אני מתרגלת מבוגרת שמתרגלת פאלון דאפא במשך 17 שנה. בתחילת הטיפוח שלי ראיתי כמה מופלא וגדול הוא הדאפא. הייתי כל כך אסירת תודה לחמלה של המאסטר. בשנים המאוחרות יותר מעדתי דרך קשיים רבים, ולעתים קרובות הרגשתי שאני רק בתחילת הטיפוח שלי, גם לאחר שנים כה רבות.

באוגוסט 2011 שוחררתי ממאסר. אני יודעת שפיגרתי בטיפוח. אז הקדשתי יותר תשומת לב ללימוד הפא וניסיתי להשתתף ביותר פרויקטים של דאפא. נעשיתי מתאמת מקומית. תיאמתי וארגנתי קבוצות לימוד פא רבות ויצרתי אתר להפקת חומרים. הייתי עסוקה מאד וזה הרגיש טוב.

בכל זאת, בעיות וקונפליקטים צצו בעבודת התיאום שלי עם מתרגלים, ואפילו בתוך משפחתי. ראיתי את ההחסרות שלי. ידעתי שאינני בקו אחד עם הפא. זה הכאיב.

לפא יש סטנדרטים גבוהים יותר ויותר בשבילנו. הבנתי שזה הזמן בשבילי לשפר את השין שינג.

המאסטר אמר לנו:

"אם אתה רוצה לשפר את עצמך אתה צריך לחפש בפנים ולעבוד קשה על לבך. רק אז תוכל להתרומם באמת ולהשיג שקט במדיטציית הישיבה." ("ג'ואן פאלון" הרצאה תשיעית)

לזהות את מנטליות התחרותיות שלי

גיליתי שזה לא קל להסתכל פנימה. המשכתי לתפוס את עצמי מסתכלת על אחרים ומוצאת תירוצים לעצמי במחשבה הראשונה שעולה לי. כשמתרגל הצביע על כך שיש לי מנטליות של תחרות, נפגעתי. אחר כך חלמתי שאני נלחמת באחרים במשך כל הלילה. הייתי מכוסה בזיעה, אך עדיין התעקשתי להמשיך עד שכל יריביי הובסו. כשהתעוררתי ידעתי שהמאסטר נותן לי רמז.

הסתכלתי ברצינות פנימה. אכן הייתה לי מנטליות תחרותית. לעתים קרובות התווכחתי עד מוות על דעתי, עם מתרגלים עמיתים או עם בני משפחה.

לפעמים ריסנתי את עצמי. על פני השטח התנהגתי ב"סובלנות" כביכול, אך לא הייתה זו סובלנות של מטפח. זו הייתה "סובלנות" כפויה, כשבתוך ליבי אני מרגישה אי צדק.

פעם תיאמתי פרויקט דאפא יחד עם עוד מתרגלת. המתרגלת עזבה לפתע מבלי ליידע אותי. ניסיתי לאתר אותה והתקשרתי אליה שוב ושוב, אך לא הייתה תשובה. שבועיים לאחר מכן היא חזרה. מיד כשראיתי אותה איבדתי שליטה. האשמתי אותה וסירבתי להקשיב להסברים שלה. קולי היה מלא תרעומת. התוצאה כמובן לא הייתה טובה.

המאסטר אמר:

"אני רוצה גם להגיד לכם שהטבע שלכם בעבר נבנה למעשה על בסיס אגואיזם ואנוכיות. מעתה ואילך עליכם קודם לחשוב על אחרים כשאתם עושים דבר כלשהו, כך שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני". לכן מעתה ואילך, לא משנה מה תעשה או תגיד, עליך להתחשב באחרים, ואפילו בדורות הבאים! עליכם להתחשב ביציבות הנצחית של הדאפא!" ("ללא החסרה בטבע הבודהא" מתוך "יסודות להתקדמות במרץ")

שכחתי לגמרי להתבונן פנימה ולהתחשב באחרים. היה לי אכפת רק מהרגשות שלי. השלכתי את הביקורתיות שלי בפניו של האדם השני, והוצאתי את הכעס שלי החוצה ופגעתי באחרים. הייתי כל כך אנוכית.

אני זוכרת מקרה אחד. כשרק יצאתי מהכלא, מתרגלת כעסה עלי מאוד. היא אמרה שפגעתי בה לפני שמונה שנים ושהיא מעולם לא שכחה זאת. שאלתי מה זה היה.

"את שוכחת לאחר שאת פוגעת באחרים", היא התלוננה. "את קראת לי להצטרף לפרויקט ואז פיטרת אותי!"

היא התייחסה לשמונה שנים לפני כן כשתיאמתי את האתר להפקת חומרים יחד עם עוד שלוש מתרגלות כולל אותה.

אמרתי לה, "בבקשה סלחי לי. לא ידעתי שפגעתי בך אז". הופתעתי מתגובתה. ניסיתי להסביר לה שבאותו זמן ראינו שהיא מבוגרת, ושהיא משתעלת ומתעטשת הרבה. "שתי המתרגלות האחרות ואני חשבנו שיותר טוב בשבילך ללכת הביתה ולנוח. וחוץ מזה היה לנו מספיק כוח אדם".

היא אמרה בקול רם: "בדיוק! את רואה ששלושתכן נשלחתן לכלא, נכון? אני לא".

להחזיק טינה בלב ולהסתכל החוצה

נדהמתי. האם היא מתכוונת ששלושתנו הוענשנו כי הצענו לה ללכת הביתה? מחשבתי הראשונה הייתה: "זה מרושע! האם היא בכלל מטפחת?" למרות ששלטתי בעצמי ולא התווכחתי איתה, התנשאתי מעליה אחרי זה. במשך השנה שלאחר מכן עדיין נשאתי טינה כלפיה.

ניסיתי להתבונן פנימה, אך זה הכאיב. המשכתי לראות את החסרותיהם של אחרים. ריחמתי על עצמי.

יום אחד הבנתי שאני מסתכלת החוצה. כשהסתכלתי פנימה עמוק יותר, גיליתי את חוסר טוב-הלב שלי, חוסר הסובלנות, הכעס וההגנה העצמית, כל אלה נוצרו מההחזקות האנושיות שלי. הן כבלו אותי כל כך חזק עד שלא יכולתי לשחרר את עצמי. הרגשתי כאב עז כשניסיתי לשחרר את ההחזקות שלי. להסתכל פנימה באמת נגע עמוק בנשמתי. זה לא היה פשוט. אך עדיין כשבאמת שחררתי את ההחזקות שלי, הרגשתי מוארת. ראיתי מראות חדשים.

הבנתי לבסוף שאם אני רוצה להגיע לרמה גבוהה יותר, עלי להאמין במאסטר ובפא במאה אחוז.

עליי להשתמש בכלי הקסם של "הסתכלות פנימה" ולבדוק כל מחשבה – האם זו מחשבה של אלוהות או מחשבה של אדם רגיל? אם זו מחשבה אנושית, עלי לא לתת לה להתפתח. במקום זאת, צריך שיהיה לי האומץ לוותר עליה, למוסס אותה, ולהחליף אותה במחשבה של אלוהות.

להתמיד בהסתכלות פנימה

לפעמים ידעתי שאינני בקו אחד עם הפא. הבנתי זאת, אך לא יכולתי לשחרר את זה. במקרים כאלו זה היה מכאיב ביותר. החוויה שלי הייתה להחליט מיד לשאת את הכאב של וויתור מיידי על מה ש"אהבתי". הזכרתי לעצמי: "איך אוכל להביא אתי את כל ההחזקות האלו כשאשוב הביתה עם המאסטר?"

המאסטר אמר ("היו צלולים" מתוך "יסודות להתקדמות במרץ 3"):

"כמתרגל, אם אינך פועל לפי הדרישות של המורה, זה וודאי אינו עניין פשוט. הכוחות הישנים תכננו מערכת של הדברים שלהם עבור כל מתרגלי הדאפא. אם תלמיד אינו פועל לפי הדרישות של המורה, הוא בוודאי פועל לפי התכנונים של הכוחות הישנים."

[הערת המערכת: אסופת המאמרים "יסודות להתקדמות במרץ 3" עדיין לא פורסמה בעברית, אך המאמר הזה מופיע כהערת המאסטר במאמר של תלמיד: "קחו בקפדנות את הפא כמורה, נשמיד מיוזמתנו את תקליטורי ה-VCD שלא פורסמו על-ידי המאסטר" (עם הערת המאסטר)]

עכשיו הבנתי שאם לא "התבוננתי פנימה", אז לא הלכתי בעקבות הדרישות של המאסטר. זה לא דבר טריוויאלי.

לאחר שלמדתי שוב את הוראת המאסטר על "הסתכלות פנימה", הרגשתי בבהירות שמחשבותיי האנושיות נחלשות, והמחשבות האלוהיות שלי מתחזקות. לפתע ראיתי את האור. זה הרגיש כאילו טיפסתי לקומה אחת גבוה יותר.

למרות שהבנתי את העיקרון, ידעתי שזו עדיין עבודה קשה לעשות זאת בצורה נכונה. אעבוד קשה.

הכתוב למעלה היא הבנתי. אנא הצביעו על כל החסרה.