נכחתי בסמינר של מאסטר לי בחארבין בימים המוקדמים

(Minghui.org) בעבר הייתי בודהיסט חילוני. בצעירותי קראתי לעתים קרובות ספרים בודהיסטים והתנהלתי לפי חוקי הבודהיזם. תמיד התייחסתי לטיפוח כאל הדבר החשוב ביותר בחיי. לאחר שנים של טיפוח קיבלתי קצת חוכמה, אך עדיין אף אחד מהבודהיסטים שפגשתי או ספרי הבודהיזם שקראתי לא הצליח לענות על השאלות המהותיות שהיו לי לגבי טיפוח. הרגשתי מבולבל ומאוכזב.

לאחר שסיימתי תיכון הלכתי לתרגל מדיטציה במערה בהר יחד עם נזיר מבוגר, בכוונה להפוך באופן רשמי לנזיר. כשחזרתי הביתה לסיים כמה מטלות, הלכתי בסופו של דבר לסמינר של פאלון דאפא שמאסטר לי הונג ג'י נתן בעיר חארבין שבפרובינציית היי-לונג-ג'יאנג.

השיעור הראשון של הסמינר התקיים ב-5 לאוגוסט 1994. אני זוכר בבירור שאחרי שיעור אחד בלבד, כל השאלות שהעסיקו אותי במשך שנים רבות נענו! החלטתי מיד לטפח פאלון דאפא. ידעתי שמאסטר לי מלמד דרך טיפוח אמיתית, ושאולי אוכל להגיע לרמה של טאטאגאתה מבלי להפוך לנזיר. זה היה כמו באגדה על מאיטריה שבא לעולם להציל אנשים! חשבתי לעצמי, המאסטר הוא הבודהא שבא להציל אותנו!

כשהמאסטר דיבר על "העין השלישית", הרגשתי לחץ לא רק במצח, אלא גם בכל מוחי. באותו יום בזמן ההרצאה הרגשתי הלם בגופי. לפתע הייתי מסוגל להיזכר בחיים קודמים. שברבים מהם הייתי נזיר או נזירה. לעתים קרובות המאסטר הוא שהוביל את הטיפוח שלי: לפעמים הוא הופיע כבודהא, בפעמים אחרות כטאואיסט. בחיים האלה יועדתי להמשיך טיפוח עם המאסטר.

כשהקשבתי למאסטר בסמינר בן כמה הימים, יכולתי להרגיש בגופי את הקארמה השחורה מתמוססת ואת כל גופי נעשה קל יותר. באחד מימים אלו לאחר ההרצאה, האופניים שלי נשברו ונאלצתי לדחוף אותם הביתה. כשעשיתי זאת, הרגשתי למעשה כאילו אני עף, לא הולך. זו הייתה הרגשה באמת מדהימה!

לאחר שהמאסטר דיבר במשך השיעור על לא לנהות אחר דרך טיפוח שנייה, נפטרתי מיד מכל מגוון ספרי הבודהיזם והצ'יגונג שלי. תוך מספר רגעים הרגשתי כאילו הסתכלתי בשמים בהירים לאחר סערה. זה היה כל כך שליו ורגוע. זמן מה לאחר מכן היה זמן בו מסרים מאסכולות צ'יגונג אחרות הפריעו למצב השקט שלי בעת המדיטציה. אמרתי להם בתוקף: "אני מתכוון לתרגל פאלון דאפא בלבד. לא אתרגל שום דבר אחר!" הרוחות התמוססו אז לעשן אפור והתנדפו ברגע כאילו לא היו שם כלל.

במשך ההרצאות ראיתי בממד אחר שהמאסטר הוא בודהא בעל שיער כחול זוהר, לבוש גלימה מוזהבת ויושב על טס לוטוס מוזהב. כשהוא דיבר, הוא עשה סימני ידיים גדולים. הילה קורנת עטפה אותו סביב, עם קרני אור רוטטות שקרנו לכל הכיוונים. ראיתי את כל מתרגלי הדאפא שבאולם מתענגים על האורות המוזהבים שנפלטו. ראיתי גם שבעולם של עשרת הכיוונים אין-ספור ישויות שמימיות הקשיבו ברוב קשב למאסטר. הכול ביקום נעצר ורק קולו של המאסטר הדהד דרך הדממה.

בזמן ההפסקות ראיתי שחלק מחברי הצוות ומתרגלים ותיקים כוסו בהילות צבעוניות. לכמה מהם היו "יואן-יינג" שנראו כילדים בני שבע או שמונה, בשעה שלאחרים היה גוף בודהא של בני עשרה. חלק מהגופים שלהם היו שקופים לחלוטין. נדהמתי שמתרגלי דאפא יכלו להגיע לרמות גבוהות שכאלה תוך שנים מועטות בלבד! לראות את הדמויות האלה חיזק מאוד את הביטחון שלי בפאלון דאפא, והקדשתי תשומת לב רבה לכל מילה שהמאסטר אמר.

