כששמתי את מבטחי במאסטר ובפא המחסומים נעלמו

קראו עכשיו

(Minghui.org) היו לי הרבה התקפי קארמת מחלה. אך ברגע שוויתרתי על המחשבה על מוות והנחתי את הכול בידיו של מאסטר לי (מייסד הפאלון דאפא), ושמרתי על מחשבות נכונות – המחסומים נעלמו. זו ההבנה שלי: כל עוד האמונה במאסטר ובפא חזקה, שום דבר אינו יכול לעצור אותנו מלהתגבר על אתגרים.

להתגבר על קארמת המחלה

ב-2000 כשלקחתי את אבי לבית החולים הרגשתי שאני עומדת להתעלף. באותו רגע מחשבתי הייתה: האם לקרוא לעזרתו של רופא או למאסטר? בחרתי לשים את חיי בידיו של המאסטר. ברגע שהמחשבה הנכונה שלי הופיעה המאסטר ניקה את גופי. צל שחור גדול כמו גופי התרחק מגופי. הייתי ספוגת זיעה. ואז הרגשתי קלה ורעננה. החיים בעולם שלי שמחו כל כך. אין לי מילים להביע את הכרת תודתי לחמלתו של המאסטר.

במהלך המחזור החודשי שלי סבלתי פעמיים מדימום כבד.

הפעם הראשונה הייתה ב-2019 כשהרמתי מיכל מים גדול, הצד התחתון של בטני התעוות. אחר כך התחלתי לדמם. הדם המשיך לטפטף מהחלק התחתון של גופי במשך כמה שעות. לא פחדתי, כי האמנתי במאסטר ובפא במאה אחוז. שמתי את חיי בידיו של המאסטר. גם אם אמות, זה רק גוף הבשר ודם שלי שייעלם. האני האמיתי שלי חי לנצח. גם חשבתי: כל זה טוב, המאסטר מחליף את הדם הישן בדם חדש. לאחר יום הדימום פסק.

חודשיים לאחר מכן דיממתי שוב. הדימום בא בשלושה גלים והייתי צריכה להחליף את מכנסיי פעמיים. הדם זרם מטה על רגליי. מראה הדם שיצא מהכביסה על הכיור הלבן גרם לי לסחרחורת. אך לא פחדתי כלל. חשבתי: זה טוב, המאסטר מחליף את זה בדם בעל אנרגיה גבוהה.

המאסטר אמר:

"ברגע שאתה מתחיל ללמוד את הדאפא, כל דבר שאתה נתקל בו – טוב או רע – הוא דבר טוב (מחיאות כפיים) כי הוא הגיע רק משום שאתה מטפח בדאפא".  ("לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005")

תוך יום אחד החלמתי. במהלך ההתנסות הזו המאסטר טיהר גידול מגופי. תודה לך מאסטר!

ב-2022 כשאכלתי ארוחת בוקר ידי השמאלית נחלשה, הלשון שלי נרדמה והתחלתי להזיל ריר. רגליי איבדו את החוזק הרגיל שלהן וההליכה שלי הייתה מעוותת. הייתי שלווה ולא פחדתי. חשבתי: זהו דבר טוב.

המאסטר אמר:

"כשערכתי סמינר בצ'אנג-צ'ון היה אדם עם איכות מולדת טובה מאוד, באמת מבטיח, וראיתי בו פוטנציאל טוב. הגברתי קצת את הקשיים שלו כך שיתאפשר לו לשלם במהירות את החובות ולהיות מואר – התכוונתי לעשות כך. אבל יום אחד לפתע נראה כאילו שהוא סובל מאירוע מוחי....". ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית)

היו לי גם סימפטומים של שבץ מוחי, אז אני כנראה אדם עם איכות מולדת טובה בעיני המאסטר. האמונה שלי בדאפא חזקה כמו סלע ובלתי מעורערת. עם הגנת המאסטר התגברתי על הקארמה הזאת תוך שלושה ימים.

