בגיל 90 גיליתי את ההחזקה שלי – שאני חושב שאני זקן

[ מאסטר לי הונג-ג'י: איך נוצר המין האנושי -- קראו עכשיו! ]

(Minghui.org) בעבר היה לי מצב חריג שאנשים קראו לו "מחלה שחורה". נסעתי לכל מקום בחיפוש אחר תרופה. אך אף רופא לא יכול היה לעזור לי, ואחדים אפילו לא שמעו על המחלה הזאת. לאחר שהתחלתי לתרגל בפאלון דאפא בשנת 1996 המחלה נעלמה. בני משפחתי, עמיתיי ושכניי חוו בנס הזה של הדאפא.

בני משפחתי תמכו בי מאוד על היותי תלמיד של פאלון דאפא, אז הקמתי קבוצת לימוד פא בביתי. ב-26 השנים האחרונות, כשאני מוגן על ידי מאסטר לי הרחום, ואפילו תחת הנסיבות החמורות ביותר במהלך הרדיפה בסין, לא ביטלנו אף פעם מפגש לימוד קבוצתי.

כיום אני בן 90. הייתי רגיל לחשוב שאני זקן מאוד. הכרתי כמה אנשים שהיו קרובים לגיל שלי או אף יותר מבוגרים. באופן הדרגתי הפסקתי לצאת החוצה. גם הפסקתי לתרגל את חמשת התרגילים בכל יום. ואז התחילו לי בעיות עם ההליכה.

יום אחד התעלפתי ונפלתי על הרצפה בחדר האמבטיה. בני משפחתי נבהלו וקראו לרופא. הרופא אמר שיש לי לחץ דם גבוה ורשם לי הרבה כדורים. אף שלא טיפחתי טוב, טיפחתי יותר מ-20 שנה, וידעתי שמאסטר לי תמיד מגן עליי.

לא רציתי לקחת כדורים או ללכת לבית חולים, אבל עדיין דאגתי שמא אפול שוב, ובני משפחתי לא הסכימו להשאיר אותי לבד אף פעם. לפעמים הרטבתי את מיטתי בלילה. בגלל זה חשתי שאני עול על ילדיי. על אף זאת הם אמר: "אתה צריך להרגיש מרוצה. בגילך, אתה מסתדר די טוב".

היות שלא התייחסתי לצרות האלה ולהפרעות מנקודת מבט של מטפח, הרגשתי אובד עצות. תמיד החשבתי עצמי כ"זקן". התלוננתי גם בפני התמונה של המאסטר, שאם הייתי צעיר יותר הייתי יכול לטפח טוב יותר.

פעם אחת, עמדתי על הרדיאטור בחדר השינה שלי כדי לפתוח חלון ובסופו של דבר נפלתי נפילה די גרועה. לא יכולתי להזיז את רגליי, אז שכבתי במיטה ולא קמתי. זה הפריע מאוד ליכולתי ללמוד את הספר "ג'ואן פאלון" ולתרגל את התרגילים. חסרו לי המחשבות הנכונות והביטחון במאסטר לי ובפא. אבל עמוק בתוכי האמנתי ביציבות שהמאסטר ממשיך להשגיח עליי, והמחשבה הזו מעולם לא התערערה.

נזכרתי במשהו שהמאסטר אמר:

סָאן-פֶנְג ^[4]קיבל את הטאו כשהיה בשנות השבעים שלו, והוא חי מאה שלושים ומשהו שנים. הוא החל את הטיפוח באופן רשמי כשהיה בן יותר משבעים". ("הוראת הפא בוועידה של המערב-התיכון של ארה"ב" שיקגו 1999)

הבנתי שאני רק בן 90 ושאני מטפח את החוק הגדול, לכן אינני זקן.

באמצעות חיפוש פנימה, הבנתי שביסודו של דבר לא התייחסתי לעצמי כתלמיד פאלון דאפא אמיתי, דבר שמנע ממני להאמין באמונה שלמה במאסטר לי ובדאפא. מצאתי את ההחזקה החזקה ביותר שלי: שתמיד חשבתי שבגלל גילי ייגמר לי הזמן ולא אוכל לחזור לביתי המקורי עם המאסטר. זו הייתה מחשבה לא נכונה שהביאה את הצרה הזו.

אין עליי להכיר בזאת שאני זקן, לפי החישוב של שנים אנושיות, משום שאינני בן-אדם רגיל אלא מתרגל. המאסטר אחראי עליי לחלוטין; אני שייך לדאפא.

למדתי כמה שיותר את הפא, ומתרגלים עמיתים עזרו לי בשליחת מחשבות נכונות. רגליי החלימו מהר ויכולתי שוב ללכת. אם לא הייתי מתרגל פאלון דאפא, לא הייתי יכול להבין את המטרה של הצרות וההפרעות. הגעתי להבנה שהן חלק מתהליך הטיפוח שלי. המאסטר הרחום איפשר לי להתעורר והגן עליי, כך שיכולתי להבין באמת היכן מעדתי בטיפוח שלי. הבנתי החדשה גם הפכה דבר שנראה רע לדבר טוב, וכך יכולתי להשתפר בפא.

תודה רבה מאסטר לי, על חסד ההצלה המיטיב.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]