קראו עכשיו

(Minghui.org) אני בת 43 השנה ואני מתרגלת פאלון דאפא מזה 24 שנים. כמתרגלת צעירה יחסית, אני כל הזמן משווה עצמי למול מתרגלים מבוגרים יותר המתרגלים במרץ בטפוח שלהם.

להלן כמה החזקות שאני נאבקת בהן אישית, ואני רואה אותן גם אצל מתרגלים צעירים אחרים. אני מציינת אותן עכשיו בתקווה שזה יוכל לעזור לאחרים.

עצלה מדי לקום לתרגילי הבוקר

מתרגלים מבוגרים רבים מתמידים בביצוע התרגילים בכל יום בשעה 3:20 לפנות בוקר, אפילו במהלך חג ראש השנה הסיני.

אבל לי תמיד היה קשה להתעורר ב-3:00 לפנות בוקר. אני מתרגלת מאוחר יותר בבוקר או בלילה. לפעמים לא תרגלתי במשך כמה ימים. זה קרה עקב החזקות רבות, במיוחד עקב עצלות, פחד מקושי ורדיפה אחר נוחות.

הכוחות הישנים יודעים שאנשים צעירים אוהבים לישון ואינם יכולים לשאת קשיים, כך שהם משתמשים בגורמים שבתוך שלושת העולמות – ישנוניות, עצלות ועייפות – כדי להוביל אותי לכבות את צלצול ההתראה ולהמשיך לישון.

ככל שחלף הזמן, הרפיתי יותר ויותר בביצוע התרגילים. הבנתי שחשוב לשלול מחשבות מסוימות כמו: "אינני יכולה להתעורר" או "אני לא רוצה להתעורר מוקדם". להימנע מקושי אינו חלק מהאני האמיתי שלי.

האני האמיתי שלי אינו מפחד מקושי בטיפוח. האני האמיתי שלי מתמודד ישירות עם קשיים ומבין שהאתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים בטיפוח אינם זהים לאלה שאיתם אנחנו מתמודדים בעולם האנושי, כמו לקום בזמן.

תלמידי דאפא אמיתיים טועמים רק את השמחה והמתיקות המגיעים עם תהליך הטיפוח, ולא ייחשפו למרירות של הקשיים הארציים האלו. לפיכך המחשבה "לא לרצות לקום מוקדם" אינה חלק מהאני האמיתי שלנו. זה רק עוד תכסיס של הכוחות הישנים הרוצים למנוע מאתנו להתקדם בטיפוח.

אם לא נצליח לזהות את זה, לא נוכל לפרוץ דרך העצלות שלנו. ואם העצלות הזו מונעת מאתנו לתרגל, לא נוכל לטפח לא את הגוף ולא את הנפש, וכך גופנו לא יוכל להפוך לחומר בעל אנרגיה גבוהה. במקרה כזה, איך נוכל להגיע לשלמות?

אחרי שהבנתי זאת, כיוונתי את השעון המעורר שלי ל-3:20 לפנות בוקר. כשהשעון המעורר צלצל למחרת התעוררתי כהרף עין ולא הרגשתי ישנונית. גם לא הייתי נרגשת במיוחד, פשוט חשתי רגועה מאוד.

באותו היום תרגלתי את חמשת הסטים של התרגילים ולא הרגשתי ישנונית או רדומה. גם לא הרגשתי עייפה מתרגול התרגיל השני במשך שעה שלמה. עד היום אני מתמידה לתרגל את כל התרגילים בכל בוקר.

ההחזקה לתאווה

ההחזקה שלי לתאווה מתבטאת בחיבתי לקניית בגדים, ברצון לרדת במשקל, ובשאיפה להישאר בכושר כדי שאראה טוב בבגדים שלי.

מעבר לפני השטח, יש גם היבט נוסף שמתבטא בצורה חזקה מאוד: קארמה של המחשבה. תמיד מופיעים במחשבתי תמונות של גברים ונשים מאוהבים הלוחשים דברים מתוקים זה לזה. ניסיתי לשלול את המחשבות הללו, אך ללא הועיל.

יום אחד הבנתי שזו עוד מלכודת של הכוחות הישנים, והחלטתי שאינני רוצה בזה יותר. כששלחתי מחשבות נכונות באותו יום, ראיתי מולי שד גדול ומפחיד. הוא פתח לעברי את הלסתות שלו, כאילו רצה לבלוע אותי.

עצמתי את עיניי בבהלה בזמן שהמשכתי לשלוח מחשבות נכונות. השד נחלש יותר ויותר עד שלבסוף נעלם. אני מאמינה שזה היה שד התאווה שהתקיים בממד שלי. כיוון שלא הקדשתי לזה תשומת לב קודם לכן, אפשרתי לו לגדול לגודל כה עצום.

עכשיו, על אף שעדיין יש לי מחשבות לא ראויות מדי פעם, הן נעשו חלשות יותר. אני מזהה אותן במהירות ומסלקת אותן.

ההחזקה לתאווה היא חרב שבעזרתה משתמשים הכוחות הישנים להרוס אנשים. היא חודרת ומערבת מיניות לתוך כל היבט של החברה, בניסיון להרוס את האנושות ואת תלמידי הדאפא. יש כבר יותר מדי שיעורים ולקחים מאלה שנפלו, וניתן ללמוד מהם.

מתרגלים צעירים חייבים להתייחס לנושא הזה ברצינות רבה. ההחזקה לתאווה היא כמו התמכרות לסם. עלינו להתרחק מכל דבר העלול לעורר את ההחזקה הזו, כמו גם לשלול ולסלק את כל המחשבות הלא טהורות האלה בזמן שהן מופיעות. כל עוד נוכל להמשיך ככה, הכוחות הישנים לא יצליחו להפיל אותנו.

תרבות המפלגה הקומוניסטית היא מזהם מסוכן

תרבות המפלגה הוחדרה לרוב תלמידי הדאפא הצעירים בבית הספר. פעם נהגתי לחשוב שתרבות המפלגה כבר לא קיימת אצלי כלל. אבל זה היה פשוט משום שהייתי רגילה כל כך לתרבות המפלגה שלא יכולתי להבחין בה כשהיא הציגה את עצמה.

אחייני לומד בכיתה ו'. הוא גר אצלי בבית ביחד עם אימא שלי. בכל פעם שהיה עושה טעות בבית הספר הייתי נוזפת בו במקום ללמד אותו בחמלה ובסבלנות.

מבלי לתת לו שום הזדמנות להסביר, הייתי מתנפלת עליו בגישה שתלטנית. דיברתי בחריפות והרמתי את קולי. ככל שדיברתי יותר, כך כעסתי יותר. אם הייתי מסתכלת על עצמי במראה באותו רגע, אני בטוחה שהייתי נראית כמו מפלצת.

בכל פעם שהייתי מתפוצצת, התחרטתי על כך עמוקות. כשהסתכלתי פנימה גיליתי שיש לי טינה בלב, זלזלתי באנשים, לא התנהגתי בחמלה והייתי חסרת סבלנות. אבל גם כשנעשיתי מודעת לכך, לא הייתי מסוגלת לרסן עצמי כאשר האחיין שלי עשה טעויות.

בתחילה חשבתי שאני מגיבה כה חזק לכך משום שאני מורה. מאוחר יותר הבנתי שזו תפיסה מוטעית. התגובה המופרזת שלי נגרמה למעשה מ"פילוסופיית המאבק" של תרבות המפלגה שהוטבעה במחשבתי, מה שגרם לי למעוד שוב ושוב וליפול לאותה מלכודת.

המאסטר אמר ב"סיור בצפון אמריקה ללמד את הפא":

"זה כיוון שהמעשים הרעים נעשים באמת על ידי הכוחות הישנים שמשתמשים ביצורים רעים ומתמרנים את הקארמה ואת המושגים של אנשים".

הכוחות הישנים השתמשו במפלגה הקומוניסטית להחדיר את תרבות המפלגה למחשבתם של מיליונים. כאשר המחשבות של אנשים מתמלאות בפילוסופיית המאבק של המפלגה, הכלים היחידים שלהם לפתור קונפליקטים הם: לחימה, נקמה, ביקורת, תלונות על אחרים, דחיקת האחריות מהם והלאה.

המאסטר אמר ב"ג'ואן פאלון" (הרצאה רביעית):

"כשנתקלים בקונפליקט מסוג זה עלינו ראשית לשמור על קור רוח ואין עלינו להתנהג באותה דרך כמו אותו אדם".

זהו המצב הנכון שבו אדם צריך להיות כשהוא נתקל בקונפליקטים. אם נתייחס להתנהגות חסרת החמלה והבלתי סובלנית הזו כאל עצמנו, יהיה קשה מאוד להסיר את תרבות המפלגה הזו מהשורש שלה.

יש היבט נוסף של תרבות המפלגה שקצת קשה יותר לזהות – הכרתי זאת בתוך עצמי רק לאחרונה. אני תמיד הולכת מהר מאוד ועושה דברים במהירות. כשאנשים הזכירו את זה, חשבתי שזו אחת מהחוֹזקות שלי. רק אחרי שאחת המתרגלות אמרה שאני צריכה להיות "יציבה יותר" התחלתי לחשוב שאולי משהו לא בסדר.

מתרגל מבוגר אחד בקבוצת לימוד הפא שלי הוא תמיד שקט מאוד. הוא תמיד מדבר בקול איטי ורך. הוא גם סבלני ועדין כשהוא מטפל באשתו החולה. במהלך לימוד הפא, כשכולם התלהבו ודברו בקול רם תוך כדי שיתוף, הוא לא היה אומר הרבה. כשכבר פתח את פיו לדבר, זה היה בקול רגוע ומתון. למעשה, מעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו בעבר, וגם לא ראיתי אותו מתלהב או מתלהם.

בתחילה חשבתי שזו רק האישיות שלו. מאוחר יותר, הבנתי שהמצב השקט והשליו הזה הוא תוצאה של טיפוח מוצק ויציב במשך שנים רבות. זהו המצב שצריך להיות למטפח.

הבנתי שלהיות עצבנית, כועסת, פטפטנית, קולנית, נלהבת, ווכחנית ודברנית בעת שיתוף התנסויות, אלה הם כולם ביטויים של תרבות המפלגה. תרבות המפלגה מדברת על להיות "יומרני, ראוותני ודומיננטי", על "להילחם בשמים ובארץ" ועל "להיות מהפכן", שזה בדיוק ההפך מהדרישות למטפחים.

בהשוואה לשקט ולשלווה, לחמלה ולרוגע של מתרגלים מבוגרים יותר, הייתי נמהרת ופזיזה. עד כמה גדול הפער בינינו? אין פלא שהמתרגלים האחרים הרגישו שאני חסרת רגישות ולא יציבה.

כיצד עלינו להסתכל על שוויון מגדרי

תרבות המפלגה מקדמת שוויון מגדרי גם כן.

אינני יודעת מתי התחלתי לזלזל בבעלי ולהרגיש כלפיו טינה. בדרך כלל הוא עובד מחוץ לעיירה ולא נוקף אצבע כשהוא חוזר הביתה. כך שהייתי צריכה להתמודד עם כל המטלות בעצמי. אבל במקום להתחשב בי, הוא היה מטריח אותי לעתים קרובות, מה שגרם לי לכעוס. חשבתי שיש לו אופי גרוע.

במהלך השנים האחרונות האלה, בעלי סירב להקשיב כשניסיתי להבהיר לו את האמת. תמהתי על כך.

"אני כל כך מנסה להכיל אותך", חשבתי, "אבל אתה אינך יכול להבין עדיין עד כמה הדאפא טוב ומסרב להכיר בדאפא. אתה מקרה אבוד".

אבל באמצעות לימוד הפא והסתכלות פנימה, הבנתי שהאישיות שלי שתלטנית מדי. משום שעבדתי בחוץ וגם טיפלתי בבן שלנו כשאני עושה את כל מטלות הבית, התעלמתי ממנו והרגשתי שאני יכולה גם בלעדיו.

עקב השפל הכלכלי בשנים האחרונות, הייתה לו פחות עבודה והוא נשאר בבית, אבל הוא לא עזר לי. זה עצבן אותי מאוד, במיוחד כשהיה מעביר עליי ביקורת. אז נטפלתי לבעיות שלו וחשבתי שהוא בלתי נסבל.

אבל גיליתי שבעצם אני אומדת אותו על בסיס כמה הוא מרוויח, ושופטת אותו על בסיס כסף ומעמד. לא הצלחתי להתגבר על ההרגשה שהדברים אינם הוגנים, וכך צצה הטינה שלי. הפכתי קרה אליו, במקום להיות עדינה ומתחשבת. לא הפגנתי אהדה כלפי עבודתו הקשה וכלפי הקשיים שהתמודד מולם בניסיון לפרנס אותנו.

בעלי אהב לספר בדיחות. בשל אישיותי השתלטנית הוא נעשה גם כן קר יותר ויותר כלפיי. לא תקשרנו בינינו. לא הייתה חמימות בבית. איך יכול היה בעלי לראות את היופי של הדאפא בנסיבות כאלה? איך הוא יכיר בדאפא? אם לא ניתן יהיה להציל אותו בגלל ההתנהגות שלי, זה יהיה חטא עצום שלי.

למעשה, לבעלי אכפת מאוד מהמשפחה. כשלא חזר הביתה, הוא היה מתקשר אליי ואל הבן שלנו בכל ערב. הוא התייחס יפה להוריי ונתן להם כסף ומתנות בכל חג. מעולם לא היו לו תלונות על האחיין שלי והוא גידל אותו כאחד משלנו תחת קורת הגג שלנו במשך יותר מעשר שנים.

עכשיו הבנתי למה "שוויון מגדרי" הוא רעיל. תרבות המפלגה מדברת על נשים ש"מרימות חצי שמים" ועושות כל מה שגברים יכולים לעשות. ככל שהזמן חלף, נשים הפכו עצמאיות יותר ולא היו תלויות עוד בגברים. איננו רכות וחסודות כמו פעם בימי קדם; במקום זאת, הפכנו ל"נמרות", מה שהוביל למחלוקות במשפחה ולשיעור גירושין גבוה.

לא הבנתי כמה פגעתי בבעלי בזמן שהייתי תחת השפעת תרבות המפלגה.

המאסטר אמר ב" הונג יין 5":

"לחזור אל המסורתי – נתיב המוביל אל השמים" ("יצירה מחדש")

בתרבות המוענקת על ידי אלוהות, התכונות המאפיינות אישה טובה הן: עדינות, טוב לב, סובלנות, סבלנות, עבודה קשה, כבוד ותמיכה בבעל. המאסטר הזכיר זאת פעמים רבות בפא.

לאחרונה, לאחר שיפור במצבי תוך כדי לימוד הפא הבנתי את האמור לעיל. בנוסף אני מרגישה שכולנו צריכים לקרוא את: "Disintegrating the Culture of the Chinese Communist Party and Talks on Party Culture" (לפורר את התרבות של המפלגה הקומוניסטית הסינית ושיחות על תרבות המפלגה) כדי לסלק לחלוטין את תרבות המפלגה בתוכנו.

אם יש משהו שאינו ראוי בשיתוף שלי, אנא ציינו זאת!