וידויו של קשיש בן 92 מעיד על הברוטליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית

(Minghui.org) ב-2012 הופץ באינטרנט מאמר על קשיש בן 92 שביקש ממשפחתו לרשום על מצבת קברו שישה סעיפים שהוא אשם בהם ומתחרט. משפחתו היססה מאחר שאנשים בדרך כלל רושמים את המעלות וההישגים שלהם על המצבה, ולא את מעשיהם הרעים.

אבל האיש היה עקשן. בהרהרו על מסע חייו, הוא תמיד התחרט על החטאים האלה, שהותירו את נשמתו מעונה. הוא התחנן שוב ושוב לבודהא שייתן לו מחילה. בודהא חייך אליו, אבל לא אמר מילה. זו הסיבה מדוע החליט לרשום את חטאיו ולהתחנן למחילה, כדי שנשמתו תנוח בשלום.

שם משפחתו של האיש שו, והוא נולד ב-1920. לא ברור אם הוא עדיין חי כיום. מסע חייו מהווה עדות לברוטליות של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס). "זוהי הבעת חרטה של אזרח בן 92. אבל כמה עוד אנשים צריכים להביע חרטה על החטאים שלהם?", נכתב בסיפור שהופץ.

להלן עדותו של האיש בן ה-92:

הסיפור הראשון: לקיחת שעונים מטייסים אמריקנים מתים

במארס 1942 כלי טיס אחד של "הנמרים המעופפים" (הקבוצה הראשונה של מתנדבים אמריקנים – AVG) התרסק בתוך היער מאחורי הכפר שלי. 2 טייסים במצנחים שלהם נפלטו החוצה ונחתו בגבעה של הר אר-לאנג.

באותו הזמן חטבתי עצי הסקה באזור. אחרי שרצתי לשם, ראיתי את המצנחים תלויים על העצים ושני הטייסים שוכבים על ערימות סלעים ודם בכל מקום. התקרבתי וגיליתי ששניהם מתו. עמדתי שם במשך זמן מה ואיכשהו הייתה לי מחשבה מוזרה לבדוק אם יש להם דברי ערך. בסופו של דבר, לקחתי משניהם את שעוני היד שלהם.

למחרת היום, הרשות המקומית (בסין) שלחה מישהו להעביר את הגופות לצ'ונג-צ'ינג. כשאנשים נשאו אותם דרך הכפר נשארתי בביתי ולא העזתי לצאת החוצה לראות. התביישתי בעצמי: אבוי! האמריקנים האלה באו לכאן לעזור לנו להילחם ביפנים הפולשים. עלינו להיות אסירי תודה מאוד, אבל במקום זאת לקחתי את השעונים שלהם. האם התנהגתי כבן אדם?

מאז הרגשתי רע לגבי זה. ב-1948 לא יכולתי להתאפק יותר. לוויתי קצת כסף להוצאות נסיעה ונסעתי לצ'ונג-צ'ינג. זרקתי את השעונים לתוך מימי נהר ג'יאָה-לינג כדרך להחזיר אותם לטייסים. לאחר מכן הרגשתי מעט טוב יותר.

אני אדם פשוט. כשממשלת סין קראה לאנשים להתגייס להילחם ביפנים, הצטרפתי לצבא. אבל כשהגדוד הגיע לפו-לינג ערקתי מהצבא. אחרי שהמק"ס עלתה לשלטון ב-1949, היו הרבה קמפיינים פוליטיים שגינו את הקואומינטאנג (המפלגה שהייתה בשלטון לפני המק"ס), אני אפילו ביקרתי אותה בפומבי על גיוס החובה שהכריזה.

הרגשתי כה רע על שאכזבתי את האבות הקדמונים והאבות המייסדים שלי. מיליוני סינים הצטרפו לצבא והקריבו למען המדינה שלנו. מי עדיין זוכר אותם אחרי שהמק"ס עלתה לשלטון ב-1949? הקמנו מונומנטים לזכרם ולזכר "הנמרים המעופפים", מפני שהם גיבורים אמיתיים. באשר לי, אני ראוי רק למצבת אשמה.

הסיפור השני: הריגת בעל אדמות ברפורמת האדמות

נציגי כוח המשימה של רפורמת האדמות הגיעו לכפר שלי ב-1951 לדחוף קדימה את הקמפיין הזה ולהרוג בעלי אדמות. למעשה, כמה מבעלי האדמות היו נחמדים ונדיבי לב והם הסתדרו היטב עם הכפריים. על אף שבכירי צוות כוח המשימה ערכו פגישות כל יום כשהם מסיתים כפריים לתקוף בעלי אדמות, הם לא השיגו התקדמות אפילו אחרי שבועיים.

המפקח הו היה חסר סבלנות. הוא ניגש אליי ואל עוד שני גברים צעירים בכפר ואמר שהמחוז קבע מכסה שצריך להרוג אחד מכל שלושה בעלי אדמות בכפר שלנו. מאחר שפגישת "המאבק המעמדי" לא צלחה כפי שתכנן, הוא קיווה שנוכל לעזור לקרוא סיסמאות. בדרך זאת לפחות הפגישות יוכלו להמשיך.

איכשהו לא הייתי צלול והסכמתי. במהלך הפגישה באותו ערב, הייתי הראשון שקרא: "הורידו את העריצים המקומיים ואת מעמד האצולה המרושע", "אנחנו תומכים ברפורמת אדמות", "חסלו את מעמד בעלי האדמות". כמה צעירים נוספים הצטרפו אליי.

הו ראה שהפגישה מתחממת, נזף בבעל אדמות אחד בשם ג'או רן-הואו ומנה את "פשעיו" בניצול איכרים.

הוא פנה בקול רם לקהל ושאל: "אתם מסכימים שגאו ניצל אותנו?"

כמה מאתנו שהיו בהכנה לפגישה יום קודם לכן ענו: "כן".

"האם נוציא אותו להורג?" המשיך הו.

ענינו בקול: "כן".

הו הורה: "עכשיו כמה מכם הוציאו אותו החוצה".

הוצאנו את ג'או מהפגישה החוצה לחצר.

ברגע שהגענו לשם, הו ביקש מאתנו לעמוד בצד. ואז נשמעה יריית אקדח, ואחריה עוד אחת. ג'או התמוטט על הרצפה. כל הכפריים היו מזועזעים. לא ידענו ש"להוציא להורג" פירושו באמת להרוג אותו. חשבנו שזה לגרש אותו ממקום הפגישה. בדרך זו איבדנו את המצפון שלנו וגרמנו למותו של ג'או. איזה חטא עצום.

סיפור שלישי: לא הצלנו בזמן "ימני"

כמה שנים לאחר מכן החל קמפיין נגד ה"ימניים". אחד האינטלקטואלים הגיע לכפר ב-1957 ושמו הפרטי היה גם כן הו. הוא שמע שפשעו הוא שהתקיף את הסוציאליזם והקומוניזם. הוא היה רזה וחלש כמו עלה נידף ברוח. הוא הצטרף לעבודה בקומונה העממית במהלך היום ותמיד השתעל. בלילה הוא ישן במקדש הנטוש בקצה הכפר. ראש הכפר התייחס אליו רע. אנחנו התרחקנו ממנו גם כן, כדי להימנע מצרות.

עשרה ימים לאחר שהו הגיע, הלכתי בבוקר לבריכה המשמשת למים להשקיית אדמות. לפתע ראיתי אותו נאבק במים וידעתי שזה ניסיון להתאבד מתוך ייאוש. התעמתתי עם עצמי: "אם אציל אותו זה עלול להביא לי צרות, אם לא אציל אותו, אלה חיי אדם אחרי הכול. אחרי זמן מה קפצתי לבריכה בסופו של דבר כדי להציל אותו. אבל זה היה מאוחר מדי והוא כבר טבע. מאוחר יותר כמה אנשי מיליציה הגיעו, וקברו אותו כשהם מכסים אותו בשחת.