במשך שלושת הימים האלו לא החשבתי את עצמי כאדם חולה. בעלי ביקש ממני לספר את חמותי ולבשל בשביל כל המשפחה. העבודה הייתה די קשה לי ובהתחלה חשבתי שזה לא הוגן. אבל אם מסתכלים לעומק, האם בעלי לא עזר לי? הוא עזר לי לרומם את השין-שינג שלי! המחשבה הזו הרגיעה את לבי. כשהשין-שינג שלי השתפר, הקארמה שלי סולקה והסימפטומים של השבץ נעלמו.

אמרתי לבעלי: "אני מודה לך מעומק הלב; עזרת לי להתקדם מהר יותר בטיפוח שלי".

"הסימפטומים שלך לא היו מחלה. המאסטר סילק את הקארמה שלך", הוא ענה.

אף שבעלי אינו מתרגל, יש לו איכות מולדת טובה. המאסטר הציל את חייו קודם לכן. אנחנו אסירי תודה על החמלה הגדולה של המאסטר.

מנקודת המבט החדשה על קארמת המחלה, נפטרתי לחלוטין מכל חשיבה רגילה לגבי קארמת מחלה. המילה "מחלה" נעלמה מהשדה הממדי שלי.

לא להכיר ב"רדיפה", ולהישאר יציבה על נתיב תיקון הפא

מאז שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) פתחה ברדיפה הבלתי נלאית נגד הפאלון גונג ומתרגלי הפאלון גונג, נעצרתי פעמיים.

במרכז המעצר נחקרתי, ולחצו עליי לכתוב הצהרת ערבות שאוותר על אמונתי. סירבתי לכתוב אותה ולא הסתכלתי על הסוהרים כעל רודפים. הם גם כן קורבנות של השקרים. לא הייתה בי כל שנאה כלפיהם אלא רק חמלה. חשבתי: "אף אחד לא יכול לגעת בי; יש לי את ההגנה של המאסטר. אינני מפחדת כי אני מאמינה במאסטר ובפא. אז עניתי לסוהרים: "לא אכתוב דבר כזה. אשתמש בחיי להגן על הדאפא".

אחד מהם הצמיד אקדח לרקתי ואמר ברשעות: "אז נירה בך"!

השבתי לו בחיוך: "אני אתרגל גם אם תהרוג אותי".

יחסו השתנה ב-180 מעלות והוא אמר בצחקוק: "אז את יכולה לחזור הביתה לתרגל".

בפעם אחרת יו"ר מרכז המעצר סירב לשחרר אותי עד שאכתוב את הצהרת הערבות. הוא אמר שאם לא אכתוב אותה אקבל עונש מאסר כבד במחנה העבודה בכפייה מה-סאן-ג'יאה. מחנה זה היה ידוע לשמצה בעינויים הלא אנושיים שלו נגד מתרגלי דאפא.

אמרתי: "אינני מפחדת מתקופת מאסר בשל נחישותי העיקשת להגן על האמת"...

היו"ר נופף בעט מול פניו של בעלי ואמר: "הפעם אתה לא לוקח אותה הביתה!"

הרגשנות של בעלי הייתה גם כן חסרת תועלת ולא השפיעה עליי. בסוף היו"ר חייך ואמר: "עברת את המבחן". הוא פנה לסוהרים ואמר: "שחררו אותה".

הסוהר גיחך: "עברת בהצלחה; לכי תרגלי בבית".

על נתיב הטיפוח ויתרתי על מוות, פחד ורגשנות. סיכנתי את חיי כדי להגן על כבוד המאסטר, הדאפא, ועל כבודי. אף סוהר לא פגע בי, כי המאסטר והדאפא הם לצדי.

הבנתי היא שבטיפוח אין דבר כזה "רדיפה", אלא רק מבחנים הניתנים על ידי המאסטר. לכן אין בי פחד.

אני מאמינה בדאפא, ויש לי את המאסטר ששומר עליי.