התגברתי על מבחנים באמצעות מחשבות נכונות איתנות כסלע

(Minghui.org) חוויתי שני מקרים עיקריים שגרמו לי לסבול מכאבים עזים. אני מאמינה שהמחשבות הנכונות צריכות להיות חזקות, ושכאשר אנו עוברים מבחנים כאלה עלינו להאמין בנחישות במאסטר לי ובדאפא.

המקרה הראשון החלה עם תחושת לחץ בחזה. בהתחלה התקשיתי לנשום וחשתי חולשה. חשבתי שהדלתות והחלונות הסגורים מנעו זרימת אוויר, אז פתחתי את החלון הוצאתי את ראשי ונשמתי עמוקות. זה רק הקשה על נשימתי.

חשתי חולשה, התקשיתי לעמוד על רגליי וראשי הסתחרר. משהו עלה באיטיות בחזה שלי, וככל שזה עלה יותר כך התקשיתי יותר לנשום.

כשהתחושה הגיעה לצווארי הרגשתי שאני גוססת. כשהתחלתי לאבד שיווי משקל, מחשבה חלפה בלבי: “הגיע זמני...” אם הייתי מהססת אפילו לשנייה על המחשבה הזאת הייתי נופלת ומתה במקום. אבל צעקתי חזק ככל האפשר “מאסטר הצל אותי!”

לפתע פסקה התחושה בחזי. הרגשתי הקלה מיידית ונשמתי נשימה עמוקה. הייתי מותשת. אם הייתי מקשיבה לקארמת המחשבה שלי, הכוחות הישנים היו מנצחים. הבנתי מה הכוונה במוות פתאומי. אדם רגיל עם סימפטומים כאלה היה בוודאי מת תוך דקות ספורות.

הסתכלתי פנימה והבנתי שכאשר התחלתי לטפל בכלתי שזה עתה ילדה, התחלתי להתרשל בלימוד הפא ובתירגול. לא פיניתי עבורם זמן.

מדי יום ניקיתי את הבית וטיפלתי בתינוק. גם כשלמדתי את הפא לא הצלחתי להתרכז. הכוחות הישנים אחזו בי. מאסטר לי אומר:

"אבל משום שהיא רוצה לטפח, הרוע ינסה לעצור אותה מלטפח. כשאתם לא מטפחים ביציבות אתם הופכים למטרה לרדיפה של הרוע." ("לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004")

אמרתי למאסטר בלבי: “טעיתי, אני חייבת להדביק את מה שהחסרתי”. אז התחלתי לקום ב-3 בלילה מדי יום כדי לתרגל וללמוד את הפא. רק אחרי כן עשיתי את עבודות הבית. מצב הטיפוח שלי הלך והשתפר.

המקרה השני של קארמת מחלה היה אפילו חמור יותר. בהתחלה הרגשתי חום גבוהשהלך והתגבר. אחותי הגדולה רצתה למדוד לי את החום. אמרתי לה: “לא, זו לא מחלה!”

הכי בלתי נסבל היה כאב הגב שלי. הרגשתי דקירות כמו סיכות ברזל בגודל אגודל כל אחת, שזזו ודקרו בכליות שלי. כשהסתובבתי הכאב היה עז. רעדתי ופני כוסו זיעה.

מתרגלת עמיתה הגיע לביתי, ישבה לצידי במיטתי ושלחה מחשבות נכונות. באותו הרגע חלפה מחשבה רעה בראשי: “אל תקומי, פשוט וותרי!”

במקום זאת שלחתי מחשבה חזקה מאוד : “אינני רוצה לשכב כאן, עליי לקום ולשלוח מחשבות נכונות, אינני מקבלת את הרדיפה המרושעת שלכם”.

אמי ואחותי רצו לסייע לי להתיישב כשהן ראו שאני סובלת מכאב עז כל כך. אמרתי: “אני יכולה לעשות את זה”. כשהרמתי את ידי הימנית כדי להתרומם, גופי התעוות כולו, דמעות וזיעה זלגו על פניי.

אחותי בכתה כשניגבה את פניי. ביקשתי מהמאסטר לתת לי כוח והייתי נחושה שלא להכיר ברדיפה. המתרגלת השניה אמרה לי “את יכולה לקום”.

הרגשתי כמו מרצע שזז בגבי התחתון. אמרתי בקול רם: “מאסטר אינני מפחדת למות אך חיי הם חלק מהדאפא. אם אעזוב כך, משפחתי לא תבין, והיא עלולה לקבל רושם רע על הדאפא. אנא עזור לי”.

לבסוף התיישבתי ושלחתי מחשבות במשך 40 דקות. החום נעלם גבי התחתון כבר לא כאב כל כך והייתי מסוגלת לעשות כמה ממטלות משק הבית.

מצאתי את הסיבה גם למבחן הזה. בני ואשתו רבו ונכדתי הגיעה אלי בוכה: “סבתא, אמא ואבא רבו והם רוצים להתגרש”. נשאבתי לתוך העימות שלהם והכוחות הישנים ניצלו זאת.

"...זמן החיים שהוארך מעבר לתוחלת החיים שהוקצבה מיועד אך ורק למטרת הטיפוח. ברגע שהמחשבה שלך סוטה אפילו מעט זה יביא לסכנת חיים, כי אורך החיים שלך כבר נגמר מזמן." ("ג'ואן פאלון" "מאפייני הפאלון דאפא")

האירוע לימד אותי לקח חשוב, ומיד שיחררתי את ההחזקה של רגש לבני ולאשתו. לא יכולתי לייצג אותם, וגם לא לשלוט בהם.

העובדה שחוויתי פעמיים קארמת מחלה גרמה לי להבין שכאשר הכאב מגיע לגבול הסובלנות עלינו להיות נחושים כסלע באמונתנו בדאפא ובמורה. אסור לנו להקשיב לקארמת מחשבה. כשהכאב הפיזי וקארמת המחשבה תקפו אותי יחד, הצלחתי להתמיד רק בעזרת 100% מחשבות נכונות טהורות!

[כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי.]