מעט השראה מזייפן המסמכים היהודי הנודע שהציל יהודים בשואה

קראו עכשיו

(Minghui.org) נתקלתי בכתבה שנגעה בי עמוקות. הדמות העיקרית בכתבה הייתה אדולף קמינסקי, שסיכן את חייו בזיוף מסמכי זיהוי כדי להציל יהודים במלחמת העולם השנייה.

קמינסקי גדל בעוני ועבד כשוליה בניקוי יבש. כדי לנקות בגדים טוב יותר, הוא למד כימיה וגילה את כישרונו במקרה. אחרי שהחלה מלחמת העולם השנייה, הוא נכלא במחנה ריכוז נאצי בשל זהותו היהודית. במהלך התקופה הזאת הוא ראה את חבריו מתים בזה אחר זה, וחייו שלו עצמו היו תמיד בסכנה.

למזלו הוא שוחרר משום שהיה לו דרכון ארגנטיני. אבל כיוון שזהותו היהודית לא יכלה להימחק, הוא מצא חברה לזיוף דרכונים כדי להציל את חיי משפחתו.

כשהחברה גילתה את מומחיותו, הם ביקשו ממנו עצה איך להסיר כתמי דיו. קמינסקי השתמש בחומצה לקטית (חומצת חלב) לפתור את הבעיה העיקרית הזאת, שאפילו מומחי צמרת באותם זמנים לא יכלו לפתור. מאוחר יותר, התעודות המזויפות שלו עברו את הבדיקה של הצבא הגרמני ללא כל תקלה. הוא הוזמן להצטרף לארגון הזה להציל עוד אנשים באמצעות זיוף מסמכי זיהוי.

עבודה זו הייתה בסיכון גבוה. היה צריך לנקוט בכל מאמץ כדי להתחמק מהנאצים. הוא עבד יום ולילה ולא חזר הביתה במשך תקופת זמן ארוכה. הוא איבד את משפחתו, ועקב שנים של עבודה אינטנסיבית גם את הראייה בעין אחת. לא היה לו זמן להתאבל על אבידתו. הוא אמר שהוא אינו מעז לנוח, מפני שאם יישן שעה אחת, פירוש הדבר ש-30 אנשים עלולים לאבד את חייהם. כך הוא סייע ליותר מ-14,000 יהודים להסתיר את זהותם ולברוח ממלתעות הנאצים.

אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, הוא לא פרסם את תרומתו, עד שבתו גילתה כעבור כמה עשורים מבלי משים את סיפורו של אביה.

על-פי בתו של קמינסקי, אביה תמיד חש אשמה על כך שלא יכול היה להוציא את חברו ביחד אתו ממחנה הריכוז, תחושת אשמה שנותרה בו לאורך כל חייו והייתה השורש למוטיבציה שלו לזייף מסמכי זיהוי במשך עשורים.

הוא סירב לקבל תשלום עבור מסמכי הזיהוי המזויפים. עבורו, המשמעות של לקבל תשלום הייתה שפעולותיו נעשו למען תועלת, מה שלא היה מקובל עליו כלל. לכן הוא עבד כצלם במהלך היום וזייף מסמכי זיהוי במשך הלילה כדי להציל יהודים. הוא חי בעוני כל חייו.

השראה מקמינסקי

עם קריאת סיפורו של קמינסקי חשבתי על האחריות הגדולה שאנחנו נושאים על כתפינו להצלת אנשים בתקופת תיקון הפא. אפילו אדם רגיל עבד כה קשה במשך עשורים כדי להציל אנשים, איך אנחנו יכולים להרפות ולהתרשל ועדיין לחשוב על מתי נגיע לשלמות?

במשך השנים, מתרגלים עמיתים בסין עושים כל דבר שביכולתם להציל אנשים ומקריבים הרבה מאוד. היו שאיבדו את מקום עבודתם וחיו חיי עוני. היו שראו את משפחתם נקרעת לגזרים. היו שנכלאו במשך עשורים וסבלו עינויים בל יתוארו.

היו שהרגישו שהסובלנות שלהם הגיעה לקצה הגבול שלה ונראה שאינם מסוגלים להמשיך הלאה עד סוף תיקון הפא ואפילו הביעו ספקות לגבי התכנונים של המאסטר לגבי תיקון הפא.

אבל אם לא נעשה היטב את חלקנו, כמה אנשים יימצאו בסכנת הכחדה מפני שאינם יודעים את האמת? כאשר אנחנו מקווים שהמאסטר ישים קץ במהרה למצוקות שלנו, האין זה מעט אנוכי?

קמינסקי יכול היה ליהנות ממשפחה מושלמת, אבל הוא בחר לחיות חיי מצוקה. במצב מסוכן, בלתי יציב, הוא עדיין התחשב קודם כל בחיי אחרים מבלי להתלונן או להתחרט. הוא הקדיש את מאמציו להציל אחרים, לא ביקש גמול, חסד או תהילה. הנשמה הפשוטה וחסרת האנוכיות הזאת זוהרת בניצוצות של טוב לב אנושי.

רק כאשר החיים הם "עבור אחרים" (אלטרואיזם) הם יוכלו להיות מפוארים. הלוואי שכל מתרגלי דאפא יתעלו מעל ה"אנוכיות" ויעזרו למאסטר לתקן את הפא מבלי לחפש דבר בתמורה. שלא תהיה לכם החזקה לזמן, לרווחים אישים או להפסדים. עלינו להמשיך להציל אנשים עד סוף המסע שלנו.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org. אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]