רגלי השבורה מחלימה אחרי שרוממתי את המחשבות הנכונות

(Minghui.org) מאז שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-1998 ראיתי פעמים רבות את הכוח המופלא של הדאפא. הייתי רוצה לחלוק אחד מהמקרים האלה כדי להביע את הכרת התודה שלי למאסטר לי הונג ג׳י, מייסד שיטת הפאלון דאפא. אולי הסיפור שלי יוכל לעודד מתרגלים נוספים.

בינואר 2021, מיהרתי לרדת במדרגות בידיים עמוסות סדינים. הכביסה הסתירה לי את הראות והחמצתי את המדרגה האחרונה. כל משקל גופי נחת על רגלי הימנית. נפלתי על הרצפה ונשמע צליל של "קָה-קָה-קָה".

סוליית כף רגלי הסתובבה כלפי מעלה. מיד הזזתי את רגלי למקומה הנכון. רציתי להחזיר את העצם השבורה למקומה. בינתיים אמרתי לעצמי: ״זה בסדר, מאסטר עזור לי! פאלון דאפא הוא טוב! אמת חמלה סובלנות זה טוב!״ חזרתי על המילים האלה שוב ושוב בשעה שעיסיתי את כף הרגל.

בעלי נבהל כל כך עד שדמעות עלו בעיניו. חייכתי אליו ואמרתי: "זה שום דבר. אל תשכח שאני מתרגלת ושהמאסטר מגן עלי!" בעלי עזר לי לקום על רגליי. הכאב ברגל הפגועה היה כה חזק עד שלא יכולתי להפעיל עליה כל לחץ. אז התיישבתי על המיטה.

בני וכלתי באו לחדרי. הם דחקו בי ללכת לבית החולים רק כדי שמישהו יראה את הרגל שלי. אמרתי: "אינני מתכוונת ללכת לבית חולים. לכו תמשיכו לעשות מה שאתם צריכים לעשות. אני בסדר, יש לי את המאסטר ואת הדאפא. אני יודעת מה אני עושה אל תדאגו!"

הם הסתכלו על הרגל הנפוחה שלי שהפכה לסגולה וניסו לשכנע אותי שוב. לא נכנעתי. הם יצאו במהירות ואמרו: "אם לא תראי רופא מיד, מה תעשי אם המצב יחמיר?"

היה לי ברור שאהיה בסדר, ושלו הייתי מקשיבה למשפחה שלי הייתי מסיימת בבית החולים. הם היו עלולים אפילו לגרום לי לעבור ניתוח ולהקשות על ההתאוששות שלי. זה היה גם מבחן שנועד לראות עד כמה אני מאמינה באמת במאסטר.

נרגעתי והפסקתי לחשוב על מטלות הבית האין סופיות. אף על פי שלא יכולתי לשבת בתנוחת לוטוס עשיתי מדיטציה. הכאב נעלם. בלב שקט הרהרתי במצב הטיפוח הנוכחי שלי. אחרי שאני ובעלי עברנו לגור עם המשפחה של הבן שלנו, הקדשתי את כל ימיי למשפחה. עשיתי אין-סוף עבודות בבית. הטיפוח נדחק הצידה. המורה השתמש בדרכים עדינות להצביע בפני על כך, אבל מעולם לא הבנתי את זה. התאונה הזאת היתה אזהרה עבורי!

בשלושת הימים הבאים הקדשתי את הזמן ללימוד פא ולשליחת מחשבות נכונות. מצבי לא השתפר. במשך שלושת הימים האלה התחננתי למאסטר לתקן לי את העצמות, להשמיד את הרוחות הרעות שפגעו בי ולהעביר אליהן את הכאב שלי. אולי בשל כך הרגל לא כאבה לי. המאסטר בוודאי נשא הרבה מהכאב שלי.

כל עוד נותרתי לשבת, הרגל לא כאבה. אבל אם ניסיתי לעמוד הכאב היה בלתי נסבל. נאלצתי לזחול לשירותים. חשבתי לעצמי: זה לא טוב ככה, איך אוכל לאמת את הכוח של הדאפא כך?! התחלתי לשלוח מחשבות נכונות. ברגע שחשבתי "אני אלוהות בעלת עוצמה כבירה, הגוף שלי אדיר", כל גופי רעד. לפתע הבנתי :"אני אלוהות! אני מגנה על הדאפא (החוק הגדול) הגדול של היקום! אני תלמידה של המאסטר, יש לי יכולות עוצמתיות בעצמי". אין צורך להתחנן למאסטר לתקן לי את העצם, אני יכולה לעשות זאת בעצמי!

חשבתי : "עצמותיי השבורות, אתן חייבות לחזור למקום שבו אתן אמורות להיות, הכול חייב לחזור לקדמותו". חשתי בעוצמה של המחשבה הנכונה הזאת.

אחרי כן כשלמדתי את הפא קראתי:

"הפא-שן שלי יגן עליך תמיד עד לרגע שתוכל להגן על עצמך. אז תטפח מעבר לשה-ג'יאן-פא וכבר השגת את הטאו." ("ג’ואן פאלון" הרצאה שלישית)

המאסטר שוב הצביע בפני על המשמעות העומדת מאחורי הפא. אני מאמינה שיש לי שליטה מלאה על גופי, ובכלל זה על כל מחלה שהיא. עם מחשבות נכונות חזקות, הייתי מסוגלת ללכת ארבעה ימים אחרי הפציעה. הכאב לא היה חזק כל כך כשהלכתי. העצמות השבורות חזרו למקומן. בעיניים מלאות דמעות הודיתי למאסטר ולדאפא.

בני משפחתי שמחו בשבילי: "החלמת מהר כל כך!" השבתי להם: "אני שונה, יש לי את המאסטר שמשגיח עלי!"

זו ההבנה האישית שלי ברמתי הנוכחית. אנא הצביעו באדיבות אם יש משהו שאינו ראוי. אני מקוןה שכולנו נוכל לחזור לעולמות השמימיים שלנו עם המאסטר.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org. אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]