קראו עכשיו

(Minghui.org) מאסטר לי, מייסד הפאלון דאפא, אמר:

"אמרתי זה עתה, שכל האנשים בעולם הם קרובי המשפחה שלי". ("הרצאת הפא בוועידת הפא במערב ארה"ב בחג הפנסים בשנת 2003")

אף אחד מהאנשים סביב תלמידי הדאפא לא הופיע במקרה. לכל אחד מהם יש קשרים קארמתיים איתנו לאורך גלגולי חיים רבים. מטרתם היחידה לקשרים איתנו היא להמתין להצלה של הדאפא.

תמיד חשבתי שיש בחיי אנשים שקשה במיוחד להסתדר איתם, שיש להם "לב מזכוכית" – כלומר שרגשותיהם נפגעים בקלות, או שהם "מוקשים" – "מתפוצצים" בקלות.

אך אחרי שחוויתי קונפליקטים מתמידים עם אנשים כאלו גיליתי באמצעות טיפוח פעיל והסתכלות פנימה, שהתנהגותם של אחרים היא למעשה התגלמות ההתנהגות שלי. תמיד היו לי התפרצויות זעם, אך כבר מזמן התעלמתי מהן ובחרתי להסתכל החוצה. דוגמה מובהקת לכך הייתה יחסיי עם אמי.

בעבר ראיתי את אמי כך: אף שהיא סיימה אוניברסיטה, חוץ מהידע המקצועי, הבנתה את העולם התבססה בעיקר על שמועות, בעיקר מהאינטרנט; היא לא ידעה דבר על תרבות, היסטוריה ואמנות, ואין לה טעם טוב או סגנון. נימוסיה היו גסים, לבושה מוזנח ופעמים רבות מרובב בכתמי שומן. היה עליי לרחוץ שוב את הכלים שרחצה כי עדיין נותר עליהם שומן. היא הייתה חסרת סבלנות ועצבנית, התפרצה והרימה את קולה בכל הזדמנות. זו לא תהיה הגזמה כלל לתאר אותה כמקוממת ושערורייתית.

אבי שמר ממנה מרחק ובקושי דיבר איתה. לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא לא הייתה לי ברירה אלא למצוא דרך לחיות בהרמוניה בשדה מוקשים זה של אמי. כעסתי עליה כל כך שבכיתי בשעה שעשיתי את המדיטציה. אפילו תהיתי: איך אדם רציונלי כל כך כמו אבי התחתן עם אשה לא הגיונית שכזאת?

כשסיפרתי לאמי עובדות על פאלון דאפא ועל פרישה מהמפלגה הקומוניסטית הסינית מק"ס, זה היה אחרי שנרדפתי. זה היה כמו לדרוך על מוקש שהתפוצץ מיד ולא הצלחנו לתקשר כלל. היות שהיא התנגדה להקשיב לנושאים אלה, תיעבתי אותה ונטרתי לה טינה.

הטינה והבוז שחשתי כלפי אמי השפיעו ישירות על יכולתי להצילה. ידעתי שעליי לפרוץ את המצב הזה. אבל רק הדאפא והמאסטר יכולים להציל אותה. כתלמידת דאפא עליי ללכת לפי דרישות המאסטר, ולהתעלות על התסבוכות הרגשיות השונות.

האסטרטגיה שלי בהתחלה הייתה להתעלם מ"משדה המוקשים" הזה. מאוחר יותר כשהשין-שינג שלי השתפר הבנתי שהפתיל שהפעיל את המוקש, היה למעשה ההחזקה שלי. אמי עבדה קשה כדי להראות לי מי אני באמת – אדם מלא החזקות.

המאסטר אמר לנו:

"אם אתם, כתלמידי דאפא, רוצים להשפיע על אדם כשאתם מבהירים את האמת ורוצים להציל אותו, עליכם לא לעורר את האלמנטים השליליים שבאדם הזה. אתם חייבים לדבוק בשן, ורק אז אתם יכולים לפתור בעיות שעלולות לצוץ ולהציל את האדם הזה". ("הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה")

האם הייתי טובת לב? לא! הייתי מלאת תרעומת כלפי אמי ונטרתי לה טינה על כך שהיא לא רצתה להבין את האמת, על שהלכה שולל אחר המפלגה המרושעת ועל שהייתה גזענית נגד הדאפא. לא סבלתי אותה ורציתי לשמור ממנה מרחק.

הייתי עטופה בתרעומת כלפי אמי, תרעומת שלמראית עין הייתה למען ההגנה על הדאפא, אך במהותה הייתה להגן על עצמי: "אם את לא מכירה בבחירתי לתרגל בדאפא, אבוז לך". איך היא תוכל להכיר בזה שהדאפא הוא טוב, כשאני לא חייתי לפי העקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות"?

כשהסתכלתי על אמי באובייקטיביות ובאופן מקיף, הבנתי שיש לה הרבה איכויות טובות. היא אדיבה ומושיטה יד לכל מי שנמצא בצרה וזקוק לעזרה; היא לא רודפת אחר תהילה ועושר; היא נהגה להוביל פרויקטים רבים בעבודה ועבדה בחריצות; היא זכתה בפרסים רבים ואף פעם לא התרברבה על כך.

גם בגיל 80 היא עדיין ניסתה לעשות את כל מטלות הבית בעצמה, כדי לא להיות נטל על ילדיה. המשפחה הייתה חשובה לה ובנוסף לעבודתה, היא דאגה היטב למשפחתה. לה עצמה לא היה אכפת כל כך מאוכל ובגדים, אך היא הייתה נדיבה לילדיה.

היא הייתה חרוצה, טובת לב, שקדנית, אדיבה, מסורתית ובעלת משמעת עצמית. היא סירבה לדבר על נושאים הקשורים לדאפא כי היא פחדה שהבת שלה תירדף שוב.

לא הבנתי שלאמי יש כל כך הרבה תכונות טובות. במבט לאחור, כשבזתי לה, איזה לב אנושי והחזקות היו לי אז?

כשלא סבלתי את אמי על שהיא חסרת חן ותרבות, האם זה לא שיקף את הרדיפה האינטנסיבית שלי אחר תהילה והתפארות? אנשים רודפים אחר אלמנטים כמו יופי, חן, צחות לשון, וידע כדי להתפאר ולרומם את עצמם. חוסר השלמות של אמי משקף את ההחזקות שלי לרדיפה אחר מה שאנשים רגילים מחשיבים כטוב! אני צריכה להיות אסירת תודה על קיומה ולמהר לתקן את עצמי, אך במקום זאת פיתחתי תרעומת ותלונה.

לא סבלתי את "הבלגן" של אמי, אבל עד כמה אני מצליחה בכך? בעלי מרבה לבקר אותי על כך שאינני שומרת על הסדר במטבח. הוא יכול לנקות סיר ולגרום לו להיראות חדש לגמרי. אני רואה רק פגמים באחרים אבל לא בעצמי. כדי לעזור לי להשתפר, המאסטר ארגן שאמא שלי תשקף לי את הבעיות שלי.

התלוננתי על חוסר הסבלנות של אמי ועל התפרצויותיה. מצד שני, לא התנהגתי אליה יפה. סירבתי לאכול את האוכל שהכינה לי ואת הבגדים שקנתה; התרחקתי ממנה; יצרתי שדה של טינה, כעס ואדישות. איך היא יכלה לקבל ממני את האמת על הדאפא?  

אחרי שהבנתי את העקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות" בבירור, החלטתי ליישם אותן בכל היבט של חיי. התחלתי לכבד ולהעריך את אמי. התמקדתי בטוב שבה ובחוזק שלה. דיברתי אליה באופן ידידותי, ונתתי לה לסדר כל דבר בחיים שלה לפי רצונה, כולל מה שהיא אוכלת ואוהבת ללבוש.

אם בגדיה לא היו נקיים, ניקיתי אותם עבורה; אם הסירים והמחבתות לא היו נקיים, חיכיתי עד שתלך לישון וניקיתי אותם שוב. הצלחתי להבין ולהוקיר כמה קשה היא עבדה עבור המשפחה. לעתים קרובות שיבחתי אותה על הערכים המוסריים שלה ושיתפתי אותה במה שלמדתי. בהדרגה היא השתנתה. היא נעשתה שלווה ואדיבה, ולא הייתה עוינת יותר כלפי הדאפא.

עכשיו לבי מלא הכרת תודה לאמי ולמאסטר. המאסטר האיר את עיניי בחמלה, חיכה בסבלנות שאתעורר, ועודד אותי להציל את אלו שעליי להציל.

אני רוצה לשתף את התנסותי והבנתי עם מתרגלים עמיתים. עלינו לטפח את עצמנו, להסתכל פנימה, ולתקן את עצמנו. אנחנו יכולים לפתור את כל הבעיות!