קונוטציות של צבעים מסורתיים (חלק 2)

קראו עכשיו

לחלק ראשון

(Minghui.org) מכיוון ששושלות שונות העדיפו צבעים שונים, אי אפשר לטעון שאדום הוא הצבע המסורתי המסמל חגיגיות.

שושלת שאנג היא דוגמת נגד טובה. באותה תקופה אנשים החשיבו את האדום כצבע הדם והמוות, ושמרו אותו להלוויות.

בעת העתיקה הצבע של בגדי החתונה היה גם כן שונה מתקופה לתקופה, זה יכול היה להיות שחור, לבן, ירוק, אדום, או צבע אחר. בעת העתיקה היה נדיר שהחתן והכלה שניהם לבשו אדום ביום חתונתם כמו שהיום. גם אם השתמשו באדום זה היה רק אצל אחד מהם, לא אצל שניהם. וזאת מכיוון שגבר ואישה הם שונים, והאנשים בעת העתיקה היו זהירים מאוד לגבי זה.

דוגמה נוספת היא צמד חרוזי שירה שהשתמשו בהם לקישוט בראש השנה הסינית החדשה. הייתה להם היסטוריה ארוכה לפני שהפכו למה שאנחנו רואים היום. בהתחלה, לא השתמשו בנייר אדום לכתוב עליו את החריזה, וכמה מדינות אסייתיות שהושפעו מסין העתיקה עדיין הולכות היום בעקבות המסורות העתיקות. בדרום קוריאה לדוגמה, משתמשים לרוב בנייר לבן עם מילים הכתובות בשחור עבור צמד חרוזי שירה.

בסין, אנשים התחילו להשתמש בנייר אדום לצמדי החרוזים בשושלת מינג. בזמנו המלומדים נטו לבחור נייר אדום בהיר. מנקודת מבט כרומטית, צבע כזה שירת רק למטרת קישוט.

במעבר לשושלת צ'ינג, אנשים הפסיקו להשתמש בנייר אדום לצמדי חרוזי השירה. לפי צ'ינג באי לאי צ'או, צמדי החרוזים בארמון נכתבו על ידי מלומדים קיסריים (האן לין) על משי לבן. כמה אנשים שביקרו ב"עיר האסורה" הופתעו לראות שצמדי החרוזים לא נכתבו על נייר אדום כפי שהם חשבו.

בנוסף, במקומות דתיים מסורתיים כמו מקדשים עתיקים, צמדי החרוזים נכתבו בדרך כלל על נייר צהוב בהיר, לא על אדום.

צבע הטאבו

מספרי ההיסטוריה אפשר ללמוד שלאורך הדורות אדום לא היה צבע אהוב. האדום הבוהק שמשתמשים בו היום היה נדיר במיוחד בתהליך הצביעה העתיק. אף שאדום נחשב כסמל של שמחה בכמה מנהגים עממיים, היו כאלה שראו אותו כטאבו.

בחלק מהפולקלור טוענים שאם הארנק אדום, האדם יפסיד כסף. יש כל מיני פירושים. חלקם ציטטו את תיאוריית חמשת האלמנטים באומרם שאש (אדום) מביס מתכת (כסף). חלק קישרו זאת לחשבונאות, בה גירעון בדרך כלל מסומן באדום.

גם מאסטרים של פנג שווי מתנגדים לשימוש ביותר מדיי חפצים אדומים או תמונות עם אדום במגורים, כי זה עלול להפר את האיזון של חמשת האלמנטים. פסיכולוגים רבים זהירים לגבי אדום כיוון שהפרזה באדום נוטה לגרום לאדם להיות נסער.

יש רופאים המתנגדים לאדום כצבע ראשי בקישוטים כי הוא עלול להוביל לעייפות בראייה ולחוליים אחרים.

הזהירות מאדום התפשטה גם לחיי היום יום. שלטי תחבורה וכבישים המסומנים באדום קשורים לעתים קרובות לעצירה או לסכנה. בטבע, צמחים ובייחוד חיות בצבע אדום, סביר שהם רעילים.

גם בספרות יש מצבים דומים. הייתה אימרה בסין שמכתבים הנכתבים באדום עלולים להיות סימן רע. למעשה, מכתבי פרידה כתובים לעתים קרובות באדום.

מסורת זו מקורה בהיסטוריה. בעת העתיקה פקידי ממשל תיעדו לרוב באדום שמות של אנשים שנידונו למוות. נאמר שאלוהות הגיהינום משתמשת לרוב בעט אדומה לבדוק את שמות האנשים שימותו.

בפולקלור יש שאומרים שהצבע האדום מקושר עם רוחות רפאים. כתוצאה מכך, יש מבוגרים המתנגדים לאנשים הלובשים אדום בערב. איננו יודעים אם זה אכן כך, אך זה מעלה משהו שאנשים רבים מודעים לו – רוחות רפאים רבות היו אדומות כפי שתואר בספרים סיניים עתיקים.

הספר הבודהיסטי "פא יואן" משושלת טאנג מתאר רוח רפאים שהייתה "אדומה וגבוהה". "לינג גווי ג'י", ספר משושלת ג'ין הזכיר גם כן: "רוח רפאים אדומה בגובה של כ-10 רגל". גם בספר "לון הנג" משושלת האן נכתב: "אנשים הרואים רוחות רפאים אומרים לרוב שהן אדומות".

לא רק זה, נראה גם שרוחות רפאים אוהבות ללבוש אדום. "טאי פינג גואן ג'י" (תיעוד נרחב של עידן טאי פינג) תיעד סיפור שבו איש הוקף ביותר מ-400 רוחות רפאים "וכולן היו לבושות באדום ובגובה של יותר מ-6 מטרים". כשהאיש דיקלם משפטים טאואיסטים, הרוחות הבינו שהוא אדם ישר ועזבו אותו.

חוץ מהלבוש, נשקן של רוחות הרפאים הוא אדום לרוב. לון הנג כתב: "לרוחות רפאים ולרעלים יש אותו צבע" וגם: "הקשתות והחיצים [שרוחות הרפאים משתמשות בהם] הם אדומים".

שלא כמו מה שטוענת תרבות המפלגה הקומוניסטית הסינית, האדום לא היה פופולרי בעת העתיקה בסין. מצד שני כמובן, גם לא צריך להפלות את האדום כצבע בפני עצמו. יתרה מזאת, מה שדנו בו כאן מוגבל לרמה האנושית. בממדים אחרים, כולל העולם השמימי, לצבע האדום שם יכולה להיות משמעות שונה לגמרי.

(המשך יבוא)