ההיסטוריה של סין: הקיסר שהיה בודהיסט אדוק

(Minghui.org) בתקופת השושלת הדרומית הבודהיזם שגשג בסין, בעיקר בזכות שיאו יאן, המכונה הקיסר ווּ משושלת ליאנג (464 - 549 AD), שהיה בודהיסט אדוק. הוא לא רק קידם את הבודהיזם בכל המדינה, אלא גם יישם בודהיזם באופן מצפוני בחיי היום יום ובניהול ענייני המדינה.

לאחר ששיאו יאן הפך לקיסר היו לו הרבה הישגים פוליטיים. היות שלמד לקח מקיצה של מדינת צ'י, הוא התמסר בחריצות לניהול ענייני המדינה ותמיד השכים קום, חורף או קיץ, כדי לסקור תזכירים ומסמכים רשמיים. בחורף ידיו היו לפעמים קרות כל כך שעורו נסדק, אך הוא אף פעם לא התלונן.

כדי לשמוע עצה טובה מכל עבר ולנצל היטב את כישרונם של אנשיו, הוא הורה לשים שתי תיבות מחוץ לשער המתחם הקיסרי. לאחת הוא קרא "בֶנג מוּ האן", ולשנייה "פֵיי שי האן".

אם פקידים ראויים לשבח או אנשים מוכשרים לא קודמו או תוגמלו כיאות, הם יכלו לשים מכתב או עתירה בתיבת "פֵיי שי האן". אם אנשים רגילים רצו לתת ביקורת קריטית בענייני המדינה או להציע הצעות, הם יכלו לשים אותן בתיבת "בֶנג מוּ האן".

הוא ייחס חשיבות גדולה לבחירת הפקידים הציבוריים ומינויים. הוא דרש שהפקידים המקומיים יהיו ישרים ובעלי מצפון נקי, ולעתים קרובות הוא כינס אותם לחצר הקיסרית כדי להזכיר להם שלשרת את המדינה ואת האנשים זו האחריות שלהם.

כדי לקדם סטנדרטים גבוהים בממשל, הקיסר גם שלח צווים לכל רחבי המדינה. אם שופטים במחוזות קטנים היו אחראים להישגים מרשימים, הם קודמו להיות שופטים במחוזות גדולים, ושופטים בעלי מצוינות יוצאת מן הכלל במחוזות גדולים קודמו לתפקיד מושל במחוז. הודות למדיניות איתנה זו, פקידי הציבור בליאנג פעלו היטב, והחקלאות, תעשיית טקסטיל המשי, והמסחר בליאנג פרחו.

הקיסר ווּ של ליאנג האמין בסגידה לבודהא בכל הכנות. בשנותיו המוקדמות, כאשר בילה את רוב זמנו בלחימה בשדה הקרב, לא היה לו זמן לבקר במקדשים או להבעיר קטורת ולהפגין את הוקרתו לבודהא. לאחר שהפך לקיסר, הוא התייחס מאוד ברצינות לסגידה לבודהא וביקור במקדשים, ואירועים אלו הפכו לפעילויות דתיות חשובות במדינתו.

בשנת 504 לספירה, שנה לאחר שהפך לקיסר של ליאנג, הוא הוביל 20,000 נזירים ומקומיים לפביליון צ'ונג-יוּן שבאולם צ'ונג-יוּן וכתב "She Dao Shi Fo Wen" – הכרזה על כנותו בסגידה לבודהא.

הקיסר ווּ של ליאנג גם הפגין את מחויבותו לבודהיזם בחיי היום יום וזכה בכבוד מצד אנשיו.

לפי ספרי ההיסטוריה, הוא חבש את אותו כיסוי ראש במשך שלוש שנים, והשתמש באותה שמיכה במשך שנתיים לפני שהחליפם בחדשים. הוא שמר על צמחונות וכמעט לא העניק תשומת לב למזון או לביגוד. הוא לבש את אותם בגדים גם לאחר שכובסו מספר פעמים. כל מלבושיו נתפרו מכותנה במקום ממשי, כיוון שיצירת המשי הורגת אין-ספור תולעי משי, וזה אינו תואם לאיסור הבודהיסטי נגד הריגה.

הוא אכל בעיקר ירקות ורק ארוחה אחת ביום. כשהיה עסוק מאוד הוא אכל רק דייסה כשהיה רעב. הוא אף פעם לא שתה אלכוהול או האזין למוסיקה לשם הנאה, אף שהוא עצמו היה מוסיקאי מיומן. הוא היה הקיסר הכי "עלוב-חיים" בהיסטוריה הסינית.

