לאחת מהמתרגלות המקומיות שלנו יש נכד בן שנתיים וחצי. כשהחל ללמוד לדבר, המתרגלת הזו החלה ללמד אותו את לון-יו בע"פ, ומאמרים אחרים של המורה. בדרך זו, יום אחרי יום העולל למד לדבר ביחד עם תהליך דקלום מאמריו של המורה. בהתחלה הייתי מודאגת מדרכיה של המתרגלת הזאת. שאלתי אם תינוק כזה קטן, שבקושי יודע משהו מלבד לאכול ולשתות חלב, יכול להירגע כדי לדקלם את מאמריו של המורה.

ככל שהזמן עבר, החששות שלי נעלמו. בכל פעם כשביקרתי את המתרגלת הזו, אם נכדה היה בבית הוא היה מפתיע אותי. לפעמים הוא הביט בתמונתו של המורה וקרא בקול: "המורה". כיום הוא בן שנתיים וחצי. בכל פעם שאנחנו מבקרים, הנכד הצעיר מדקלם לנו בקול רם את מאמרי המורה. כיום הוא מסוגל לדקלם שירים רבים מהונג-יין.

המתרגלת הזאת אמרה שבמשחק עם ילדים בשכונה, לעתים קרובות הזאטוט מדקלם בקול רם מתוך הונג-יין. הילדים והוריהם אוהבים להקשיב. באחד הימים כלתו של המתרגל (אינה מתרגלת) קיללה והמתרגל אמר לה שהיא מייצרת קארמה כשהיא מדברת כך. הנכד הוסיף מייד: "תאבדי דה (מוסריות) כשתעשי את זה".

בפעם אחרת בתי ואני הלכנו לבקר את המתרגלת הזאת. נכדה לקח ממנה כמה חומרי הבהרת אמת ומסר לי אותם כשהוא אומר בבירור: "סבתא, אלה הם חומרי דאפא" הופתעתי כיצד יכול הילד הזה לדעת כל כך הרבה דברים. אמרתי: "אפילו התינוק הקטן אומר לנו לחלק חומרי הבהרת אמת  ולהציל יצורים חיים!" בדרכי חזרה הביתה, בתי ואני הבנו שאפילו התינוק הזה יכול לדקלם את מאמרי המורה, כך שעלינו להביט פנימה ולהדביק את הקצב. לא משנה כמה אנחנו עסוקות, עלינו להקציב זמן כדי ללמוד את הפא ולדקלם את הפא, וגם לתת עדיפות עליונה ללימוד הפא. באותו יום בדרך הביתה מביתה של המתרגלת, חילקנו בדרכנו חומרי הבהרת אמת ולא חזרנו הביתה עד שסיימנו לחלק את כל החומרים שהיו ברשותנו.

היה מקרה אחר שהדהים אפילו יותר. יום אחד המתרגלת הזו ומשפחתה, וביניהם גם הנכד הצעיר, יצאו לקניות. בדרכם חזרה הביתה החל לרדת גשם. בגלל שאף אחד לא הביא אתו מטריה, כולם החלו להזדרז. באותו רגע התינוק צעק: "המורה, בבקשה עזור לי". בהגיעם הביתה, כולם היו רטובים לחלוטין, כלומר, כולם מלבד התינוק שלא נרטב כלל. כולם היו מופתעים ותמהו: מאחר ואף אחד לא לימד אותו את זה בעבר, כיצד הוא ידע לבקש את עזרתו של המורה?

אמו של התינוק לא ידעה את האמת על הדאפא. פעם היא הכתה אותו ואיימה עליו. בכל זאת לאחר מכן הוא היה מאושר מאוד. בראותו מתרגלים אחרים שמגיעים, הוא דקלם להם את הונג-יין. הוא עזר גם לסבתו לחלק חומרי הבהרת אמת למתרגלים אחרים. למראה יחסו הרציני ולמראה ריצתו הטרודה לכאן ולשם, כמו מבוגר, כולנו חייכנו.

אכן, מתינוק זה בן השנתיים וחצי, ראיתי את הפערים בתוכי שאותם היה עלי להשלים. התחלתי לתרגל בשנת 1997 והתנסיתי בנפלאות הדאפא. בזמן מדיטציית הישיבה, האנרגיה ירדה מקצה ראשי לכל שאר גופי, מה שגרם לי להרגיש נפלא. היה זה הפאלון המסתובב מעל ראשי שהדריך אותי לאתר התרגול בפארק אחד וזו הייתה תחילת דרכי בתרגול. המורה טיהר את גופי וחשוב מכך, הוא לימד אותי כיצד לשפר את השין-שינג שלי. הייתה גם קארמת מחשבה על גבי קארמת מחשבה, וקרמת מחלה לאחר קרמת מחלה ועל כל אלו התגברתי תחת טיפולו מלא החמלה של המורה. ככל שאני יודעת, כל מתרגל באזור שלי מתנסה בדברים היוצאים מן הכלל של הדאפא ובחמלתו של המורה. כל מתרגל מהווה דוגמה והינו עד לכך. אם נביט לאחור, האין זה נכון שמאז שהתחלנו לתרגל לראשונה, כל אחד מאיתנו התנסה בדברים פלאיים?

כרגע, כל מתרגל אמיתי משתמש בכישוריו כדי להכין חומרים, להבהיר את האמת ולעודד אנשים לעזוב את המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) וארגוניה. אנחנו לא חדלים לעסוק בדברים אלה אפילו ליום אחד. זה פשוט שהרוע אינו יודע בצורה מלאה מיהם תלמידי הדאפא ולמעשה הוא אינו כשיר לדעת.

אני משתפת היום את המתרגלים העמיתים בסיפור על תלמיד הדאפא בן השנתיים וחצי, כדי שנוכל לעודד זה את זה. כיום אין לנו סביבה שקטה לתרגל את התרגילים וללמוד את הפא. אבל אסור לנו להזניח את מה שהמורה אמר לנו לעשות:

"... להתייחס לפא כאל המורה." ( הרצאת הפא בוועידת הפא בפלורידה, ארה"ב)

המורה לצידנו בכל רגע ורגע. בשלב הסופי של תיקון הפא עלינו לעשות היטב את שלושת הדברים שהמורה אמר לנו לעשות. זה גם תהליך של הקמת המוסריות האדירה שלנו.