הרגע המאושר ביותר בחיי

(Minghui.org) הרגע המאושר ביותר בחיי קרה לפני יותר מ-22 שנה כשהתמזל מזלי לראות את מאסטר לי הונג ג'י, מייסד הפאלון דאפא, באופן אישי.

היה זה יום בהיר ורענן ב-30 בדצמבר 1998. תרגלתי את חמשת תרגילי הפאלון דאפא עם עוד מתרגלים כרגיל בין 5-7 בבוקר באולם הספורט של האקדמיה הצבאית בה לימדתי. לאחר מכן קראנו יחד את הוראת הפאלון דאפא בבניין אחר. ממש לפני 8 בבוקר אמי מיהרה לפתע פנימה (אז לא היה לי טלפון נייד) ואמרה לי להתקשר מיד למתרגל עמית. חייגתי את המספר וקול נרגש בצד השני של הטלפון אמר: "המאסטר כאן! בוא מהר לבית שלי!"

"אה, המאסטר כאן!" טסתי מהקומה החמישית לראשונה ורצתי לשער. בית הספר היה ממוקם בפאתי העיר לרגליי ההר הדרומי והיה קמפוס סגור. לכלי רכב אסור היה לחלוטין להתקרב לכניסה, אך כשהגעתי לשער נוסע ירד ממונית. כאילו המונית חיכתה לי. לקחתי את המונית והגעתי לבית המתרגל הכי מהר שאפשר.

כשהגעתי עליתי למעלה. בסלון של הקומה השנייה ראיתי את המאסטר החומל שלנו יושב על הספה. 70-80 מתרגלים מהאזור שלנו שמילאו את המרפסת וחדרים אחרים גם היו שם והקשיבו למאסטר מלמד. בירכתי את המאסטר לשלום והתיישבתי במקום ששמרו לי, כשרק שולחן הקפה מפריד בינינו.

לא יכולתי שלא לנעוץ עיניים במאסטר. התרגשתי כל כך שבקושי זכרתי מה הוא אמר. ראיתי שמתרגלים רבים הזילו דמעות.

הדבר המרשים ביותר היה כשהמאסטר הצביע באצבע המורה השמאלית שלו כלפי מעלה ושם את כף ידו הימנית מעל קצה האצבע, מסביר לנו מהם "שמים" ומהם ממדים אחרים. לעתים תכופות שמעתי מתרגלים מדברים על הדברים הפלאיים שהם ראו בממדים אחרים, אבל אני לא הצלחתי לראות דבר ולא הבנתי על מה הם מדברים. אך ברגע שהמאסטר הרים את אצבעו, הרגשתי בקיומו של ממד אחר, כמה עצום ורחב הוא היקום, ואת העומק של הפאלון דאפא. נקודת מבטי על העולם, על החיים, ועל ערכים, השתנתה מהיסוד.

המאסטר שאל אם למישהו יש שאלות. לפני המפגש היו לי הרבה שאלות שדנתי בהן רבות עם מתרגלים עמיתים. אך באותו רגע מוחי התרוקן ולא יכולתי לחשוב אפילו על שאלה אחת. התאמצתי כל כך חזק לחשוב איזו שאלה לשאול, שפספסתי את השאלות הראשונות שמתרגלים שאלו.

ואז לרגע, השתרר שקט בחדר וכולם הסתכלו עליי. אזרתי אומץ וגמגמתי שאלה. אינני זוכר בדיוק מה אמרתי, אבל הרעיון הכללי היה שכמתרגל אני מצטט לעתים קרובות תוכן של דאפא בשיעורים שאני מלמד או במסדרי נוכחות, אך שאינני יכול לומר שהציטוט הוא מדברי המאסטר. תהיתי אם מה שעשיתי הוא בסדר.

המאסטר הצביע לאחור (לכיוון בית הספר הצבאי) ואמר שתמיד טוב להדריך ולחנך אנשים בדרכים חיוביות וטובות.

המאסטר דיבר מ-7 בבוקר עד 2 אחה"צ ללא הפסקה או לגימת מים. ושמעתי שהוא יסע לעיר אחרת אחרי הצהריים. כשהגיע זמנו של המאסטר לנסוע, כולנו הלכנו אחריו ולא רצינו שילך. רצינו ללוות אותו ולהיפרד ממנו. הסייע של אתר התרגול המקומי ביקש מחיילים במדים ללוות את המאסטר לדרכו. ספרתי מהר וראיתי שהיו שם יותר מ-20 איש בשרות: מהצבא, מחיל הים וחיל האוויר, חצי מהם היו במדים.

שמעתי שהמאסטר ייסע בוואן וחשבתי איך אוכל לשבת קרוב אליו. חיפשתי אותו וראיתי קבוצת אנשים מדברים בחלק האחורי של הוואן. חשבתי שהמאסטר בטח נמצא ביניהם, אז המשכתי להסתכל עליהם כשהתיישבתי בשורה השנייה. האחרונה שנכנסה לוואן הייתה קפטן במדי חיל הים. אבל הוואן היה כמעט מלא אז זזתי שמאלה לפנות לה מקום. המתרגל מקדימה סימן לי לא לדחוק את המאסטר. רק אז שמתי לב שאני יושב ממש לידו!

המאסטר זז קרוב לחלון ואמר: "זה בסדר, שב". באותו רגע הבנתי שכולם התיישבו כמה שיותר אחורה כדי להשאיר יותר מקום למאסטר שיוכל לנוח, אבל אני חשבתי רק על עצמי. ראיתי את הפער באופי ביני ובין המתרגלים האחרים.

זה היה מוזר שפעמים רבות חלמתי שאני רואה את המאסטר, אך כשישבתי לידו לא העזתי להסתכל עליו. כל מיני החזקות וקארמת מחשבה מילאו את מחשבתי. חשבתי: "יש לי כל כך הרבה החזקות שעכשיו נחשפו כולן בפני המאסטר". ודאגתי בגלל כמה חורים שבלוחית הדרגה שלי, שעלולים לגרום לי להיראות רשלן. לא רציתי שהמאסטר יראה זאת.

במשך הנסיעה, המאסטר תמיד חייך ודיבר בחמלה למתרגלים העמיתים. כל הדרך הייתי עצבני כל כך שלא הצלחתי לזכור מילה מכל מה שנאמר. ניסיתי לחשוב איך אברך את המאסטר לשלום כשנרד מהוואן. תוף 20 דקות הגענו ליעדנו. המאסטר יצא מהוואן ונפרד בלחיצת יד מכל אחד מאיתנו.

חששתי שהמאסטר יפספס אותי, אז הלכתי בצמוד אליו. בכל פעם שהוא לחץ ידיים עם מתרגל, זזתי מאחורי המתרגל הזה וחיכיתי. אך המאסטר הסתובב לפני שהגיע אליי. אז זזתי לתור אחר. המאסטר כאילו ידע מה חשבתי ושינה כיוון ארבע פעמים ולחץ ידיים עם כל המתרגלים האחרים חוץ ממני. כשהוא עמד לעלות למכונית לנסוע לעיר האחרת, לא יכולתי לשלוט בעצמי וצעקתי: "מאסטר!"

המאסטר הסתובב ואמר: "נשאר עוד אחד!" צעדתי קדימה והחזקתי חזק בידו של המאסטר. לבי גאה בחום והרגשתי באמת שזה הרגע המאושר ביותר, הבלתי נשכח ביותר, והיקר ביותר בחיי. המאסטר טפח על ידי ואמר: "הוקר זאת!" (הייתי מאושר כל כך וגם עצבני שאינני בטוח שאלו היו המילים המדויקות שלו, אך כשנזכרתי ברגע הזה לאחר מכן, הרגשתי שזה מה שהמאסטר אמר לי).

כשהמאסטר נכנס למכונית כולנו הסתדרנו בשורה בתבנית והצדענו עד שמכונית נעלמה מטווח הראייה. באותו רגע, הוצפתי ברגשות וצעקתי מעומק לבי ובקול החזק ביותר שהיה לי אי פעם: "מאסטר, אל תשאיר אותי מאחור! אני רוצה לחזור הביתה איתך!"

עשרים ושתיים שנה עברו, ומראות אותו יום נשארו חיים במחשבתי. במשך 26 השנים כמטפח פאלון דאפא, הרגשתי את חיזוקו של המאסטר כל הזמן. כדי ללכת בעקבות המאסטר חזרה לביתי המקורי, עליי ללכת ביציבות אחר דרישות המאסטר והדאפא, לעשות היטב את שלושת הדברים, ולהיטמע ב"אמת-חמלה-סובלנות" תחת כל הנסיבות ובכל הזמנים. בטיפוח אין קיצורי דרך.

תודה לך, מאסטר חומל! תודה לכם מתרגלים עמיתים!

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org. אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]