הוא משל בחמלה גדולה. בכל פעם שנגזר דין מוות על פושע, הקיסר נראה עצוב מאוד במשך ימים רבים. בשנותיו המאוחרות הוא הצהיר שהוא מוכן להתמסר כליל לבודהיזם, ולמעשה, הלך לשהות ארבע פעמים במקדש טונג- טאי, המקדש הגדול ביותר בעיר ג'יאן-קאנג. עקב כך ניתן לו הכינוי "הקיסר בודהיסאטווה".

ואכן, הקיסר ווּ של ליאנג היה ראוי לכינוי "הקיסר בודהיסאטווה". הוא הורה על בניית מגדלי מקדש רבים ופסלי בודהא וקידם את הבודהיזם ברצינות בתקופת שלטונו. בעיר הבירה ג'יאן-קאנג שכיסתה שטח של 40 מייל לכל כיוון, היו יותר מ-500 מקדשים, עם פביליונים נישאים ופגודות לאין-ספור. אוכלוסיית שושלת ליאנג מנתה חמישה מיליון איש, ומספר הנזירים והנזירות בעיר ג'יאן-קאנג בלבד הגיע ל-100,000 איש. גם במחוזות אחרים היה מספר גדול של נזירים ונזירות.

באותה תקופה הייתה שיטת תרגול נפוצה הידועה כ"הקרבת עצמך". היו שתי דרכים לעשות זאת. אחת הייתה לתת למקדש את נכסיך, והשנייה הייתה להצטרף למקדש כדי לשרת את הנזירים. שיאו יאן "הקריב את עצמו" ארבע פעמים כנזיר במקדש טונג-טאי (המוכר היום כמקדש ג'י-מינג שבנאן-ג'ינג) לתקופות של 4-37 יום. וכל פעם החצר הקיסרית פדתה אותו בזהב. הסכום הכולל ששולם ככופר למקדש הגיע ל-400 מיליון מטבעות זהב. במשך שושלת ליאנג הבודהיזם הגיע לשגשוג חסר תקדים.

שיאו יאן מלך במשך כמעט חצי מאה, ובתקופת שלטונו מדינתו ואנשיו נהנו משגשוג תרבותי וכלכלי יוצא מן הכלל. אפילו מדינות האויב מהצפון נדהמו והלכו בעקבותיו.

גם הקונפוציוניזם המסורתי הגיע לשיאו בתקופה שהקיסר וו של ליאנג קידם בנמרצות את הבודהיזם. המדינה כולה הייתה חדורה באווירת תרבות קונפוציאנית, והמלומדים הביעו עניין נלהב בלימודי הקונפוציוניזם. מהקיסר ועד לנסיכים והאצילים, כולם ראו בזה כבוד להיות טובי לב והגונים, ושאפו לשפר את השכלתם התרבותית.

כתוצאה מכך, בתקופת שושלת ליאנג, קצת מעל 50 שנה, מספר די מרשים של סופרים ומשוררים בעלי הישגים תרמו תרומה משמעותית לספרות הסינית, כמו למשל שיאו טונג, שכתב את "Selected Works of Zhaoming"("עבודות מובחרות של שאו-מינג"); שֶן יואֵה, מחבר "“Song Shu ("סונג שוּ"); שיאו זי ליאנג שכתב את "") “Nan Qi Shuנאן צ'י שו"); ליו שיֵה מחבר "“Wen Xin Diao Long ("ווֶן שין דיאו לונג"); ג'ונג רונג מחבר "“Shi Pin ("שי פין"); כמו גם מלומדים ידועים רבים אחרים, שלא להזכיר את שני בניו של הקיסר שיאו יאן שהפכו לקיסרים בעצמם – שיאו גאנג הקיסר של ג'יאן ווֶן, ושיאו יִי הקיסר של יואן. בקיצור, בהיסטוריה הסינית, ההישגים הספרותיים בתקופת שושלת ליאנג יכולים להשתוות רק לשגשוג של שושלת טאנג ושושלת סונג הדרומית.

הקיסר וו של ליאנג העניק תרומה יוצאת מן הכלל לתרבות הבודהיסטית הסינית, לקידום הקונפוציוניזם ולהפצת התרבות השמימית של סין.

[כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי]