כאשר קיבלנו אישור לחלק עלונים בנושא שיונג וויי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, זה היה בשבילי מאד טבעי להבהיר את האמת לאנשים טובים בעיר מגורי לשעבר, בשער של מקום עבודתי לשעבר.

היה זה שבועיים לפני ה- 5.1.04, התאריך בו ימלאו שנתיים למעצרה של שיונג וויי. ידעתי מעדויות של מתרגלים שנעצרו, שביום בו נסתיימה התקופה שנקצבה להם האריכו שלטונות הכלא את תקופת מעצרם על מנת לשבור את רוחם כליל.

אני לא הייתי מוכנה לקבל שוויי תהיה אפילו דקה אחת בגיהנום הזה שקוראים לו "מחנה עבודה" שין-אן. גם תאריך השחרור לא היה בשבילי משמעותי, כי זה תכנון של הרוע. אבל דרך המקרה של וויי רצינו להמחיש את הרדיפה של מתרגלי פאלון דאפא בסין, ולספר על הזוועות המתרחשות תחת מעטה כבד של הסתרה וטיוח.

באופן אישי היו מעורבים אצלי שני נושאים בפעילות זו:

1. הצורך שלי לתכנן דברים מראש ולדעת שהכל "סגור ומסוגר" מראש

ביום בו נתקבל האישור מהאוניברסיטה, התחלתי בסדרת טלפונים שיטתית למתרגלים כדי להכין טבלת תורנויות מסודרת, ואיפה שחסר – לשבץ את עצמי. בשביל להיות מתוכננת מראש בלוח-הזמנים שלי, היה עלי לאסוף את כל הנתונים מראש, וכך פעלתי על פי הדפוסים הישנים שלי כמארגנת. עבדתי נורא קשה וללא תוצאות, ואחרי מספר ימים הייתי כה מותשת, שלא היה לי כוח לטפל יותר בשיבוצים. מאותו הרגע איפשרתי לאירוע להתקיים בזכות עצמו.

2. איזון בין חלוקה כמותית של עלונים לבין שימת לב לאנשים באופן פרטני

כאשר חילקתי את העלונים לבדי, עלה אצלי הנושא של "שכולם יקבלו את העלון". באופן מעשי זה לא הסתדר כי היו רגעים שהרבה סטודנטים הגיעו בבת אחת. בהדרגה הבנתי שהבהרת אמת אינה עניין כמותי. כל עוד לבי פתוח ולא מודאג, כל מה שאעשה יהיה אפקטיבי.

עניין זה התחדד עוד יותר בשלושה מקרים נפרדים בהם ניגשו אלי סטודנטים ושאלו שאלות ספציפיות לגבי הפאלון דאפא ולגבי הרדיפה. שלושה סטודנטים אלו התעניינו באופן מעמיק ולא רצו להיפרד לדרכם. הייתי צריכה להחליט האם "לעצור את השעון" ולהקדיש להם את כל הזמן שהם זקוקים לו, או לסיים בעדינות את השיחה ולהמשיך בחלוקה.

כיוון שהחלטה מסוג זה תלויה באופן אישי ברמת ההבנה של המתרגל ברגע נתון, אינני יודעת עד היום אם ההחלטה שקיבלתי הייתה נכונה או לא. אני החלטתי לתת להם את מלוא תשומת הלב.

מבחינתי היה זה מאמץ נפשי לראות איך עוברים לידי עשרות סטודנטים שלא מקבלים עלון, בעוד אני משוחחת עם אדם אחד. אבל יחד עם זאת הבנתי שבדיוק את זה אני צריכה לעבור – שלא תהיה לי החזקה לכמויות ולמטרות מוגדרות ("באתי עד לכאן בשביל לחלק ואני סתם מדברת"). בהדרגה נרגעתי ונתתי את מלוא תשומת הלב לאיש/אשת שיחתי. גיליתי באנשי שיחי איכפתיות רבה ורגישות רבה, והם ראו מולם תלמיד דאפא נינוח ומתחשב.

במקרה השלישי, הבחור פשוט לא רצה ללכת, ואחרי זמן די ארוך אני הצלחתי לאזן בין השיחה איתו לבין המשך חלוקת העלונים, והוא אפילו חיכה בסבלנות עד שאגמור לדבר עם סטודנט אחר שהתעניין, רק בשביל להמשיך לשוחח אתי. חלק מהזמן הוא פשוט שתק והסתכל בי, ובסוף ביקש לשאול משהו אישי וכשהסכמתי הוא אמר: "אני מקווה שלא אביך אותך, אני מתבונן בך הרבה זמן. משהו בפנים שלך הוא לא רגיל, לא ראיתי את זה אצל אף אדם. זה קשור למה שדיברנו (טיפוח באמת-חמלה-סובלנות)?" עניתי לו שכן. הוא המשיך: " יש משהו בעיניים שלך, אני לא יודע להגדיר את זה, זה גם קשור?" ואני עניתי לו שכן, והייתי צריכה לכבוש רגשות שונים שהתעוררו בי למשמע דבריו הבלתי רגילים.

3. הבעת תודה לתומכים

שיונג וויי שוחררה בתום השנתיים שנפסקו לה, ואנו הפסקנו לחלק את העצומות לשחרורה. במקום השלט שמבקש את שחרורה הצבנו שלט תודה:

"אנו מודים לכל מי שתמך בליבו ולכל מי שחתם על העצומה לשחרורה של שיונג וויי. וויי שוחררה לאחר שנתיים של שהיה במחנה עבודה בכפייה בסין, שנפסקו לה ללא משפט, ללא ייצוג, וללא זכות ערעור. גם כעת היא נתונה למעקב צמוד, כולל ציתות לטלפון בביתה, כדי למנוע ממנה לתרגל פאלון דאפא – אמת חמלה וסובלנות.

נזכור את האמנה הבינ"ל שנחתמה לאחר אימי מלחה"ע השניה (ועליה חתומה גם סין) – לא עוד ! "

האמור לעיל הוא חוויותיי האישיות והבנותיי האישיות.