לא להסתמך על מתרגלים אחרים במהלך קארמת מחלה

קראו עכשיו

(Minghui.org) באביב 2017 גיליתי גוש בצד ימין של החזה. הלכתי לעבודה, אבל עדיין הרגשתי לא רגועה וחזרתי הביתה מוקדם. בדרכי הביתה חשבתי: "אולי אלך לבית החולים רק כדי לברר מה זה?"

עם הלב הלא רגוע הזה הלכתי לראות מתרגלת עמיתה, גב' ליו. היא אמרה שהיא הייתה במצב דומה, אבל היא לא לקחה את זה ללב. היא פשוט עשתה מה שהיא הייתה אמורה לעשות כרגיל והתאוששה. היא הציעה לי להתעלם מזה.

בהשראת מחשבותיה הנכונות, הפסקתי לפחד. חשבתי: "כשגברת ליו הייתה במצב דומה היא הייתה בסדר, אז גם אני אמורה להיות בסדר". לא עלה בדעתי שזהו שיקוף של מצב הטיפוח ארוך השנים שלי – ללמוד מהתנסויות של אחרים במקום להתעורר לפא בעצמי.

לבקש עצה ממתרגלים שווה ערך לחוסר אמונה במאסטר

בכל פעם שנתקלתי בְּבעיה, המחשבה הראשונה שלי הייתה לדון בה עם מתרגלים אחרים. באופן לא מודע, רציתי את העצה והעזרה שלהם במקום לחשוב על מה שלימד מאסטר לי (מייסד הפאלון דאפא). זו הייתה סוגיה מהותית בטיפוח שלי – לא הייתה לי אמונה מלאה במאסטר ובדאפא עצמו. כתוצאה מכך המצוקה הזאת נגררה במשך זמן רב מאוד.

היות שהייתי כל כך עסוקה במטלות הבית, לא היה לי זמן לדאוג לעצמי. כשהרגשתי קצת אי נוחות, פשוט התעלמתי. לא הסתכלתי פנימה או חשבתי על המצב החריג שלי – אפילו לא שלחתי מחשבות נכונות כדי לסלק את זה. על פני השטח לא לקחתי זאת ללב, אבל עמוק פנימה תמיד הרגשתי שמשהו מציק לי. כשלא הרגשתי טוב לפעמים זכרתי מה שגב' ליו אמרה לגבי "לא לקחת את זה ללב", כמשהו המנוגד למה שהפא אומר.

השד הימני שלי התחיל לכאוב, וגוש סגול גדול הופיע בסתיו 2018. היו לילות שהכאב היה כל כך נורא שלא יכולתי לישון. באותה תקופה עבדתי במשרת חצי יום בבוקר. בכל אחר הצהריים נפגשתי עם גב' הו ללמוד את הפא ולשלוח מחשבות נכונות. מאוחר יותר קראתי מאמר של מתרגלת שהזכירה ששדה ממדי של מתרגל שהייתה לו אשליה של קארמת מחלה איננו טוב, לפיכך היא הלכה לגור אצל מתרגלת אחרת. אני החלטתי לגור אצל גב' הו. היא עודדה אותי, קראנו את הפא, שלחנו מחשבות נכונות ותרגלנו את התרגילים.

אף שמתרגלים עמיתים עזרו לי ללא אנוכיות, מצבי הלך והחמיר. בסוף 2018 נוצר בשד שלי קרע שהתחיל לדמם. ככל שאשליית קארמת המחלה הייתה חמורה יותר, נעשיתי נסערת יותר. הרגשתי הפעם שסילוק קארמת המחלה שונֶה מאשר בעבר. הפעם הזאת היה לי כה קשה לעשות פריצת דרך. חיפשתי עזרה מבחוץ כדי להחזיר עצמי למסלול.

על פני השטח, למדתי את הפא והייתה לי אמונה במאסטר ובדאפא. עמוק בפנים, לא הרהרתי במה שהמאסטר אמר ולא בחנתי את מצב הטיפוח שלי. במקום זאת חשבתי על מה אמר מתרגל זה או אחר. רציתי שהם יעזרו לי לפרוץ דרך המצוקה הזו. עדיין סמכתי על מתרגלים אחרים. ככל שעשיתי זאת יותר, כך זה החמיר עוד ועוד. כתוצאה מכך, אשליית המחלה נעשתה חמורה יותר ויותר.

