לקחים ותובנות שקיבלתי ממצוקת המחלה של אמי

קראו עכשיו

(Minghui.org) לפני כמה ימים, אמי סבלה מהתקף פתאומי של קשיי נשימה, שנמשך גם כשקיבלה תוספת חמצן. הבהלנו אותה לבית החולים לקבלת טיפול דחוף. תוך מספר שעות, הרופאים אבחנו שתי בעיות חמורות על הפרק: לבה של אמי חלש מאוד והוא סובל ממחסור חמור בחמצן. אם מצבה ימשיך להידרדר, יהיה צורך להכניס אותה למכשיר הנשמה.

לאחר שנודע לי על מצבה, לבי צנח בקרבי. מוחי הוצף בדאגה, חרדה, צער ורגשות אנושיים אחרים, בזמן שהצד הרציונלי שלי הזכיר לי לא לתת לאשליה הזאת להוביל אותי. אמי מתרגלת פאלון דאפא במשך שנים, כך שזו בהחלט הייתה מצוקה עבור שתינו. אצטרך להתמודד עם זה בצורה רציונלית ולא להיסחף על ידי רגשותיי האנושיים. לאחר שסידרתי את קבלתה למיון, הוריתי במהירות לבני משפחתי המלווים לשנן בשקט: "פאלון דאפא הוא טוב, {{אמת-חמלה-סובלנות}} זה טוב". כמו כן ביקשתי ממתרגלים עמיתים לעזור לשלוח מחשבות נכונות, כדי לחסל כל הפרעה מממדים אחרים.

שלחתי מחשבות נכונות בזמן שהמתנתי על ספסל מחוץ למיון. בהדרגה לבי החל להירגע והתחלתי לחפש את הסיבה למצוקה הזאת.

לפני מספר שבועות, אמי החלה לסבול מיתר לחץ דם ומנדודי שינה. היא אמרה שחוסר השינה ישפיע לרעה על האנרגטיות שלה והחלה לקחת כדורי שינה ותרופות נגד לחץ דם, יחד עם תרופת חירום ללב בכל פעם שהיא חשה אי נוחות. לפיכך, חשבתי שהביטויים של אי הנוחות הזאת נובעים מקארמה של מחלה. מטפחים אמתיים אינם סובלים ממחלות, שכן מאסטר לי, מייסד הפאלון דאפא, מנקה את גופנו. אם כן למה לקחת תרופה אם אדם איננו חולה? יתרה מכך, חשבתי שהבעיה הזו נובעת מההחזקה שלה למושג: שצריך לישון כדי להרגיש טוב יותר, אז המלצתי לה לוותר עליה. למעשה, יש מתרגלי דאפא שיכולים להישאר ערים אפילו במשך ימים ללא כל השפעות. אף שאמי הנהנה בהסכמה, מצבה הנפשי נותר לא יציב. תוך יומיים היא חזרה למושגים הקודמים שלה.

אחרי עוד כמה ביקורים, התחלתי לדאוג ולהיות לחוצה. לאחר שלמדתי את הפא, ניהלתי דיונים מעמיקים עם אמי בכל פעם שנתקלנו בכתבים הנוגעים לקארמת מחלה. אבל מצבה הנפשי המשיך להתנדנד. כשהייתה רציונלית, היא הייתה מצהירה על נחישותה להפסיק לקחת תרופות. אבל תוך כמה ימים היא הייתה מודה שחזרה לטיפול תרופתי בגלל הלחץ החמור שלה מנדודי שינה. לפעמים, היא אפילו חזרה לשאיפת תוספת חמצן להקלה. בנוסף, היא החלה לאבד את תחושת הזמן לשעות שנקבעו לשליחת מחשבות נכונות, היא הייתה נרדמת תוך כדי שליחת מחשבות נכונות ותוך כדי מדיטציה, והפסיקה לשים לב לדיוק של תנועות התרגול שלה. עם הזמן, החרדה, הדאגה האנושית והצד הלא נחמד שלי התחילו להתבטא בבירור. התחלתי להעביר עליה ביקורת על כך שהיא עושה קיצורי דרך ומוותרת על אף שהיא מטפחת כל כך הרבה שנים. חשבתי בטיפשותי שאני עוזרת לה. היא הפסיקה בנחישות לקחת את כל התרופות שלה לכמה ימים על אף שלא יכלה לישון בכלל, ולא יכלה אפילו ללמוד את הפא בגלל תשישות. זה גרם בסופו של דבר לתסמינים המסַכנים חיים להתבטא בבירור.

לאחר שסקרתי ובחנתי את כל סדרת האירועים בעזרת המאסטר, זיהיתי מה עשיתי לא בסדר.

ראשית, אי אפשר אף פעם לאלץ אחרים לשנות את דעתם. מונעת מההחזקות שלי, הכרחתי את אמי לדבוק בגישתי, דיכאתי את ההתנגדויות שלה עם הכתבים של המאסטר ולפעמים אפילו התווכחתי אתה. ניסיתי בצורה עיוורת לשנות את המושגים וההחזקות האנושיים של אמי, מתוך הנחה זחוחת דעת שזה היה לטובתה. המשכתי לחפש בחוץ כדי לזהות בעיות באמי, ואפילו חשבתי שהמאסטר משתמש בי כדי לעזור לה להשתפר. מה שהייתי צריכה לעשות זה לחפש פנימה ולחשוף את ההחזקות החבויות שבתוכי. בגלל הטעות הזאת, ניסיונותיי הקודמים לא צלחו לשכנע את אמי.

שנית, הפכתי מתנשאת, מתחסדת וממורמרת. ככל שהמשכתי לתקשר עם אמי, הרגשתי יותר ויותר בטוחה שהבנתי היא הנכונה – אז למה אמי לא יכולה לראות עיקרון כל כך ברור? מצבי הנפשי החל להתדרדר בהדרגה, עד שלא יכולתי עוד להקשיב לדעותיה בראש שקט. לא יכולתי עוד להעריך את דבריה בצורה אובייקטיבית ולתת לה עצות רציונליות. במקום זאת, רציתי לשנות את דעתה במהירות על ידי שימוש בשיטה שחשבתי שהיא הטובה ביותר. נהגתי בעבר להעביר עליה ביקורת בשל החשיבות עצמית שלה וביקורתה כלפי אחרים. אבל מתברר שיש אצלי אותן החסרות. איך אוכל לומר שאני שונה ממנה?

שלישית, פניתי לקיצוניות בניסיון לעזור לה. אמי הייתה אומרת: "תני לי לנסות להפסיק את התרופות שלי לכמה ימים". ואני הייתי עונה לה בבוז: "לנסות? מה יש לנסות? יש להתייחס לטיפוח ברצינות. האם יש ביכולתך לנסות? עלייך לשחרר אותן לחלוטין וללכת בדרך שתכנן לך המאסטר. להיות תלויה בתרופות זוהי הדרך שעובר אדם רגיל". אף שדבריי נשמעו נכונים, לא פעלתי בקו אחד אחד עם עקרונות הפא.

המאסטר אמר:

"באשר לעיקרון ספציפי, יש אנשים שיבינו אותו בבת אחת, בזמן שאחרים יתעוררו ויבינו אותו בהדרגה. האם זה משנה איך מישהו מבין את זה? טוב יותר אם אפשר להבין את זה בבת אחת, אבל זה גם בסדר אם מתעוררים לזה בהדרגה. האם הם אינם שניהם הארה? שניהם הם הארה, אז אף אחד מהם אינו טועה." ("ג'ואן פאלון" – הרצאה תשיעית)

איזו זכות יש לי לגרום לאמי לנטוש על כל החזקות שלה בבת אחת? גם רומא לא נבנתה ביום אחד. יתרה מכך, אמי נכנסה לטיפוח-תרגול כדי לרפא את מחלתה. באופן טבעי יהיה קשה יותר לסלק את ההחזקה החזקה הזו, והנחישות המתנודדת של אמי היא רק תופעה נורמלית. לעומת זאת, הדרישות שלי ממנה היו נוקשות וקיצוניות מדי.

רביעית, המושגים האנושיים של אמי היו חזקים מדי. היא לא שחררה באמת את ההחזקות האנושיות שלה כשהכריחה עצמה להפסיק לקחת תרופות בהתאם להוראותיי. בעשותה זאת, היא ניסתה לטפח בעודה מסרבת לוותר על מושגיה האנושיים. מנקודת המבט שלי, אם אדם אינו יכול לשחרר את המושגים האנושיים שלו כלפי מחלה, אז הוא נשאר אדם רגיל בהבנתו את הנושא הזה, ועליו להשתמש בשיטות של אנשים רגילים. באשר לאלה שכבר אין להם החזקות, הם יכולים לעשות דברים על פי עקרונות על-טבעיים אז אין להם צורך ליטול תרופות או לקבל טיפול רפואי. הם יכולים להמשיך לחסל את הקארמה שלהם, לעבור את המבחן ולעלות ברמות. להשיג מצב כזה בכפייה זה בלתי אפשרי.

מלבד להתחרט על מעשיי האחרונים, הצטערתי על כך שכשלתי להבין את הטעויות שלי עצמי. הסטייה שלי מהדרך הנכונה גרמה לתוצאה הזו, ואני התחננתי בשקט למאסטר שייתן לי הזדמנות נוספת. כמה שעות לאחר מכן, קיבלנו חדשות טובות. מצבה של אמי השתפר מאוד, והסימנים החיוניים שלה היו יציבים יחסית. הודיתי מיד למאסטר הרחום.

באותו לילה, גם לי הייתה מצוקה של קארמת מחלה. כשסבלתי מכאב ראש נוראי, בחילות וכאבים בקיבה, שמעתי קול מהדהד מתוך לבי: "מתחת ביקורת על אימא שלך על כך שהיא לא יציבה ואיתנה. עכשיו, בואי נראה איך אתְ עוברת את המבחן הזה. אם אינך יכולה לעשות זאת, אז את פשוט דיברת גבוהה גבוהה". כשאני חדורה במוטיבציה, שלחתי במרץ מחשבות נכונות, התמדתי בלימוד הפא ותרגלתי לפני השינה. הסימפטומים שלי נעלמו בן לילה, אבל ההתנסות הזאת עוררה הרהורים עצמיים נוספים. היה קשה לסבול את הסימפטומים שלי, אבל הייתה הקלה בסבל שלי תוך לילה אחד. אמי סבלה במשך כמה חודשים. כושר העמידה שלה היה הרבה יותר טוב משלי, ובכל זאת מתחתי עליה ביקורת שהיא לא חזקה מספיק. אף פעם לא שמתי עצמי בנעליה, ולא הייתה לי די אמפתיה למצבה.

מכאן ואילך מצבה של אמי המשיך להשתפר. זמן קצר לאחר מכן היא שוחררה מבית החולים. כאילו התחלנו מבראשית, אמי ואני התחלנו ללמוד את הפא בכובד ראש. צפינו בסרטון התרגול של מאסטר ותיקנו את התנועות שלנו.

אמי, שהייתה עדיין חלשה מאוד והייתה זקוקה לעזרה כדי להשתמש בשירותים, הצליחה לעמוד ולבצע את ארבעת התרגילים הראשונים ברציפות, כשהיא עולה בהרבה על הציפיות שלי. זמן קצר לאחר מכן היא גילתה שהגוף שלה נעשה קל ונוח. באשר לי, התחלתי לשמוע קולות קלושים של מוזיקת התרגילים בכל פעם שהתיישבתי במצב של דינג. לעתים קרובות, מצאתי עצמי מסיימת את העבודה בדיוק בזמן הנכון לשלוח מחשבות נכונות. ידעתי שהמאסטר מעודד אותי לתרגל במרץ.

אמי התאוששה במהירות מהמצוקה שלה, כשבריאותה משתפרת מאוד בהשוואה לתקופה לפני שאושפזה בהתחלה. לבסוף היא שחררה את ההחזקות שלה והפסיקה לקחת תרופות. אפילו לחץ הדם שלה נשאר תקין לאורך כל היום; בעבר, היא נזקקה יום יום לתרופות כדי לשלוט בלחץ הדם הגבוה ובסימפטומים שלה. כמה ימים לאחר מכן, היא מדדה את לחץ הדם שלה לאחר שנטלה את התרופות שלה. אף שלחץ הדם שלה עלה לרמות גבוהות במיוחד, היא לא חשה כלל באי נוחות. מיד הבנו שזהו מסר של המאסטר: לתרופות נגד לחץ דם כבר לא תהיה השפעה עליה. אחר-כך היא ויתרה לחלוטין על תרופות או על מדידת לחץ דם.

אמי ואני נותרנו שקועות במצב של רגיעה שקטה. כפי שהמאסטר אמר:

"אורו של הבודהא זורח בכל מקום ומביא את ההגינות והצדק לשלמות ובהירות". ("ג'ואן פאלון" – הרצאה שלישית)

תודה לך, מאסטר, שנתת לנו הזדמנות שנייה. תודה שהפכת את המשבר הזה להזדמנות עבורנו לשפר את עצמנו.

באמצעות שיתוף ההתנסות הזאת, אני מקווה למנוע ממתרגלים אחרים שנתקלים במצבים דומים, לחזור על אותן הטעויות שלי. אני גם מקווה לעודד מתרגלים עמיתים שנמצאים במצוקות דומות: הסתכלו פנימה, מצאו את ההחזקות שלכם ותקנו אותן. המאסטר הרחום והנפלא תמיד יעזור לנו. עלינו להוקיר כל הזדמנות ולשאוף להשתפר.