אני בת 22 והעין השלישית שלי נפתחה בגיל 15. מאז היא נפתחת מזמן לזמן, אך איני מספרת לאנשים על כך.

בשנת 1999, אמי החלה לתרגל, הייתי אז בת 12. יום אחד, אבי היה צריך לעבוד שעות נוספות, ולכן אמי לקחה אותי איתה לוועידה הראשונה לשיתוף התנסויות שבה השתתפה. כשהגענו לשם החדר היה מלא באנשים, לכן, פשוט ישבנו על הרצפה. ראיתי קרן מוזהבת יוצאת מתמונתו של המורה כשהיא זורחת עלי ועוטפת אותי מסביב. לאחר מכן המורה יצא מהתמונה. היה לו שיער מתולתל בצבע כחול והוא החזיק את הגלגל בידו. קרניים ססגוניות הקרינו מהפאלון וכל מיני סוגים של פאלונים קטנים נפלו עלי. אחר-כך המורה שתל את האחד שהחזיק בבטני. הייתי מאושרת מאד וניסיתי לגעת בו בידי. המורה לימד אותי את התנועה השנייה של התרגיל החמישי. מאותו יום ואילך למדתי כל יום את הפא עם אמי.

בשנים 2000, 2001 ו-2002 אמי נעצרה על שהפיצה חומרי הבהרת אמת. בשנת 2002 עצרו גם אותי ואת אבי. ביתי נותר הפוך לאחר שנערך בו חיפוש, ונבזז. לשלושתנו הייתה מחשבה אחת בלבד – אף אחד לא יכול לקחת ספר של דאפא ושום דבר לא יילקח מהמקום המקודש עבור המורה. אבי עדיין לא תרגל באותה עת, כך שכל דבר ששאלו אותנו, פשוט אמרנו שאיננו יודעים. הם שחררו אותנו, אבל אמי נדונה למאסר לתקופה של ארבע שנים. הייתי עצובה מאד ומפוחדת שמא אאבד אותה לעולם.

כשאבי ואני חזרנו הביתה בדקתי את רשימת הספרים שלנו ודבר לא היה חסר. מצאנו אפילו עוד חומרי הבהרת אמת, וכך אבי ואני יצאנו במשך הלילה להפיץ את כולם. הייתה לנו אמונה נחושה שהדאפא הוא הדבר הנכון ביותר ושאמי חפה מכל פשע.

בגלל לחץ מבית הספר וחבריי לכיתה, היה עליי לעזוב את בית הספר ולא למדתי יותר את הפא. נהגתי לפי הנחיות המורה וניסיתי לנהוג לפי אמת-חמלה-סובלנות בכל דבר שעשיתי. ניסיתי לא להתחרות בשום דבר.

לפני שאמי נידונה, אני ואבי נהגנו לעזור לה בעבודות הבהרת האמת. אני זוכרת כשאמי ואני חילקנו את חומרי הבהרת האמת לקבוצות שונות. המיטות והרצפה שלנו היו מכוסות כולם בחומרי הבהרת האמת. לפתע קרניים אדומות קרנו מהחומרים. זה ארך כשעה עד שסיימנו את המשימה. שתינו חשנו חמימות רבה והייתה לנו הרגשה טובה.

היו הרבה מקרים מעין אלה. היום אני רוצה לספר לכם על חלום שחלמתי לפני ימים אחדים. בחלומי, המורה עמד לפני עם חמלה אין סופית. הוא חייך אלי ונגע בראשי. אחר-כך הוא הרים אותי ורחפנו מעלה, מעלה עד שיצאנו מעבר לשלושת העולמות. לאחר מכן המורה עצר. הבטתי למטה וראיתי שהאנשים על האדמה היו בתוך ביצה גדולה מלאה בצואה. חלקם מתו ואחרים זעקו לעזרה. כולם החלו לשקוע, אבל כשנודע להם על הפאלון גונג, הם החלו לצוף וכך ניצלו. המורה לקח אותי גבוה יותר למעלה וראיתי את האלוהויות. טאואים ובודהות ברמות שונות, הם זרקו דברים למטה. הם לא יכלו לראות אותנו. המורה סיפר לנו שהם האלוהויות הרקובות המשליכות למטה רעל.

מתרגלים המנוצלים לרעה בגלל ההחזקות שלהם תהיה להם קארמת מחלה. חלקם סבלו במשך זמן רב ולבסוף מתו. על-אף שיש כאלה בסופו של דבר נפטרו מההחזקות שלהם, הם פגרו והיו רחוק מאחור. המורה המשיך לקחת אותי כלפי מעלה עד שהגענו למקום יפה בו האוויר היה טרי עם ריח ניחוח, מלא בדרקונים מוזהבים ועופות חול. אין ספור פאלונים הקרינו אור. האלוהויות היו חגיגיות ושלוות, הישויות השמימיות רקדו בצורה נפלאה לצלילי מוסיקה שמימית והתזמורות השמיעו צלילים נהדרים אף הן. הם ברכו אותנו. המורה ציין בפני את שמי ואמר שזהו ביתי, אבל אז אמר שעלי לחזור חזרה לאמי. הוא שלח אותי בחזרה. לאחר מכן התעוררתי.

יכולתי לזכור עדיין את הפרטים כשהתעוררתי. אלה שקראו את הספר "ג'ואן פאלון" יודעים שזה לא היה רק חלום; זו הייתה מציאות. זו הייתה החמלה של המורה כלפי, אחת שאינה חרוצה.

אמי עודדה אותי לכתוב על כך כדי שעוד מתרגלים יתעוררו, ואכן הסכמתי שזה מה שעלי לעשות. אני מקווה שאלה שרומו על-ידי המק"ס יתעוררו ויינצלו על-ידי המידע שסופק להם על ידי המתרגלים ואלה שעדיין לא שחררו את "המחלות" שלהם ירפו מהן ויחזרו עם המורה.

26 ביוני 2009