יום אחד לקראת חודש יוני, כאשר תרגלתי את התרגיל השני, תנוחת העמידה של הפאלון, מראות שונים הופיעו לנגד עיני. באותו הזמן הרגשתי גם שכל גופי נע, הופך לגדול יותר ויותר והולך ללא הפסקה לתוך השמיים. ראיתי את העולם שלי, בו האדמה סבלה מבצורת, והעשב על הקרקע היה נבול וצהוב. בעודי מבצע את התרגיל כל זה השתנה. האדמה הפכה רטובה מלחות, ועשב קצר החל לנבוט שוב ולהוריק. במהרה, העצים גידלו ענפים ועלים. כל השינויים הללו התרחשו בכל מקום. זה היה באמת נפלא ומסתורי.

באמצע התרגיל, ידי התעייפו וכאבו מאד. שקלתי להורידן, אך במהרה שיניתי את דעתי וויתרתי על הרעיון. אם אני מבצע את התרגול, כמו גם מתרגלים עמיתים אחרים, על מנת להציל את היצורים בעולם שלי, הרגשת העייפות שלי מתגמדת לכלום. למען כל היצורים החיים עלי להתעקש ולהחזיק מעמד. אך כאשר עלה במוחי הרעיון לוותר, מראה אחר נגלה אל מול עיני. ראיתי כמות בלתי ניתנת לספירה של ישויות חיות כורעים ברך לפני בהיערכות מושלמת, שורה של ישויות שלא יכולתי לספור. כאשר ראיתי יצורים חיים אלו חשתי צער בליבי, ועיני דמעו מיד בזרם שסירב להיעצר. קראתי שוב ושוב ליצורים החיים שיקומו במהירות, אך לא כל הישויות קמו. ללא הפסקה צעקתי אליהם, מבקש שיקומו במהירות. רק אחרי פרק זמן ארוך הם ניאותו לקום.

דמעותי זלגו ללא הרף. זה אני שאכזבתי את היצורים החיים!

כאשר כמעט סיימתי את התרגיל, הישויות כרעו ברך שוב בהיערכות מושלמת.

כתבתי את מה שראיתי בתקווה שכל מי שלא מקפיד לתרגל יבצע את התרגול היטב. אני מקווה שזה עוזר לאלו שלא עושים היטב את שלושת הדברים, ושלא חותרים במרץ ובנחישות קדימה. אני מקווה שכולנו נוכל לנוע קדימה ביחד ולא נאכזב את המורה, אשר בחמלתו הציל אותנו, ואת הכמות לאינספור של היצורים החיים שבוטחים בנו שנצילם.

מכיוון שרמתי מוגבלת, מתרגלים עמיתים, אנא ציינו באדיבות אם משהו אינו הולם.