בעשורים האחרונים, חשתי חרטה בכל פעם שעברתי שם. על אף שהוא היה חסר תקווה והתאבד, והמשמעות להצלתו הייתה אולי עוד סבל, הוא בכל זאת היה בן אדם.

סיפור רביעי: בלית ברירה אכלתי בשר גווייה במהלך הרעב הגדול

לאחר מכן הייתה "הקפיצה הגדולה קדימה" הידועה לשמצה ב-1958. כל אחד התפאר, כל אחד טען לעשרות קילוגרמים של דגנים (הרבה יותר גבוה מהתפוקה הממשית). דווח גם שכל האסמים בכפר היו מלאים עד אפס מקום.

כל אלה היו שקרים. היבול היה רגיל, אבל אף אחד לא קצר את היבולים, משום שכל הכפריים החזקים אולצו לעסוק בייצור מתכת בכבשנים בחצר האחורית. בכירים בקומונה העממית הורו לנו למלא את האסמים בקש. הנחנו עליהם מלמעלה דגנים למקרה של פיקוח בכירים בדרג גבוה יותר.

כל זה הוביל לרעב הסיני הגדול בשנים 1959 עד 1961. הרבה אנשים בכפרים מתו, ובכלל זה הוריי, אשתי וכמה בני משפחה. שני ילדיי ואני שרדנו באורח פלא. כשלא היה אוכל והיינו במצב נואש, בישלתי את בשר גווייתו של בן דודי. זה מחריד יותר מדי לתאר בפירוט, אבל זהו החטא הנוסף.

סיפור חמישי: להתכחש למסורת ולשרוף פסלי בודהא

במהלך המהפכה הגדולה, בכירים כפו על הכפריים להישבע נאמנות למאו דזה-דונג, מנהיג המק"ס דאז. אחרי שהסרנו דיוקנאות של האבות המייסדים הקדמונים, החלפנו אותם בדיוקנים של מאו ויד-ימינו לין ביאו. לפני כל ארוחה היינו צריכים להישבע נאמנות למאו, לשלוח את האיחולים הטובים ביותר שלנו ולשיר שירים.

במהלך 10 השנים האלה של "מהפכת התרבות", לא העזנו להנציח את האבות המייסדים הקדמונים שלנו. זו הייתה טעות. יתר על כן, אנשי המיליציה ואני שרפנו גם פסלי בודהא. זהו חטא נוסף.

סיפור שישי: נכדי הפך לשוטר מושחת

נכדי סיים את לימודיו בקולג' ב-1990 והיו לו שתי אופציות לעבודה. אחת הייתה להפוך למורה בתיכון והשנייה להפוך למזכיר של בכירי המחוז. אני הייתי עקשן, חשבתי שלהיות מורה אין בזה עתיד. כך שהתעקשתי שנכדי ילך לעבוד עבור הבכירים.

כיום נכדי הפך לפקיד בכיר בעצמו ברמת המחוז בעצמו והוא טוב בשחיתות, שוחד, הימורים וביקור אצל פרוצות. כלומר הוא הפך לפגע רע באזור. וכל זה באשמתי.

• ***

לסיכום, מחבר המאמר באינטרנט ציין שמעשים רעים היו לא רק הטעויות של הקשיש הזה, למעשה זו היא הטרגדיה של כל העם הסיני.

באמצעות קמפיינים פוליטיים שונים, המק"ס גרמה למותם של כ-80 מיליון אנשים, מספר העולה על מספר מקרי המוות בשתי מלחמות העולם.

תגובות של גולשים על הסיפור הזה ניתן לראות במאמר באנגלית בקישור מטה.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]