המאסטר התקין פאלון (גלגל חוק) לתלמידים בכיתה. בבית, הפא-שנים (גופי החוק) של המאסטר כיווננו את הגוף של התלמידים. הפאלון שלי הותקן על ידי המאסטר במשך השיעור השני. למעשה, כעשרה ימים לפני שהייתי בשיעור ראיתי אורות מוזהבים סביבי, כי המאסטר כבר החל לכוונן את גופי.

פעם שסקרתי את התנועות של התרגילים בבית, ראיתי את הפא שן של המאסטר מתחלק לשנים שלושה חלקים. לפעמים הפא שן שלו נעשה קטן מאוד ואז, כשהוא נכנס לשדה הממדי שלי, הוא נעשה בלתי נראה. בפעמים אחרות הוא היה ענק ואני טיפחתי בתוך גוף הפא-שן. פא שן תמיד היה ממוקם מעל ראשי.

כשהמשכתי להאזין להרצאות המאסטר גופי בשדה ממדי אחר נעשה חזק יותר ויותר יחד עם ההכרה העיקרית שלי (ג'ו-יואן-שן). ראיתי שחוץ מההכרה העיקרית שלי (ג'ו-יואן-שן), היו לי שלוש הכרות-משנה (פו-יואן-שנים); שתים היו בצורה של בודהא ואחת בצורה של טאואיסט. רוב הפעמים הם היו בתנוחה שנראתה כמו מדיטציית הישיבה. רק בשעה שישנתי שינה קלה הכרתי העיקרית יכלה בקושי לחוש בנוכחותם.

עם חלוף הזמן יותר ויותר זיכרונות מחיי הקודמים חזרו אליי. בכמה דרכי טיפוח ביליתי עשרות גלגולים כדי לטפח. כמה מגלגולי חיי כמטפח נמשכו יותר מאלף שנה. ההרגשה שלי היא שלהרבה מתרגלים היו התנסויות כשלי במשך תקופות היסטוריות שונות. אבל בחיים האלה, המאסטר בעצמו בא להציל אותנו. קיבלנו את הדאפא ואנחנו יכולים עכשיו להשיג את סטטוס הפרי בתקופת חיים אחת! כמה בני מזל אנחנו!

למתרגלת אחת הייתה תגובה של סילוק קארמה. בשדה ממדי אחר ראיתי שהיא הרגה הרבה מדי חיים בגלגוליה הקודמים. אם היא לא הייתה מתרגלת פאלון דאפא גורלה היה למות מסרטן, ובו בזמן היא הייתה מביאה צער רב על משפחתה. אך בגלל שתרגלה פאלון דאפא בחיים האלה, המאסטר נשא את חטאה ופתר את כל היחסים הקארמתיים הרעים שהיא נשאה עמה. וכך על פני השטח היא רק נשאה כאב באופן סמלי: היו לה כאבי בטן חמורים וכל גופה כאב במשך כמה ימים. למטפח אמיתי אין שום מחלות. כל הסבל שלו (או שלה) זה פשוט סילוק של קארמה שהצטברה במשך גלגולי חיים רבים.

המאסטר דיבר על "טיפוח דיבור". בטיפוח שלי בעבר טיפחתי "גוף, דיבור, מחשבה". ברבים מגלגוליי חיי בעבר נשבעתי בפניי הבודהא שלא אפתח את פי לדבר במשך 30 שנה, לפעמים גם כל תקופת חיי, במטרה להימנע מלצבור קארמת דיבור. לא משנה כמה אחרים העליבו אותי, לא החזרתי אף מילה. אם מישהו הכה אותי, רק עמדתי שם בשקט. אפילו כששוטטתי לקבץ אוכל עדיין לא דיברתי. רק בירכתי אנשים לשלום, בהכירי בכך שטיפוח דיבור הוא חשוב ביותר למטפח.

גם שמתי לב שרבים מהמשתתפים בשיעור היו ראשי אסכולות טיפוח שונות בחייהם הקודמים ולרבים מהם היו קשרים עם המאסטר בחיים הארציים. כל מי שבא לשיעור נבחר בקפידה על ידי המאסטר ויועד להיחשף לדאפא. חלק מהמשתתפים באו מרמות גבוהות ביותר, כה גבוהות שהן הרבה מעבר למה שאדם רגיל יכול לתפוס.

הזמן טס. כבר 24 שנים מאז שנכחתי בסמינר של המאסטר בחארבין. הדאפא משנה את כל החיים ביקום. איני אותו אדם שהייתי לפני 24 שנה. על אף האסון הגדול שבעולם מסביבנו שהכוחות הישנים יצרו, הדאפא עיצב אותי לאדם חדש: תלמיד דאפא חסר אנוכיות בתקופת תיקון הפא. אין לי שום חרטות שבחרתי בטיפוח בפאלון דאפא כנתיב שלי. אני רק מקווה שתוך כדי שאנחנו נעים לקראת היקום החדש, אוכל להיות נחוש יותר בהגשמת חובתי כתלמיד דאפא.

השנים הקשות של חיי עברו. זה אינו הסוף, אלא התחלה חדשה לדרך הטיפוח שלי.

[כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי]