אני מעוניין לשתף אתכם בהבנה שהשגתי בעקבות קריאת ההתנסות "דיון על 'שלילת הסידורים של הכוחות הישנים'". המורה אמר ב"ללמד את הפא בוועידה בשיקגו ב-2004":

"אנחנו שוללים אפילו את עצם הופעת הכוחות הישנים ואת כל מה שהם ארגנו. אנחנו אפילו לא מכירים בקיום שלהם. אנחנו שוללים באופן מוחלט את כל הדברים שלהם, וכל, ורק, הדברים שאתם עושים, תוך כדי שאתם שוללים אותם ונפטרים מהם, הם מוסריות אדירה. זה לא שאתם מטפחים בתוך הקשיים שהם יצרו. אלא, עליכם לפסוע בנתיב שלכם היטב תוך כדי שאינכם מכירים בהם, לא מכירים אפילו בסילוק הביטויים של המבחנים שלהם."

קיימת מנטאליות אצל מתרגלים, וגם אצלי לפעמים, לפיה אם משהו לא מסתדר טוב לפי התפישה של המתרגל, זו הפרעה של הכוחות הישנים. צריך להתנגד לה בשליחת מחשבות נכונות ולחסל אותה. להבנתי, לא בכל פעם שאנחנו נתקלים בבעיות תקשורת, חוסר קליטה בטלפון, רכב שלא נדלק וכולי, מדובר בהפרעה. לפעמים זה פשוט מבחן, לא הפרעה. אם מיד אנחנו חושבים שזה תכנון של הכוחות הישנים ומנסים לחסל אותו, האם אנחנו לא מכירים בתכנונים של הכוחות הישנים? ככל שאני מבין בלב את ההדר של הדאפא, אני מרגיש מרומם והנגיעה של הכוחות הישנים בי הופכת לפחותה יותר. המושגים שלי באופן טבעי נטמעים בדאפא.

לשלוח מחשבות נכונות והרבה זה מצוין, אבל לאו דווקא בשביל לחסל "הפרעות". אולי אלו הזדמנויות שהמורה נותן לנו כדי לטפח, והפרצה של הכוחות הישנים היא המחשבה שאלו תכנונים שלהם.

הבנתי מוגבלת לרמתי.

אשמח לשמוע הבנות בחמלה.