבירור.

אחרי שלמדתי את הפא התחלתי לתרגל את התרגילים. אבל לא הצלחתי לתרגל את התרגיל השני כי לא יכולתי לעמוד כיאות. אז דילגתי עליו. דילגתי עליו גם למחרת. הבנתי שאני זו שמחליטה על הגוף שלי, אז חיזקתי את רגלי הימנית בעזרת ידי ועמדתי שם לסיים את התרגילים, המשכתי להתנגד להפרעה של הכוחות הישנים ושללתי את התכנונים שלהם.

מאותו יום ואילך, תרגלתי את חמשת התרגילים פעמיים ביום ולמדתי כל יום שלוש הרצאות מג'ואן פאלון. שלחתי מחשבות נכונות לעתים תכופות והסתכלתי פנימה כל הזמן.

משפחתי ידעה שהם לא יכולים לגרום לי ללכת לבית החולים אז הם ביקשו מכמה מתרגלים לבוא לביתי ללמוד את הפא ולשלוח מחשבות נכונות יחד. הם באו במשך שלושה ימים, ואז אמרתי להם לא לבוא יותר כי איני רוצה להפריע למאמציהם להציל אנשים. כוחי שב אליי וגופי החל לחזור לעצמו.

ביום הרביעי רציתי לצאת החוצה להבהיר אמת. יצאתי עם עוד מתרגלים ועזרתי לשני אנשים לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית הסינית וארגוני הנוער שלה. לא יכולתי לראות למרחק או בבירור ומתרגלים עזרו לי כל יום לתפוס את האוטובוס.

עקב מצבי יכולנו להישאר רק בשכונה שלי. חשבתי שאוכל לרכב על האופנוע שלי למקומות מרוחקים יותר כשראייתי תשתפר.

אך יום חלף, ועוד יומיים, וראייתי נשארה אותו הדבר. תהיתי מדוע גופי החלים מהר כל כך אך ראייתי לא. שאלתי את עצמי: "כדאי שאחכה עד שראייתי תשתפר ואז אוכל לרכב על האופנוע להבהיר את האמת? האם זו מחשבה נכונה?" הדאפא הוא על-טבעי. איך אני יכולה להשתמש במושגים של אנשים רגילים כדי לעשות דברים?"

החלטתי לרכב על האופנוע למחרת.

כשהכנתי את האופנוע, גיליתי שאני מסוגלת לראות דברים בבירור. זה היה באמת כמו שהמורה אמר:

"השקפות משתנות,

הדברים המנוונים מושמדים,

אור וזוהר מופיעים." ("הונג יין", "חיים חדשים")

לקח לי עשרה ימים לחזור למצב הנורמלי שלי. הודיתי למורה מעומק לבי.

לקחים שנלמדו

לאחר שחוויתי את המצוקה הזאת הרגעתי את לבי והסתכלתי פנימה. אף ששללתי את הסידורים של הכוחות הישנים, איך הם עדיין כפו עליי את רצונם? בטוח שיש לי פרצות. חוץ מההחזקות לרגשות ושביעות רצון עצמית, מצאתי גם החזקות אחרות:

1. התגאיתי בעצמי שיש בי החוכמה להתעורר לפא, ושכנעתי את עצמי שטיפחתי היטב. רציתי לדעת מה קורה סביבי וגרמתי למתרגלים להסתמך עליי. זה גרם להם להפרעות, ועצר בעדם להתייחס אל הפא כאל המורה וללכת בנתיב שלהם עצמם.

2. דיברתי על מתרגלים מאחורי גבם ולעתים קרובות מצאתי בהם פגמים. לא הערכתי את החוזק שלהם וחסרה לי חמלה.

3. לא אהבתי שאחרים מעבירים עליי ביקורת וניסיתי לעצור בעדם מלחשוף את חסרונותיי. כשעשו זאת, התווכחתי והאשמתי אחרים. לפעמים התרגזתי, התלוננתי, והתפוצצתי על אלו שביקרו אותי.

אני עדיין זוכרת שמתרגל הזכיר לי את הבעיות שלי. ברצוני לנצל הזדמנות זו להתנצל בפני אלו שתקפתי. תודה לכם שהייתם כה חסרי אנוכיות ומועילים.

4. עדיין יש לי החזקות, כמו אגרסיביות, התפארות, תחרותיות וקנאה. אני צריכה לעבוד קשה יותר לסלקן.

המורה נשא כל כך הרבה עבורנו כך שיש לנו יותר זמן להציל יותר אנשים. עליי להוקיר את ההזדמנות ולטפח את עצמי טוב יותר. אני רוצה להיות בהרמוניה עם הדאפא ולעשות כול מה שהמורה מבקש מהמתרגלים.