לבחון את הלך המחשבות שלנו כשאנו עוזרים למתרגלים להתגבר על מצוקות וקשיים

(Minghui.org) מתרגל עמית קשיש חווה מצוקה של קארמת מחלה, ולא נראה כל סימן שהוא יוצא מזה. קבוצות מתרגלים באו לעזור לו ואמרו: "אתה צריך לעשות כך...!. ואז קבוצה נוספת של מתרגלים הגיעה ואמרה לו: "אתה צריך לעשות כך...!". המתרגלים נתנו עצות בדרכים שונות והיו כאלה שהיו ממש תובעניים. אולם בסופו של דבר המתרגל הלך לעולמו.

מאחר שהכרתי את המתרגל די טוב, הייתי עצוב וחשתי חרטה. באותו הזמן עמוק בתוך לבי, היו לי גם מחשבות שליליות לגביו: "הייתה לו תכונת הארה עלובה, אם המחשבות הנכונות שלו היו חזקות, הוא לא היה מת".

כמה שנים לאחר מכן הבנתי שטעיתי. בתקופה ההיא הייתי תמיד מרוכז בעצמי. נראה כאילו חשבתי על אחרים, כשלמעשה התמקדתי רק על ההבנה שלי. הייתה לי הרגשה חזקה ש"אם הוא היה מקשיב לי, הוא לא היה מת". הבנתי שגם לדי הרבה מתרגלים אחרים היו מחשבות שכאלה.

בכל פעם שמתרגל עמית חוֹוֶה מבחן של קארמת מחלה, או מבחן שין-שינג, עלינו לנקוט בעמדה ראויה. אין עלינו לחשוב על עצמנו כרופא ולהציע תכנית טיפול. יתר על כן, אם אין תקשורת יעילה, אז מה שאנחנו אומרים שווה-ערך לכלום. אסור לנו להיות מודאגים לגבי פרצות של מתרגל; אנחנו מטפחים, כך שלא תהיה לנו דרך חלקה. ההיבט הקריטי הוא מה באמת חשוב בעינינו, ומה אנחנו מנסים לתקן או להעיר לגביו.האם יש לנו החזקות אנושיות כלשהן שלא הבחנו בהן? אפילו אם אין החזקה, ההצעות שלנו יעבדו רק כאשר המתרגל שבמצוקה מקשיב לנו ומתקן את עצמו.

במשך זמן ארוך נהגתי לפעול כך: בכל פעם ששמעתי שלמישהו יש קושי לעבור מבחן, רציתי מיד לייעץ לו. מאוחר יותר תהיתי מדוע יש לי ההחזקה הזאת. הבנתי שזוהי החזקה ל"עצמי" – הרגשתי שמצב הטיפוח שלי בסדר ושיש לי מוניטין חיובי בקרב המתרגלים. אבל קלטתי שזה יצר בעיה גדולה מפני שפיתחתי אגו גדול. נטיתי להשוות החסרות של מתרגלים אחרים לנקודות החוזק שלי והאמנתי שאני טוב יותר.

דיברתי יותר מדי, ולעתים קרובות העברתי על אחרים ביקורת. לעתים קרובות התפארתי איך עברתי מבחנים, הייתי יותר מדי שבע רצון וזחוח-דעת. כמטפח, עליי להיות ברור עם עצמי שלא משנה כמה טוב פעלתי בשלושת הדברים וכמה אחרים מציינים אותי לטובה – הטיפוח שלי מונחה על ידי הדאפא ומוגן על ידי המאסטר. ללא ההגנה והרמזים של המאסטר, יכול להיות שהייתי מאבד את חיי, משום שלפני שתרגלתי פאלון דאפא הייתי חולה מאוד. כל מה שהשגנו זה הודות למאסטר. רק כשנשמור על מחשבות רגועות ובהירות, אחרים יקשיבו לנו ונהיה מסוגלים לראות את הבעיות שלנו עצמנו ולשחרר את ההחזקות שלנו.

בכל פעם שאנחנו רואים בעיות של מתרגלים אחרים, ייתכן שזו אשליה. אסור לנו לחשוב שאנחנו במקום גבוה יותר מאחרים. במקום זאת נוכל לשאול: "מה אני יכול לעשות עבורך?" אם נתנהג בחמלה, זה יעניק למתרגלים עמיתים עידוד שיכול לעזור להם לקום ולעבור את המבחנים. אם נאמר: "זה לא נכון וזה לא נכון", זה יגביר את הלחץ על המתרגל העמית ויאלץ אותו להיכנס למבוי סתום.

כמו כן הבנתי שכאשר אנחנו מנסים לעזור למתרגלים עמיתים, עלינו לשים עצמנו במקומם ולהתחשב בהם. היחס שלנו צריך לשקף את החמלה שלנו. הקול שלנו לא צריך להיות חזק מדי ואין עלינו לדבר בלשון ציווי. רק כאשר אנחנו טובי-לב ביותר, מתרגל עמית ירצה לשתף עמנו ולתת בנו אמון. וכאשר הם רוצים לשוחח עמנו על משהו שהם מתביישים בו, עלינו לטפח את הדיבור שלנו. אם נדבר עם אחרים על בעיותיו של המתרגל העמית, אנחנו מתנהגים בחוסר אחריות,וזה פועל להרוס את המתרגל.

זו הסיבה מדוע יש מתרגלים שאינם רוצים לשתף בבעיותיהם אפילו ממש לפני מותם. זה מפני שהם אינם נותנים אמון באיש, ואינם מעזים לדבר על הבעיות שלהם מחשש שכולם ידעו על זה.

עלינו לשאוף כולנו לפעול טוב יותר, ולא להישאר שאננים או אפילו שיפוטיים, או להיות בהרגשה שאנחנו, בהשוואה, פועלים טוב יותר מאחרים. מחשבות כאלה בדיוק חושפות שאיננו פועלים היטב כפי שחשבנו. לעזור למתרגלים עמיתים זהו תהליך טיפוח שגם כן עוזר לנו להשתפר בטיפוח שלנו ובהבנת הפא.

[כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי.]