הסיפור על סוּן סְה-מְיָאוּ: רפואה, טיפוח האופי, ומוסריות (חלק 1)

(Minghui.org) סוּן סְה-מְיָאוּ (541-682 לספירה) חי 142 שנים, עד ראשיתה של שושלת טאנג. הוא הלך לבית הספר בגיל שבע ושינן טקסטים של יותר מ-1,000 מילים כל יום. בגיל עשרים הוא נהנה לקרוא טקסטים של טאואיזם, בודהיזם ואחרים. דוּגוּ שין, גנרל מכובד מאוד, פגש פעם את סון ואמר: "לילד הזה יש כישרון. אני מודאג רק שאף שהוא יודע הרבה, קרוב לוודאי שהוא לא יוכל ליישם זאת כראוי. לכן ייתכן שהוא לא ייעשה פקיד רם דרג.

סון התבונן בהתדרדרות ערכי המוסר של אנשי העולם, הנלחמים מתוך רדיפת בצע למען תהילה ורווח חומרי, ולכן הדגיש את חשיבותה של המוסריות. כשאדם מוקיר מוסריות, הוא יבורך מבלי לשאוף לברכות, וישיג אריכות ימים ללא רדיפה אחרי זה.

במשך שלטונו של הקיסר שואן-די משושלת גוֹאוּ הצפונית (578-579 לספירה), סון פרש לחיי התבודדות בהר ג'ונג-נאן. במשך שלטונו של הקיסר וון-די משושלת סוּוי (581-604) סון מונה לרופא האקדמיה הקיסרית, אך סירב מסיבה של מצב בריאות. הוא אמר לאנשים סביבו: "עוד 50 שנה יגיע קדוש. ואז אעזור לו להציל את החברה ואת האנשים".

מאוחר יותר, במשך שלטונו של הקיסר טאי-דזונג משושלת טאנג (627-649), סון זומן לעיר הבירה. הקיסר טאי-זונג התפעל ממראהו הצעיר ואמר: "ממך אני יודע שצריך לכבד את אלו המתרגלים טאואיזם. וסיפורים על אלוהויות קדמוניות כמו גואן-צֶנג דזִי הם אמיתיים". הקיסר טאי-דזונג הציע לו משרות שוב ושוב, אך סון דחה אותן בנחישות.

במשך השנה הרביעית בתקופת שיאן-צ'ינג של שושלת טאנג (659 לספירה), הקיסר גאוּ-דזונג קרא לסון והציע לו תפקיד כיועץ, אך הוא סירב שוב. בשנה הראשונה של תקופת שאנג-יואנג בשושלת טאנג (674 לספירה), סון ביקש לחזור הביתה בשל מצבו הבריאותי. הקיסר גאו-דזונג נתן לו סוסים טובים והציע שסון יישאר באחוזה שהייתה שייכת לנסיכה פּוֹ-יאנג.

לאורך חייו, סון עסק ברפואה ואסף עשבי מרפא. הוא היה בהרים רבים כולל הר טאי-ביי והר ג'ונג-נאן (שניהם בשאאן-שי), הר טאי-הנג (בשאן-שי), הר סונג (בהֶה-נאן), ובהר אומיי (בסצ'ואן). הוא למד על משטרים יחידים/שלטון יחיד, ואישר מרשמים של עשבי מרפא.

סון כתב שני ספרים: "צ'יאן-ג'ין יאוּ-פנג" ו"צ'יאן-ג'ין יִי-פנג" (הערה למטה). הוא החשיב את חיי האנוש כיקרים מאוד והתייחס למרשמים אלו כאל שווים לאלף חתיכות זהב. שני הטקסטים נחשבו לאנציקלופדיות רפואיות גדולות שחיברו את הידע הרפואי של שושלת האן והמשיכו להשפיע על תחום הרפואה עד שושלות סונג ויואן. הספר הראשון גם הוּצא לאור ביפן מספר פעמים. כדי להנציח את הישגיו של סון, האנשים קראו להר ווּ-טאי שבו סון התבודד פעם "ההר של מלך הרפואה". הם גם בנו מקדש ופסל שלו על ההר וערכו כל שנה חגיגה בת 15 יום, החל מ-3 בפברואר לפי לוח השנה הירחי.

נעליים השוקלות 8.5 ג'ין

סון למד בצעירותו רפואה בהרים במשך שנים רבות. הוא היה שקדן ושמר על האתיקה, אז המאסטר שלו לימד אותו את כל מה שידע. כשהגיע זמנו של סון לעזוב את ההר, המאסטר שלו אמר: "לדברים בעולם האנושי יש סיבות. בבקשה אל תתפשר על רצונך להציל אנשים ולעזור לחברה בגלל קשיים. אני גם יודע שלא תפגע באנשים או תבצע מעשים מחפירים. שמור תמיד במחשבתך על כוונתך המקורית ויהיו לך הישגים גדולים".

סון נפרד מהמאסטר שלו בדמעות ועזב את ההר. הוא הלך בעקבות הוראות המאסטר שלו ועזר בכל לבו לאנשים עם צרכיהם הרפואיים. בניגוד למה שציפה, הוא לא הצליח לרפא מחלות, לא משנה לאן הלך, והאנשים שטיפל בהם מתו. אנשי הכפר נזפו בו וקיללו אותו. מאוחר יותר הם נמנעו ממנו כמו ממגפה וגירשו אותו. סון לא רק סבל מקשיי השגת מזון ומהנדודים, הוא גם סבל מעלבונות והשפלות מצד האנשים.

יום אחד הוא לא יכול היה לשאת זאת יותר. הוא חזר להר וסיפר בדמעות למאסטר שלו על סבלו. המאסטר שלו רק הביט בו מבלי להאשים, ואמר לו בנעימות אט אט: "אני מודע לחלוטין לכאבך. אך זהו תהליך, ודברים ישתנו מאוחר יותר. בבקשה אל תוותר. כשנעלי הקש שאתה נועל ישקלו 8.5 ג'ין (כ-4 ק"ג), המצב ישתפר".

סון נפרד פעם נוספת לשלום מהמאסטר שלו ועזב את ההר. החוויות שנתקל בהן היו דומות, אך הוא לא וויתר ובמקום זאת דרבן את עצמו לעתים קרובות תוך כדי הסבל. יום אחד הוא חצה אגם בוצי ונעליו כמעט נקרעו. לאחר שיצא מהאגם, הוא נשען כנגד עץ גדול כדי לקשור את נעלי הקש שלו עם עוד קש. הנעלים היו עכשיו מסורבלות וכבדות; אך לא הייתה לו ברירה אלא לנעול אותן.

לאחר זמן מה הוא נתקל בקבוצת אנשים שעברו במקום כשהם נושאים ארון לקבורה. הוא הבחין בדם המטפטף מהארון, הוא בדק אותו וידע שהאדם שבפנים יכול להינצל. אז הוא רץ אחריהם וקרא בקול: "עצרו! עצרו! אני יכול להציל את האישה הזאת. היא עדיין לא מתה!"

האנשים התעלמו ממנו בחושבם שהוא משוגע. סון התחנן בפניהם שיעצרו ויניחו את הארון, אך אף אחד לא הקשיב לו, כיוון שהמקומיים התייחסו לעצירת הארון באמצע הדרך כאל מזל רע. לסון לא הייתה ברירה אלא ללכת אחריהם ולהמשיך לקרוא: "לאישה הזאת הייתה חסימה בלידה – התינוק לא יצא החוצה והאם המשיכה לדמם ומתה גם, נכון? היא ממשיכה לדמם עכשיו, אז זה אומר שהיא יכולה להינצל. בבקשה הניחו את הארון עכשיו; אחרת זה יהיה מאוחר מדי".

האנשים הופתעו מהתיאור המדויק שלו, כאילו הוא ראה את התקרית כולה, אז הם עצרו. הם הניחו את הארון ופתחו אותו. סון הוציא מחט ונעץ אותה בנקודת האקופונקטורה המתאימה של האישה. זמן קצר לאחר מכן היא שבה לחיים בנשיפה. בדיוק כשכולם התגברו על ההפתעה ושמחו, נשמע קול בכיו של תינוק. האם והתינוק ניצלו והאנשים שמחו מאוד.

השמועה על הנס הזה של הצלת חייהם של שניים עם מחט אחת, התפשטה במהרה בקהילה. המשפחה קיבלה את סון בברכה בביתה והייתה אסירת תודה מאוד.

למחרת סון התכונן לעזוב. המשפחה רצתה שהוא יישאר, אך הוא התעקש לעזוב. הוא גם סירב לכסף ומתנות מהמשפחה, חוץ מזוג נעלי קש חדשות. כשאבי התינוק רצה לזרוק את נעליו הישנות, סוןציין שהוא רוצה לשמרן. אז הם שקלו את הנעלים, ומשקלן היה בדיוק 8.5 ג'ין.

סון האמין אז לדברי המאסטר שלו אף יותר. הוא המשיך לטפל במחלות של אנשים. ואכן כל מי שהוא טיפל בו עכשיו נרפא. כך האנשים קראו לו "רופא הפלא עם נעלי הקש".

(המשך יבוא)

הערה: "צ'יאן-ג'ין יאוּ-פנג": פורמולות תמציתיות למקרי חירום [השוות] אלף חתיכות זהב.

"צ'יאן-ג'ין יִי-פנג": תוספות ל"צ'יאן-ג'ין יאוּ-פנג"