הלכתי לביתה של גב' וו. כשהיא ראתה אותי, היא שמה לב שאני מעוותת מכאב ושמצבי מסוכן. כאב לי מאוד. היא הציעה ללמוד אתי את הפא. כששלחנו מחשבות נכונות בהתחלה, הרגשנו שזה עוצמתי מאוד. בחופשת החורף ילדיה של גב' וו חזרו מבית הספר והיו לה מטלות רבות בבית. כבר לא נותרו לה שעות פנויות ללמוד אתי את הפא ולשלוח מחשבות נכונות. הרגשתי קצת מדוכדכת. אחרי חגי השנה החדשה גב' וו חידשה ביחד אתי את הקריאה בפא, את שליחת המחשבות הנכונות ואת ההסתכלות פנימה – עשינו זאת במשך יותר מ-8 חודשים. אף שהיא עשתה כמיטב יכולתה לעזור לי, בריאותי המשיכה להתדרדר עדיין.

בקיץ 2019 הייתי חלשה מאוד וחיוורת. המשכתי להשתעל בלילות. בגלל השיעול הקשה שלי, יכולתי לישון רק בישיבה על כיסא. גם היו לי קשיים בהליכה.

בחרתי ברפואה מודרנית על פני טיפוח

יום אחד כשלמדתי את הפא בביתה של גב' וו, מתרגלת עמיתה שהעין השמימית שלה פתוחה הציעה לי ללכת לבית החולים. הרגשתי מדוכאת. כמה ימים לאחר מכן, אחרי שכנוע מצד בני משפחתי, הלכתי לבסוף לבית החולים.

במהלך אותם ימים בבית החולים המשכתי להסתכל פנימה ושלחתי מחשבות נכונות. הרגשתי שהראש שלי כבד מאוד; יכולתי להרגיש לחץ מממדים אחרים. הרגשתי שאני לא יכולה לסלק את הרדיפה של גופי. בזמן שביקשתי את עזרתו של המאסטר, ביקשתי גם מגב' ליו ומגב' הו לעזור לי. היה עליהן להתגבר על כל מיני קשיים כדי להגיע לבית החולים ולשלוח למעני מחשבות נכונות. עדיין רציתי להסתמך עליהן – עדיין לא הבנתי שאינני מאמינה בשלמות במאסטר ובדאפא.

כשהייתי בטיפול כימותרפי, זוג מתרגלים עזר לי מאוד. הייתה להם הבנה ברורה של הפא והיו להם מחשבות נכונות חזקות. בכל פעם שחזרתי הביתה מבית החולים, הם למדו אתי את הפא ושלחו איתי מחשבות נכונות. הם גם שיתפו אתי על בסיס עקרונות הפא. הם יכלו להרגיש בבירור את ההפרעות מממדים אחרים.

כשאני מחוזקת על ידי המאסטר החומל, עברתי שינוי פיזי גדול. אבל פיתחתי החזקה של תלות בזוג הזה. פעמים רבות הם הרגישו מותשים אחרי ששלחו איתי מחשבות נכונות.

חוסר היכולת לסלק פחד והרגשת נחיתות

למה סמכתי כל כך על מתרגלים אחרים? מנקודת מבט אנושית נראה שתמיד הייתה לי הערכה עצמית נמוכה ושהייתי ביישנית, שלילית ושאננה. תמיד השוויתי את החסרים והפגמים שלי עםנקודות החוזקה של אנשים אחרים. אף שהשתניתי במידה מסוימת אחרי שהתחלתי לטפח, הייתי אותו דבר בבסיסי. לא שחררתי את הפחד ואת תחושת הנחיתות שלי.

