(Minghui.org) בקלאסיקה "פֶנג-שֶן יָאן-יִי" (הכתרת האלים) של המיתולוגיה הסינית העתיקה,, שֶן גוֹנְג-בָּאוֹ היה טיפוס מיוחד מאוד. רוב האלוהויות שלא הצליחו להפוך לישויות שמימיות נהרסו על ידי שן, וכמעט אף פעם לא קרה שידיו היו ריקות מעבודה.

איך הוא הצליח להרוס אלוהויות רבות כל כך? ראשית, הוא היה רהוט מאוד. שנית, היו לו כמה מיומנויות על טבעיות קטנות. בנוסף, הוא היה תלמידו של יוּאֶן-שְה-טְיֶאן-דְזוּן (קיסר הירקן), ששמו יצא לפניו.

מתוך קנאה, תרעומת ושנאה, שן תמיד היה במחלוקת עם ג'יָאנְג דְזְה-יָא. חשוב לציין שג'יאנג, גם הוא תלמיד של יוּאֶן-שְה-טְיֶאן-דְזוּן, לא עשה דברים למען תועלתו האישית. אלא נבחר על ידי המאסטר שלו להעניק תארים לאלים של שלוש הדתות העיקריות באותה תקופה.

שֶן טען שאין לו קונפליקטים אישיים עם ג'יאנג. אך במשך השנים האלו מה שהוא עשה היה בדיוק להפריע לג'יאנג ולמנוע ממנו להשלים את המשימה שלו. בעשותו כך, שן יצא נגד המאסטר שלו ונגד כל שלוש הדתות. למָעֵט האגו החזק שלו ואופיו האנוכי כל כך והמרוכז בעצמו, שֶן היה מלא קסם על פני השטח. לכן הוא הצליח להרוס כל כך הרבה אלוהויות.

אך מדוע המאסטר שלו לא עצר בו מלבלגן דברים? למעשה הייתה פעם אחת שהוא נחשב כאחראי. בפרק 72 ב"הכתרת אלים" שן נתפש והובא בפני המאסטר שלו, יוּאֶן-שְה-טְיֶאן-דְזוּן, כי הוא כמעט הרג את ג'יאנג. אך העונש נראה קל יחסית: שן שוחרר לאחר שנדר לא לעשות זאת שוב. אך לאחר מכן, שן לא למד את שיעורו. למעשה, הוא התעלם מחמלתו של המאסטר שלו כמו גם מהנדר שלו, והמשיך לעשות צרות נוספות.

אך הספר "פֶנג-שֶן יָאן-יִי" רומז שהייתה סיבה לכך ששֶן שוחרר כך, והיא שהשתמשו בו כמבחן לנפות החוצה את אלו שלא הצליחו בטיפוח שלהם – במילים אחרות, שלא היו כשירים להיות ישויות שמימיות. אחרי הכול, אף אחד לא התכוון ששן יבלגן דברים כך. אך מכיוון שהוא בחר לפעול באופן זה, המאסטר שלו ניצל זאת, וניצח אותו במשחק שלו. למעשה, המאסטרים של שלוש הדתות כבר הזהירו את תלמידיהם מראש: כל מי שהולך אחרי שן יישא בתוצאות.

לכל מי שרומה על ידי שן היה סיפור משלו. חלק מהם רומו על ידי חוכמת הדיבור או הצביעות שלו, או שהם דורבנו לפעול. לא משנה מה המצב, המכנה המשותף להם היה שהם לא עמדו בדרישות לישות שמימית. אם הם לא טובים מספיק, הם לעולם לא יהפכו לישויות שמימיות. בטיפוח של אותה תקופה זה היה פשוט כך.

כמובן, לשן יהיה הגורל שלו במוקדם או במאוחר. לאחר שהובס במערך וואן שיאן, קרב גדול שבו השתתפו 10,000 אלוהויות כדי להתנגד לג'יאנג ובעלי בריתו, קרה לשן בדיוק מה שהוא נדר (ולא קיים). הוא נתפס והשתמשו בו למלא בור בים הצפוני.

שן היה בן-אלמוות מלכתחילה. אך בגלל הקנאה, התרעומת, והשנאה שלו הוא לא רק הרס את עצמו אלא גם אחרים. זאת אומרת, אנוכיות, התרכזות בעצמך, קנאה וכעס הם באמת מסוכנים אפילו לבני אלמוות, שלא לדבר על מטפחים הנמצאים בתהליך טיפוח.

הסיפור יכול היה להסתיים אחרת. נניח שג'יאנג היה משלים את המשימה שלו מבלי התערבותו של שן – שן היה יכול להרוויח מזה כי לשניהם, לו ולג'יאנג, היה אותו מאסטר. גם אם ג'יאנג באמת לא היה מתאים, שן היה יכול לעזור לו לעשות דברים (אלוהויות רבות עזרו לג'יאנג להשלים את משימתו). אחרי הכול, לא היה טעם להתווכח מי כשיר יותר או מתאים יותר למשימה. למעשה, קנאתו של שן פעלה. כתוצאה מכך, לא היו לו אמונה או כבוד כלפי המאסטר שלו – טעות קטלנית.

לפעמים, מחשבה אחת זה כל מה שצריך בשביל לקבוע אם משהו נכון או מרושע. כשמטפחים עדיין מחזיקים בקנאה, מנטליות תחרותית ואינם זהירים, הם עלולים לשחק תפקיד כמו שן. יתכן שהם ייפגעו באחרים ובעצמם. זהו במיוחד המקרה של אלו המרגישים בעלי יכולת, מיוחדים ובעלי כישרון.

הדבר החשוב ביותר למטפח אמיתי הוא לגלות את ההחסרות וההחזקות שלו ולתקנן כדי לשפר את עצמו. אם הוא סוטה מזה ונעשה מבולבל, הוא עלול להתדרדר ולהפוך לשן גונג-באו. בעידן מיוחד זה של היום, התוצאות יהיו חמורות.

ל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי]