אמונה חזקה: שני דיאלוגים עם מתרגל עמית

קראו עכשיו

(Minghui.org) לאחרונה היו לי שני דיאלוגים עם מתרגל עמית. הם היו מעוררי מחשבה וברצוני לשתף אותם עם מתרגלים עמיתים.

דיאלוג ראשון

יש לי אובדן שמיעה מולד באוזן אחת ושמיעה מוגבלת באוזן השנייה. לפני כמה זמן הייתה לי דלקת באוזן של השמיעה המוגבלת והשמיעה שלי התדרדרה בצורה חדה. חששתי שאאבד את השמיעה לגמרי. הלכתי לבית החולים והרופא גילה שעור התוף שלי מנוקב.

אחרי שהמתרגל העמית ווי שמע על מצבי הוא ניסה לייעץ לי: "בתקופה העתיקה היו מטפחים מאסכולות לא שמרניות שעיוורו והחרישו את עצמם כדי להימנע מלשמוע ולראות דברים רעים שעלולים לגרום להם לקארמה. אתה מתרגל דאפא המטפח בחוק הגדול של הקוסמוס, אז מדוע אתה דואג שתיעשה חירש?"

עניתי: "קל לך להגיד את זה, כי אתה שומע טוב בשתי האוזניים. אבל לי יש רק אוזן אחת שעובדת".

הוא אמר לי: "כשעינו אותי בכלא סבלתי מפגיעה מוחית ודימום פנימי. איבדתי את השמיעה בשתי האוזניים. הקשבתי עם אוזניות להוראת הפא במשך 17 שעות רצופות. אחרי שהורדתי את האוזניות, כמה קרישי דם נפלו החוצה משתי תעלות האוזניים שלי. השמיעה שלי חזרה ועור התוף באוזניי היה ללא פגע".

דיאלוג שני

לפני יומיים כשהייתי בחוץ חשתי סחרחורת. עצרתי את האופנים החשמליות שלי ובמקרה היה שם עמוד חשמל. אחזתי בו כדי לא ליפול. אך האופניים שלי נפלו כי לא היה לי כוח להחזיק אותן. לאחר שתי דקות שוב הרגשתי בסדר.

פגשתי את ווי שוב וסיפרתי לו את סיפורי.

ווי: "ניסית לשלוט בסחרחורת על ידי ההכרה העיקרית (יואן-שן) שלך?"

אני: "איך יכולתי לעשות את זה? עמדתי להתעלף".

ווי: "הסחרחורת הזאת לא הייתה אתה. הסכמת לה, אז היא גרמה לך לסחרור".

אני: "מה יכולתי לעשות אחרת באותו יום?"

ווי: "ובכן, אספר לך סיפור. לפני יומיים רכשתי ספל תה סגול מקרמיקה שיוצר בצורה גרועה. הייתי אמור לשטוף אותו לפני השימוש בפעם הראשונה אך לא עשיתי זאת והורעלתי מהמתכת הכבדה שהשתמשו בה לייצר את הכוס. חשתי מסוחרר מאוד ועמדתי ליפול. התיישבתי מיד והתחלתי לשלוח מחשבות נכונות לסלק את 'הסחרחורת'. היא נחלשה ולבסוף נעלמה".

אני: "אתה הצלחת לעשות את זה היטב, אבל אני לא".

ווי: "זה היה מושג שהכוחות הישנים כפו עליך. לא היית צריך ללכת עם זה, אך הלכת".

אני: "אך עדיין יש לי את גוף הבשר ודם. באותו יום לא הצלחתי להפסיק להרגיש מסוחרר".

ווי: "לא רק אתה, הרבה מתרגלים משתמשים באותו תירוץ. לדעתי זו הבעיה. אני מבין שאנחנו עדיין מדממים כשאנחנו נחתכים מסכין. אך לבנו ומחשבתנו צריכים להישאר יציבים. האמונה שלנו בדאפא צריכה להיות בלתי ניתנת להריסה, כמו יהלום. אם אינך צולח לעשות זאת זה אומר שעדיין יש לך החסרות, ולא הוארת למה שהמאסטר לימד אותנו:

    "ללא החסרה בטבע הבודהא" ("יסודות להתקדמות במרץ")

הוא גם נתן לי שתי דוגמאות של קדמונים שהתגברו על תנאים פיזיים בעזרת כוח רצון חזק. הוא הזכיר לי שהדאפא נמצא בכל מקום ושעליי לשלוח מחשבות נכונות כדי לפורר כל הפרעה שאני נתקל בה, כמו סחרחורת ועוד מצבים של חוסר נוחות.

לבסוף הוא הדגיש את החשיבות של אמונה בדאפא. הגעתי להבנה שלא משנה מה קורה, המחשבה הראשונה שלנו צריכה להיות ישרה, ורק האמונה האמיתית שלנו בדאפא יכולה להגן עלינו במצבים המסוכנים האלו.