בכל פעם שנתקלתי במצבים קשים בחיי היום-יום, תמיד רציתי לבדוק עם אחרים מה לעשות. רק כך הרגשתי בטוחה. בכל פעם שנתקלתי במצוקות ומבחנים, תמיד רציתי לדבר עם מתרגלים שהרגשתי קרובה אליהם. הרגשתי שזה משחרר אותי מהלחץ – זו הייתה גישה אנושית, שהייתה בניגוד להלך מחשבה של מתרגל.

לא הצבתי את הדאפא במקום מקודש מאוד, וגם לא מיקמתי את מערכת היחסים שלי עם הדאפא היטב, שלא לדבר על אמונה במאסטר ובדאפא.

זה בא לידי ביטוי בתחומים רבים. למשל, כשמתרגלים מקומיים נרדפו, הלב שלי עלה וירד. פחדתי שאירדף גם כן. בגלל שפחדתי להירדף, חיזקתי את הגורמים השליליים במקום להיטמע בפא. המאסטר איננו מכיר ברדיפה הזאת, כך שגם אני אינני צריכה להכיר בה או לפחד ממנה. במקום לזכור מה אמר המאסטר, זכרתי מה מתרגלים מסוימים אמרו ולְמה הם הוארו. במיוחד אותם מתרגלים שבטחתי בהם. הרגשתי שההבנות שלהם מצביעות על היכן אני צריכה להשתפר יותר בטיפוח שלי ורציתי לעשות קיצור הדרך.

"לראות זה להאמין" הוא מושג אנושי

אחרי שנים רבות עדיין זכרתי ששיתפתי לגבי מאמרים ב"Minghui Weekly". הרגשתי שמה שהם אמרו זה ספציפי יותר, כאילו ההבנות שלהם הן הדרך לפתור את הבעיות שלי. אולם עקרונות הפא הם עקרונות שאנחנו חייבים להיות מוארים אליהם. מה שבאמת יכול לעזור לי להשתנות ולהשתפר זהו הדאפא – ולא התנסויות וטכניקות של מתרגלים עמיתים. למעשה נחסמתי על ידי המושג של "לראות זה להאמין" ושל ההחזקה לרצות לעשות קיצור דרך.

במבט לאחור על הטיפוח שלי, נזכרתי בחלום שחלמתי לפני כמה חודשים. בחלום נבחנתי במבחן כניסה למכללה. נותרה רק שאלה אחת בטופס התשובות שלא ידעתי איך לענות עליה. רציתי לראות מה האדם שהתיישב לידי סימן במשבצת החסרה. כשהפכתי לחוצה, לא הבנתי מדוע השאלות שסימנתי כנכונות נראות לא נכונות. ועדיין כל הזמן רציתי לבדוק את התשובה של מישהו אחר. בדיוק אז, חצי מטופס תשובות המבחן שלי נעלם. הייתי מוטרדת מאוד ורציתי לבקש טופס אחר אבל הזמן כמעט נגמר. לפתע צלצל הפעמון.

המצב בו הייתי בחלומי היה זהה למצב הנפשי שלי בחיי היום-יום. כשנתקלתי בצרות בטיפוח שלי, במקום לחשוב על המאסטר, להתייחס לפא כאל המאסטר ולהאמין במאסטר, הסתכלתי החוצה וביקשתי עזרה ממתרגלים אחרים והסתמכתי עליהם. כשהרגשתי שמתרגל אחד לא יכול היה לעזור לי, פניתי למתרגל אחר. בסופו של דבר, לא רק שלא עשיתי פריצה דרך המצוקה שלי באופן ישר, אלא גם הִתַשתי את המתרגלים שניסו לעזור לי. אף שמצבי הפיזי השתפר, לא הוארתי לפא ולא שיפרתי את הטיפוח שלי עצמי.

אני מקווה שמה שעברתי ישמש כקריאת התעוררות למתרגלים שעדיין תקועים במצוקות של קארמת מחלה. מה שלמדתי היה: לעולם אל תסתמך על מתרגלים אחרים. ככל שאתה רוצה לסמוך יותר ויותר על אחרים, כך המצוקות שלך הולכות וגדלות יותר ויותר. רק באמצעות אמונה במאסטר ובדאפא נוכל להיחלץ ממצוקות.

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר]